יואב נולד בגן-שמואל ב-29.7.1942 להוריו לאה ומשה. ילד חמוד, שובב, בריא בגוף ובנפש וכולו אומר שמחת חיים.
סיים את המוסד וב-25.10.1961 התגייס לצבא. יואב עמד בהצלחה ובכבוד בכל שלבי ההיקלטות – טירונות, קורס מפקדי טנקים וקורס קצינים שאת חלקו הראשון גמר כחניך מצטיין.
ב-25.5.1964 בנה את משפחתו עם שושנה. המשפחה הראשונה בקבוצת אלומה. נולדה חן והמשפחה יוצאת לשנת שרות שלישית בקיבוץ נחשון. בגן-שמואל עבד יואב במספר ענפים עד שעבר לעבוד בקביעות בבית החרושת.
יואב היה אהוב על כל מי שבא איתו במגע, חרוץ ובעל יוזמה. הוא נבחר כסדרן עבודה בבית החרושת.
ב-2.4.1969 גדלה המשפחה. נולד חגי!
ביוני 1970 נשלח יואב לקורס חבלנים על מנת לשמש עם סיום הקורס כקצין חבלה של הגדוד. משם לא שב. יואב נפל בהרי חברון ב-23.6.1970.
הניח במותו אשה – שושנה, בת – חן ובן – חגי.
* * *
יואב בעלי
היא ישנה. היא קיימת. העובדה האכזרית מכל – אתה אינך.
נשבעתי כי אגדל את ילדי יחד איתך, מאחר ואני מכירה היטב את המושג יתום.
אילו ידעת כמה בכתה חן באותו בוקר כשסיפרתי לה. ואיך ידעה להירגע באומרה:"אמא, נכון שיש עוד ילדים כאלה?". יואב, חן זוכרת כל פרט עליך. לחגי שהתחיל לחפש אותך, אספר הכל בבוא היום.
אתה, שכל-כך אהבת את החיים וידעת לנצלם עד רגעיך האחרונים, איננו עוד. בבית החולים שכבת בשקט ללא תנועה, מכוסה כולך בסדינים לבנים ופניך נקיים ויפים כפני מלאך. רק המכשירים והרופאים הזכירו לי כי אכן אלו הם רגעיך האחרונים.
יואב, אהבת אותנו ואנחנו ידענו להחזיר לך אהבה. לעולם תחיה בליבנו וילדיך יתגאו בך.
מי יענה לי במה חטאנו?
שושנה
* * *
כאשר אתה חי עם אנשים שנים רבות, כאשר אתה גדל איתם מהצעדים הראשונים ומהמילים הראשונות, כאשר אתה שמח איתם, מתעצב איתם, משחק, לומד וחי, לעולם אינך יכול לנחש איזה משקע של רגשות הם מטביעים בך. אינך יכול לנחש כמה מליבך שייך להם וכמה מליבם שייך לך. היום אנחנו יודעים - ובדרך הקשה ביותר. פתאום הלכת ואנו נשארנו. ואתה הרי שייך לנו ואנו שייכים לך. ואותו אריג צבעוני שנרקם במשך שנים רבות,נקרע ומתפורר ואנחנו מנסים להחזיקו והוא נשמט מידינו. בן בכור היית, למשפחה ולקבוצת חבריך. בן בכור. שקול יותר, לא נחפז ומרגיע.
ראשון הקמת משפחה. ביתך היא הבת הראשונה של קבוצתנו.
זה יואב, הוא הילד הכי גדול אצלנו, היינו אומרים. יואב הוא בסדר, הוא יכול להרים את העסק, היו אומרים חבריו לעבודה. וכך לאורך כל הדרך. הלכת בדרכך הישרה ואנו איתך, אחריך, לפניך ובך.
משפחתך שהיתה כה אהובה עליך, לה היית מסור כילד, נער ובוגר, אהובה עלינו כאילו הורינו הם. אצל לאה ומשה תמיד הרגשנו כמו בבית ויותר מזה.
לא למדנו לספוג את המהלומות ולא מצאנו להן מזור. ובאיזה שהוא מקום, תמיד נדמה לנו שאלו מכות מתחת לחגורה. ואנו נשארים בלי אוויר, בברכיים כושלות ואומרים: זה לא הוגן, זה לא צודק. הדבר הקשה ביותר הוא לומר סוף, להיפרד, להגיד שלום אחרון. אנחנו לא יכולים. אנחנו נשארים איתך יואב, תקוותיך יהיו לתקוותינו, משפחתך היא משפחתנו.
תהא נשמתך תמיד צרורה בצרור חיינו.
חבריך בקבוצת אלומה
