צביקה רוזנצוויג
צביקה רוזנצוויג
  5/11/1948
  5/2/1970
ארץ לידה  ישראל
יישוב/עיר  גן שמואל
שכבה/קבוצה  חבצלת
בן/בת של  נחמה ז"ל ומרדכי רוזנצוויג
אח/אחות של  דורית רוזנצוויג ושרי מקרם

צביקה רוזנצוויג
בן מרדכי ונחמה. נולד ביום ג' במרחשון תש"ט (5.11.1948) בקיבוץ גן שמואל וסיים את לימודיו בבית הספר היסודי והתיכון בקיבוץ. הכל היה בו - החיוך, היופי והאהבה, הנעורים והצחוק, הפיקחות והשנינות, ההברקה והגמישות והוא היה בכל - בחדר הלימודים ובמגרש הכדורסל, במסלול ההדרכה בתנועה (חניך ומדריך) ובמסלול האתלטיקה הקלה, בהנהגת הקן ובהתנהגות בחדר המשפחה. כמדריך אהב לצאת עם חניכיו למסעות, לטיולים ולמחנות ונטע בלב חניכיו את האהבה לטבע, לאמא אדמה. הקשר האמיץ שנוצר בינו לבין חניכיו לא נותק גם לאחר שחדל מלהדריך. הם ראו בו אדם שאפשר לשטוח לפניו בעיות ולקבל תשובה הולמת. צביקה ידע לחוש את המתרחש בלב חניכיו ומשום כך הצליח בעבודתו. הוא היה סמל הפשטות והיעילות וחניכיו למדו זאת ממנו. נוסף על לימודיו ועבודתו בתנועת "השומר הצעיר" תרם את חלקו לעבודה בענפי החקלאות השונים בקיבוץ ככל הנדרש ממנו, בייחוד בתקופת מלחמת ששת הימים, כשרוב העובדים בקיבוץ גויסו. למרות פעילות ענפה זו הרבה לעסוק במקצועות ריאליים - פיסיקה ומתמטיקה - למד את תורת הגרעין ואת עבודת הגמר שלו בכיתה י"ב עשה על תורת הקוואנטים. הוא היה קשור בכל נפשו לקיבוץ ולחברת בני גילו ויחד אתם תכנן לבנות את עתידו בקיבוץ.
צביקה גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1967. תחילה התנדב לקורס טיס, אולם אחר כך התנדב לשרת בחיל הצנחנים והוצב לסיירת. כאן התגלה אחד הכשרונות הגדולים שלו - התמצאות בשטח. "הוא היה לומד קצת את המפה וכבר לא היו לו בעיות בניווט", אמר אחד מחבריו. בבטחה ובהתמדה עבר צביקה קורס אחר קורס, וכל קורס הוסיף עדות חדשה לכשרונו הרב-צדדי. קורס מ"כים: אחד מחבריו-מפקדיו העיד עליו: "אצלנו הוא היה פשוט הטוב ביותר - - - אפילו במסלול המכשולים, הנחשב למבחן הגופני הקשה ביותר בצה"ל כיום, חייב היה לקבוע את הזמן הטוב ביותר בפלוגה;" קורס קצינים; בענווה האופיינית לו, כתב צביקה לחברתו: "זה עתה גמרנו את הבוחן. רוב הנוער מכין מסדר נוסף (למסדר ממ"ח) ויש כאלה שיכולים לכתוב מכתבים ..." לאחר קורס הקצינים חזר צביקה לסיירת שלו - והפעם כמפקד. וכמפקד יצא בראש חייליו לסיור ראשון שלו, בנתיב הקשה, המסוכן והארוך ביותר של גדת תעלת סואץ - הנתיב העולה מקנטרה למוצבי צפון התעלה. צביקה תידרך את חייליו, הכין אותם למשימה הקשה והמסוכנת ובראשם יצא בזחל"ם הראשון, כשאחריו שאר הכוח - זחל"מים וטנקים. צביקה הצליח להחדיר בחייליו את הידע והיכולת לפעול בכל מצב וכאשר נתקלו במארב של מצרים, היה די בשתי מלים מפי צביקה - "לפרוץ ולהסתער" כדי שהם ימלאו את המוטל עליהם. שתי מלים - ובהן נתמצו כל עקרונותיו וערכיו האישיים אשר רכש מהוריו ומקיבוצו. בהיתקלות זו, שאירעה ביום כ"ט בשבט תש"ל (5.2.1970), נפל צביקה עם עוד שלושה מפקודיו. לאחר נפלו הועלה לדרגת סגן. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקיבוצו גן-שמואל.
במכתב התנחומים למשפחה כתב מפקדו: "צביקה אהב את היחידה והיחידה אהבה את צביקה. האמינו לי, הוא היה מאושר בינינו - - - הוא אהב את חבריו לעבודה והעריצם. לא היה מאושר ממנו כשנודע לו שעם גמר סיום קורס קצינים הוא חוזר אלינו. לא פעם ולא פעמיים שמעתיו אומר לחבריו: 'כשאתה נמצא בחבורה שכזו אין אתה יכול אלא לתת את כל כולך כדי להצדיק את עצם קיומך כאן'. לדעתי הוא נתן את כל כולו לנו - - - צביקה אהב את החיים אך ידע מה המחיר שאנו משלמים יום יום ושעה שעה תמורת חיינו - - - דמותו של צביקה תמשיך ותרחף בינינו והוא יהיה בינינו ויאיר את דרכנו". מחנכו הספידו ואמר: "כולנו מרגישים חלל ריק זה בחיינו, ונרגיש אותו כל עוד לא יגדל בתוכנו נער צנום וגבוה, בעל עיניים חודרות ושואלות, הרוצה לבנות לו עולם המקיף את הכל, ומכיל בתוכו הכל".

לאחר נפילתו הוציא קיבוץ גן שמואל לאור חוברת לזכרו, הנושאת את השם "צביקה".

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון) 
*          *          *

צביקה נולד בגן-שמואל ב-5.11.1948 להוריו ניצולי מחנות המוות נחמה ומרדכי. כבן ראשון לקבוצת יוצאי השומר הצעיר בפולין שהצטרפה לקיבוץ אחרי השואה, היה צביקה סמל להתחדשות החיים.

נער מחונן היה. מאמץ רוחני לא נדרש ממנו כדי לעמוד בדרישות הלימודים. אך עם השנים, גברה ערנותו, הלכה והסתמנה בו שאפתנות שהגיעה לכלל ביטוי בעיקר בתקופת הצבא.

שנות המוסד 1961-1967 הרחיבו את אופקיו. היה תלמיד מצטיין בכיתתו, מדריך מסור לחניכיו, פעיל בקן, עובד קפדן וזריז.

 ב-29.10.1967 התגייס לצבא והיה לקצין בסיירת שקד.

צביקה נפל בקרב על חוף התעלה ב-5.2.1970.

*          *          *

היה בו בצביקה משהו מיוחד שאף פעם לא יכולתי לעמוד עליו. יותר משהיתה זו תכונה כלשהי, היתה זו האווירה שסבבה אותו.

כשהיינו ילדים הדבקנו כינויים. כך גם לצביקה. ה"פרופסור" - זה היודע כל, העונה לכל, השואל הכל. "ייקה" – בדיוק , כך ולא אחרת, כל דבר במקומו. סדר במחשבה וסדר במעשה. "שלדי" -  מפני שהיה צנום כך שנראו עצמותיו, אבל יותר מכך – על שהיה זריז כשד. למרות היותו רזה, היו בו גילויי כוח ובעיקר כוח שבהתמדה.

כילד, איני יכול להפריד את צביקה מהמשפחה. השואה כמושג, כממשות, נכנסה בי דרך צביקה. במשך שנים לא יכולתי להשתחרר מהתמונה של צביקה ונחמה שרים את "אחים, בעיירה שריפה" – כל אימת שנזכרה המילה שואה.

צביקה לא השתתף ברוב מעשי הקונדס, אולי משום שכבר אז לא מצא טעם בשטויות. עם זאת היה ספורטאי יוצא מגדר הרגיל גם ביכולתו וגם באופיו, וזה הקנה לו מעמד של ממש בקבוצה כבר בתקופת הילדות.

צביקה למד, ניגן, הדריך,היה ראש-קן, כדורסלן, הקוטף המהיר ביותר. היה הכי. הכי מה? הכי הכל. היה רציני. לא הרבה להשתמש בהומור כדי להצחיק. היה משתמש בהומור סרקסטי, עינייני. היה חי את השמחה והיה וכחן. נורא וכחן. רצה להוכיח לך בכל מחיר, עד שתבין... או עד שתשתכנע, או עד שתשתוק. ההופעה הזכורה לי היא מאחורי חיוך חסכוני, קצר. כמו בתמונה. הידיים תקועות בכיסים, לא עמוק מידי, רק קצת. אוסף של תלתלים מזדקרים מעל מצחו ופרוות צוארון המעיל זקופה. העיניים מתבוננות סביב, קולטות וחודרות. הפה סגור. הגב כפוף במקצת בקצהו העליון.

תמיד חשבתי שהיה יבש מידי. לאחר מותו קראתי כמה דברים משלו – באמונה – ההגיון הזה היה מלא נשמה... נפש... אהבה...

ובסוף היה הצבא. הוא לקח אותו ברצינות. השקיע בו את נשמתו. את כולה. וכלום לא נותר ממנה.

צביקה מת. כל-כך לא פייר. כל-כך לא. באמת.

אורי הדר


צביקה רוזנצוויג – 45 שנה לנפילתו [5.2.1970] / נעמי יצהר

 

צביקה היה בנם הבכור של נחמה ומרדכי, אח לשרי ולדורית, חבר בקבוצת "חבצלת" וקצין בסיירת שק"ד. נהרג במלחמת-ההתשה בעת שפיקד על סיור בציר הצפוני של תעלת-סואץ.

 

ארבעים וחמש שנים זה המון זמן. יותר משני שליש של חיינו אנחנו חיים בלעדיו.

לפני עשרים שנה היינו בגילם של נחמצ'ו ומרדכי בעת ששכלו אותו. הילדים שלנו כולם כבר אחרי צבא ועברו את גילו בעת שנהרג. חג-הקיבוץ ה-49 נדחה בשל האבל ואין כל ספק עד כמה שינה מותו את חיי כל הקרובים אליו.

 

אחרי שהמתים מתים - אנחנו מזכירים אותם למען החיים הנותרים.

נכון, אבל לא מאד מדייק.

ראוי שנזכיר מי ומה הם היו גם בזכות עצמם במשמע של איש צעיר, חכם, מצחיק, מוכשר, ספורטאי מצטיין, בן ואח למופת, אוהב ואהוב שכל החיים לפניו, שכל מה שיכול היה להיות הפך להבטחה בלתי ממומשת, להחמצה אדירה שאין דרך לתקנה.

ואני אומרת על צביקה, אבל מתכוונת גם לכל חברינו הצעירים בקבריהם תחת האבנים והדשאים והפרחים. הם מתו - ועולם כמנהגו נוהג.

בגילנו המצטבר ובתובנות החיים שאספנו אנחנו כבר יודעים עד כמה המוות הוא בלתי הפיך ונכון שעולם צריך לנהוג כמנהגו.

אבל לרגע אחד, לשבריר של זמן במהלך היום או החודש או השנה הם ראויים שנזכר בהם ובמי שהיו.

 


ואחרי הכל  [מהאזכרה בפברואר 2004]

 

ואחרי הכל נותר רק שם והד הצליל שבו קראנו לו

ולפעמים מראה חולף של מישהו שהוא יכול היה להיות.

 

ואחרי הכל נותרת שכחה ודף מצהיב ממכתביו

ולפעמים זכרון-דברים של מי שהוא היה.

 

אחרי כל כך הרבה שנים הכל בוגד בנו, הכל בוגד בו:

הזכרון המתכלה, דמותו המתפוגגת, גוון קולו אשר נמוג

אפילו הדברים אשר אהב, ידע, אגר, פעל, עשה, חלם -

אינם אלא בת-הד קלושה של הדומה או הנדמה לנו אשר היו חייו.

 

בנעוריו לא שיערנו עד כמה הזיכרון אכזר.

בצעירותינו לא שיערנו עד כמה הזמן מתעתע בנו:

אותו הזמן אשר משכו המתארך הווה מרפא לכאבי-ליבנו

הפך להיות גורם השכחה.

הזכרון שבראשית היה לנו מקור של נחמה והתחברות וכוח

דהה והצטמק ושוב איננו מה שבאמת היינו מבקשים ממנו להיות.

 

כל כך הרבה שנים צריכות היו לחלוף כדי שנבין

שגם אנחנו מתבגרים.

שכל אותם דברים אשר בשם החברות, הידידות, בשם אהבתנו נשבענו לזכור עד יום מותנו -

איננו יכולים, איננו מכילים.

החללים שבנו התמלאו בארועי חיינו אבל בשם אותה האהבה, אותה החברות,

אותו הזכרון אשר אליו נשבענו – אנחנו שבים ובאים ועולים להיות אתך מדי שנה.

אין כל ספק. זה בעיקר בגלל האהבה.

 

 

 

תצוגת כפתורים  תמונות
מזהה  119
העתקת קישור