אורי אילן
אורי אילן
  17/2/1935
  13/1/1955
ארץ לידה  ישראל
יישוב/עיר  גן שמואל
שכבה/קבוצה  שבולים
בן/בת של  שלמה ופייגה אילן.
אח/אחות של  רוני אילן ז"ל, חנה אדר ושמעון אילן.

אורי אילן
בן שלמה ופייגה, חברים בקיבוץ גן-שמואל, בו נולד. ביום י"ד באדר א' תרצ"ה (17.2.1935). סיים את המוסד החינוכי במקום. גויס לצה"ל ביולי 1953. ביום י"ג בכסלו תשט"ו נפל בשבי הסורי יחד עם עוד ארבעה חיילים ישראליים. כעבור חודש ימים בערך, ביום י"ט בטבת תשט"ו (13.1.1955), קיפד את חייו בכלא-דמשק, כפי הנראה אחרי חקירה ממושכת של עינויי-נפש-וגוף גם יחד. הובא למנוחת-עולמים בגן-שמואל.

ברגעיו האחרונים בתוך תאו האפל עשה אורי נקבים בקיסם-עץ בתוך דף הספר "נקמת אבות;" בין שאר המלים שהצטרפו מן האותיות שניקב היו המלים: "לא בגדתי". חבריו ומפקדיו ציינוהו כידיד מסור ונאמן עד אין-גבול, בר-דעת ונועז, תמיד בין מתנדבים, ראשון לכל תפקיד קשה ומסוכן וכן אחראי ומסור לו. על קברו אמר הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף משה דיין, בין השאר: "החייל בן הי"ט, אורי אילן, נשא על גופו הצעיר ובכח-רצונו הנחוש את משימת-הביטחון של עמו, עד אשר הגיע לגבול-יכולתו ואז גבר רצונו על גופו. אורי בא עד קצה-דרכו. על גווייתו הקרה, החוזרת למולדת, הייתה צמודה פתקה ובה זעקתו האחרונה: לא בגדתי! דגל הצבא מורכן לפניך - החייל העברי, אורי אילן".

בשנת תשט"ו הוציא קיבוץ גן-שמואל, יחד עם מזכירות הוועד-הפועל של הקיבוץ הארצי, חוברת המכילה דברים לזכרו. בגן-שמואל הוקם בית-תרבות על-שמו.

 

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון) 

 

* * *

אורי, בנם בכורם של פייגה ושלמה, נולד ב- 17.2.1935. גדל והתחנך בקיבוץ גן-שמואל. עם סיימו את לימודיו במוסד החינוכי המקומי,בשנת 1953, התגייס לצבא.

בי"ג  כסלו 1955 נפל, עם עוד ארבעה חיילים ישראלים, בשבי הסורי. בי"ט טבת 1955 קיפד חייו בכלא דמשק.

ביום כ' בטבת תשט"ו, הובא אל עפר מכורתו-ביתו  גן-שמואל.

* * *

מתנדב, אחראי ומסור לתפקידו

 

בחייו הקצרים לא נבדל אורי מחבריו, עמם שיחק משחקיו, קנה תורתו, עבד עבודתו, טייל טיוליו, נכנס לתנועה, פעל בפעולותיה, בגר להיות חבר קיבוץ וחייל בצבא ההגנה לישראל.

אחד מני רבים, נער בין נערים, חבר בין חברים.

מתנדב תמיד. כזה היה אורי בצבא. מתנדב במלוא משמעותה האחראית והמבוגרת של המילה. כשנתגייס פסקו לו רופאיו: כ"ל (כושר לקוי), אך הוא דחה את האפשרות לשרת ביחידה שאינה קרבית. ניסה בכל הדרכים, עד שהתקבל לחיל הרגלים. בצבא יצא שמו לתהילה בין חבריו ומפקדיו.

מספרים: בעת שרותו בספר, נתגלו סימני חרדה בקרב תושבי מושב העולים החדשים, שאחד מבתיו פוצץ על-ידי מסתננים. אורי עבר, ביוזמתו, להשתכן עם כיתתו  במושב. שמר על משקיו, אימן את צעירי הכפר והפיח בקרב תושביו ביטחון ואמונה.

ועוד מספרים: היה עליו לארוב למפקד יחידת פורעים בגבול. לילה לילה, במשך שבועות, דרוך בכל נימי נפשו, חתר ללא ליאות לביצוע מושלם ומדוייק של משימתו. משהגיע הלילה שנקבע, כשנראתה הדמות על קו הרקיע ונשמעו צעדים קרבים, שמר אורי על שלוות נפש גמורה,  נתן לאוייב להתקרב ותפסו במו ידיו.

כך, מתנדב, אחראי ומסור לתפקידו, יצא גם לפעולתו האחרונה.

אורי נפל בקרב, אף-על-פי שאין זו דרך של נפילה בקרב פנים-אל-פנים ולא דרך הניצחון בקרב. החייל הולך לקרב כדי לחיות וכדי להבטיח חיים. אין הוא מאבד חייו בידיו. רק מעשי זוועה, עינויי גוף ונפש מחרידים, יש בכוחם להביא נער צמא חיים, תאב פעולה ויודע דרכו, לאבד חייו בידיו.

אבל גם בשעתו האחרונה ולאחריה, לא הסתלק מן המערכה. החייל משרת את ארצו ועמו בגופו עד כלות נשימתו. אורי עמד בשרות גם לאחר כלותה – בגוויתו, בפתק שהוצמד אליה בידיו.

לא אורי, לא נדרשה לנו זעקתך "לא בגדתי!". ידענוך והכרנוך. חבר בין חברים בחייך ומופת לעם וסמל לנוער במותך.

אורי נפל חלל בכלא דמשק ועל ראש שליטיה יחול דמו. על ראש שליטי דמשק ומדכאי עמה. שואפי דמנו ומוצצי דמה שלה.

עוד נבוא חשבון עם שליטי דמשק. נזכור הכל  ודבר לא נשכח: את ימי הבדידות ושעות עינויי החקירה. הפתק הצמוד לגופו של אורי – דואר שלוח לישראל, לתנועה ולקיבוץ.

צוואתך אורי תקויים! חשבון עם שליטי דמשק ושלום עם עמה.

אין לנו נחמה במוות. נחמתנו בחיים. במאבק על החיים שבהם שוב לא ייתבעו נערים כאורי לתת חייהם.

 

אפרים ריינר


אורי אילן אורי אילן, בנם הבכור של פייגה ושלמה אילן, אח לשמעון וחנה. נולד בגן שמואל


ב- 17.2.1935. נפל בכלא דמשק ב- 13.1.1955.

אורי אילן סיים את לימודיו במחזור הראשון של המוסד החינוכי בגן שמואל, בקב' שיבולים והתגייס לצה"ל בשנת 1953 לחטיבת גולני.

ב- 8 לדצמבר 1954 הוא הצטרף לחוליה של לוחמים נבחרים למבצע מודיעיני מעבר לקווי האויב הסורי. החוליה התגלתה, כותרה ונפלה בשבי הסורי.

לאחר 35 ימי חקירות אכזריות, שם אורי אילן קץ לחייו. לאחר מותו התגלו על גופו 7 פתקים ובינהם הפתק -  "לא בגדתי".

 

אורי אילן בגבורתו, משמש סמל לנאמנות וגבורה, ודורות של לוחמים מתחנכים לאור טרגדיית הגבורה שלו.

 

אורי אילן, נקבר בבית הקברות בגן-שמואל, בלוויה צבאית ממלכתית, כשכל המדינה ומנהיגיה ליוו אותו ואת משפחתו בדרכו האחרונה.

 

משה דיין אמר:

"רוב ההרוגים נופלים מפני ש... בגלל ש... יש בודדים שנופלים בשביל ש... כמו ש... כמו אורי אילן".

 

ונתן אלתרמן כתב:

 

הָעָם הַזֶּה חַיָב לִזְכֹּר כִּי הוּא אֶת הַהוֹלְכִים ֹשוֹלֵחַ,

וְלֹא רַק מֵאוֹיֵב בִלְבַד חַיָב לִגְאֹל הוּא אֶת דָּמָם.

הַרְבֵּה ֹשִירֵי- מוּסָר יָהֲפֹך הַזְּמַן לְמוֹ אָבָק פּוֹרֵחַ,

אַך יֵֹש פִּתָקֵי- נְיָר קְמוּטִים, ֹשֶעָל לִיבּוֹ יִהְיוּ חוֹתָם.

 

מתוך ספר המופת/ אנשי מופת ומעש בישראל.

עורך מיכאל ב"ז

 

במיוחד התלבטנו בשאלת גיבורי מלחמות ישראל. כיצד אפשר לבחור מכל מלחמה איש אחד ויחיד, שיסמל את כל גיבוריה? שהרי מאות, אולי אלפים, נושאים אותות גבורה ועיטורי עוז ומופת וציונים לשבח. כולם עשו כמיטב יכולתם, כולם השליכו חייהם מנגד, ומה יכול אדם לתת יותר מאשר את חייו? גם כאן - כל בחירה שרירותית, לא צודקת, ויהיו שיגידו עליה שהיא מפלה בין דם לדם.

על כן החלטנו, שאת גיבורי המלחמות נבחר על פי אמת- מידה מיוחדת. גמרנו אומר להבליט בספרנו אותם גיבורים, שגם כאשר נותרו לבדם, גם כשקרס הכל סביבם, גם כשניתק הקשר בינם לבין חבריהם לנשק - המשיכו להילחם, כיחידים, במסירות עילאית, עד כלות, מבלי להתחשב אם ישראל מתקדמת או נסוגה, נוחלת ניצחון או תבוסה. היו יחידים, שעמדו במקומם ולחמו לבדם, ובלחימתם זו סימלו את כל מלחמותינו, מעטים מול רבים.


אילן נגדע בדמשק


מאת רן אדליסט


 

מה אפשר לומר על נער בן תשע-עשרה, שתלה את עצמו על חבל דק ששזר מקרעי מזרן  ובלבד שלא  יספר לאויב דברים שאסור לאויב לדעת?



ובלבד שלא יבגוד בעמו, במולדתו, בחבריו, בהוריו, בקיבוצו - שכולם הוא עצמו?


מה אפשר לומר על אורי אילן, שהאמין עד כלות הנשימה שכך צריך לנהוג - וכך נהג?


אפשר לומר הכל, אבל חייבים לומר שהיה איש מופת.


איך יכול נער בן תשע-עשרה להיות איש מופת, והוא עדיין לא בגר להיות לאיש של ממש?


בכך שחרף גילו התמודד אורי עם המשימה הקשה והגדולה מכולן: לבחור בין חיים ומוות, בין בגידה ונאמנות - והוא בחר במוות ובנאמנות.


לא רק עניין של נאמנות למדינת ישראל. לא רק עניין של אי- הסגרת סודות ביטחוניים לאויב, לא רק נאמנות לערכים שעליהם גדל - אלא בעיקר האופן שבו זיהה אורי אילן את הערכים ואת הנאמנות, את המדינה עם עצמו, ובעיקר את האופן שבו בחר לא לבגוד בעצמו.


ומיהו איש מופת אם לא זה שאינו בוגד בעצמו בשום מחיר?


מעבר לגחמות היסטוריות ואישיות, שבעטיין אנשי מופת הם כאלו, חי הגזע הנדיר של נאמנים לעצמם עד כלות. הגזע ממנו מסתעפים שאר ענפי העץ האנושי: האמת, הכנות, הנכונות, המוכנות - עד הסוף. אחריהם הולכים כל השאר, כל אחד כמידת כוחו ויכולתו.


הימים שבהם הלך אורי אילן עד הסוף היו תחילת שנות החמישים. כל הקיום היהודי בארץ עדיין מדמם ורופף אחרי מלחמת השחרור. ובמעשהו הראה אורי לא רק לערבים אלא גם - ואולי בעיקר - ליהודים, שאין לעשות דברים למחצה, אלא ללכת עד הסוף.


אורי אילן נולד בגן שמואל ב- 1935. אביו הוא שלמה אילן, אמו פייגה אילנית, אישיות פוליטית בולטת ועסקנית ידועה במפלגתה. גן שמואל הוא קיבוץ של "השומר הצעיר", מושרש באדמה. החברים מאמינים בחיים קשים ובעבודה קשה ובגימוד גמור של האני הפרטי. כך הקימו את המדינה הזו. ואורי אילן הוא בן נאמן לחברה שבה נולד. הוא חונך על אמיתות מוחלטות, על חיים משימתיים למען רעיון.


במלחמת השחרור היה אורי בן שלוש- עשרה, נער פתוח שהסתובב בר בחצר המשק, קרא ברעבתנות כל ניירכתוב, הטמיע בתוכו אווירת בית שבו הייתה אמו הדמות הדומיננטית. פייגה אילנית הייתה חברת כנסת מטעם מפ"ם, מפלגה שדגלה באחווה דו-לאומית, יהודית-ערבית. אורי למד אצל בניו גרינבוים, שאביו יצחק גרינבוים היה שר הפנים הראשון של מדינת ישראל. מורו הרווה אותו בתעצומות הנפש של המהפכה הסוציאליסטית. אבל בצד התורה החברתית היה אורי ער לנעשה סביבו. הוא ידע כל מה שקורה בחצר הקיבוץ, ומה שקורה בארץ, וכן את המלחמה הקדמונית, האמיתית, של איכרים על אדמה.


כך למד אורי באותם ימים רחוקים, שאם לא נלך עד הסוף - זה יהיה סופנו.


ב- 1953 התגייס אורי אילן לצה"ל. וב- 8 בדצמבר 1954 יצאה חוליה של חמישה חיילים אל מעבר לגבול, כדי לתחזק מכשיר האזנה על קווי טלפון המחברים את קו המוצבים הסוריים באזור קיבוץ דן. שם הקוד לפעולה היה "צרצר" ומנקודת ראותו של נער לוחם היה ברור, שמדינת ישראל תלויה בדיווחים שעברו באותו קו טלפון. והייתה באורי ובחבריו אותה תחושה של עומסים את עמם עלי שכם, גם אם תרגולות היום-יום הקהו אותה, כביכול.


החבורה שיצאה הייתה מעין נבחרת, מורכבת משלושה אנשי צנחנים, פקודיו של מאיר הר-ציון: גד קסטלנץ, מאיר יעקובי, ג'קי לינד, וסגן מאיר מוזס שבעבר כבר ביצעה כמה פעמים את חציית הגבול להתקנת המכשיר ולתחזוקו. היחידי  שהצטרף לראשונה לפעולה זו היה אורי אילן.הוא התנדב לפעולה כדי להוכיח שגם "גולני" מסוגלים לבצע פעולות מעבר לגבול.


האתראה ליציאה הייתה תמיד קצרה, ואורי קיבל אותה בביתו בגן שמואל, ביום שבת, ויצא לתפוס טרמפ צפונה.


כשעלה הירח חצו את הגבול. כשהגיעו לקרבת המוצבים הסוריים נפתחה עליהם אש. חוליה  נוספת,  שהייתה אמורה לרתק אליה את המוצבים באזור, לא תפקדה כראוי, וחולית החמישה כותרה ונקראה להיכנע. יעקובי, בן בית-אלפא, עשה חשבון חיים שיש בו שיקול אמת משלו, ואמר "זהו זה, חברה. אין ברירה. אצל הנבלות האלה זה יקח המון זמן." הוא הבין, שצפוי להם שבי ארוך וקשה. הם נשבו והובלו למעצר בקונייטרה, ולחקירה בבית הסוהר אל- מזאה שבדמשק.

פייגה ושלמק מחזיקים את חנלה, אילם ושמעון

פייגה ושלמק מחזיקים את חנלה, אילם ושמעון



השנה היא 1954. החוקרים סורים. החקירה ברוטאלית. אורי אילן אינו יודע, שחבריו כבר סיפרו כמעט כל מה שהם יודעים, והוא מאמין שאסור לאויב לדעת שום דבר פרט לשמו, דרגתו ומספרו האישי. הוא מאמין שבטחון ישראל תלוי במתקן הסודי שעליו עבדו, וחשוב מכל - הוא מודע עד לשורשי שערותיו שאם כל חייל יעמוד על משמרתו כמו שצריך, מדינת ישראל תשכון בטח והחברה הישראלית תהייה טובה יותר.


שום הרהורים היסטוריים גלובליים וחשבונות כלליים של בטחון ישראל מול חייו שלו אינם עולים בו, משום שהוא חונך לאחריות אישית גמורה על חייו שלו כלפי החברה שבה חי, וכלפי עצמו. הוא יודע שהוא, אורי אילן, מייצג בכלא מזאה את עם ישראל כולו, את בטחון עם ישראל כולו מול אויביו  - ואם הוא יישבר, תישבר המולדת כולה. והוא לא נשבר.


מחוץ לחייו של אורי אילן היו הפרטים הקטנים. התחבולות הקטנות שמתחבלת מדינה קטנה החיה במצור מול אויב שרוצה להכחידה. הייתה פוליטיקה והיו מלחמות גנרלים, ומנהיגים שמשכו את המדינה לכיוון זה ואחר. ומשה שרת כתב ביומניו, כי מצא בנפילת החוליה בשבי סימנים לרשלנות בתכנון, וגם האשים את המודיעין - אבל למטה, בשדה ובשטח, חיו, עבדו ולחמו אנשי המופת ששילמו את מחיר ההצלחות, הניסיונות, והכישלונות של המנהיגים והפוליטיקאים.


אורי אילן היה מוכן לשלם את המחיר הזה, הוא היה בשל נפשית לשלם את המחיר הבלתי נמנע הזה במלחמת הקיום. כך חונך באותם ימים של אמונות מוחלטות וחיים משימתיים. כל ההיסטוריה של המאבק על הקמת וקיום המדינה שכנה שם, באותו תא אסירים באל- מזאה, ואורי אילן עמס אותה על כתפיו שלו.


המון אנשים יגידו שהיה חמור תמים - אבל אז החמורים התמימים האלה עשו את העבודה השחורה ושפכו את הדם האדום ובלעדיהם לא היינו כאן היום נקודה אחר נקודה. אורי אילן עונה עינויים קשים בידי הסורים, אך לא אמר דבר. ולבסוף, משהחריפו העינויים והאסיר הבודד חש שהוא עלול להגיע למצב של שבירה, עשה את הצעד הגורלי. הוא היה נחוש בהחלטתו שהסורים לא ילמדו מפיו דברים שאסור להם לדעת. הוא לא ידע מה קרה את שאר חבריו. חוקריו סיפרו לו, שכבר הרגו את כולם והוא נותר לבדו. ומשגברה חרדתו שמא יישבר ויבגוד - שזר אורי אילן את קרעי מזרנו לחבל ותלה את עצמו.


ב- 13 בינואר, שלושים וחמישה יום אחרי נפילת החוליה בשבי, נכתב בלשכת יומן הרמטכ"ל משה דיין: "כיתת מודיעין של צה"ל עולה על מארב בסוריה. החבר'ה נשבים. אחד הבחורים, אורי אילן, התאבד. נוסעים בערב עם משה לגשר בנות-יעקב. הסורים יחזירו את גופתו של אורי."


אחרי מעבר הגבול מביאים את גופתו של אורי לחדר במשמר הירדן. משה דיין נוכח. פס כחול סביב צווארו של אורי, ועל אצבעות רגליו מגלים פתק קשור בחוט. הפתק מחורר בסיכה או בקש דקיק, והחורים סדורים בצורת אותיות. אלוף פיקוד הצפון, משה צדוק, מרים את הפתק וקורא בקול רם את הכתוב: "כבר הרגו את כולם ואני מחכה לדין. איני יודע כלום על היתר. תקברו אותי ליד גבי. נקם. אורי אילן." תחת שמו הוא הוסיף: "יש ניירות בבגדים."



בשעת לילה מאוחרת רוכנים חיילים וקצינים מעל גופתו של חברם, מחפשים בגופו, פורמים את תפרי בגדיו. ליל בלהה, והמת מונח לעיניהם. בבגדיו חבויים פתקים נוספים:


"תחפשו בבגדים צוואתי", כתוב על האחד. "שלום, אורי אילן." "נקם!" אומרת כתובת אחרת, עשויה אף היא בחורי סיכה זעירים. משה דיין מרים את אחד הפתקים שיש בו כיתוב מחורר מול האור וקורא בקול רם: "לא בגדתי".


האיש משה דיין, שכביכול ראה הכל, שמע הכל ועשה הכל, לקח אתו את אותו לילה בחדר שבקיבוץ משמר הירדן, אל הנקודות המכריעות של חייו- הוא. כשסיים את הרמטכ"לות דיבר על אורי אילן, וכשהתפטר מממשלת בגין דיבר על רועי רוטברג מנחל עוז, שנרצח בידי מסתננים מחבל עזה כשהוא מעבד את שדהו, ועל אורי אילן שלא בגד בשבי.


הפתק "לא בגדתי" היה לסמלו של דור. עשרות ילדים נקראו על שמו של אורי אילן אחרי מותו.


אורי נקבר ליד גבי, כפי שביקש. גבריאל ולד היה פליט שואה יתום, שהובא לגן שמואל במסגרת עליית הנוער. בפברואר 1954 נרצח בידי בדואים באזור המערב הפרוע של בית גוברין.




 

 

תצוגת כפתורים  מסמכים
מזהה  121
העתקת קישור