יוסי גילאי
יוסי גילאי
  31/8/1943
  15/6/1969
ארץ לידה  ישראל
יישוב/עיר  גן שמואל
שכבה/קבוצה  אלומה
בן/בת זוג  חנה
הורה של  שרון.
בן/בת של  פניה וניומקה גילאי.
אח/אחות של  אהוד גילאי.

יוסי גילאי

בן בנימין ופניה. נולד ביום ל' באב תש"ג (31.8.1943) בגן שמואל. את שש שנות לימודיו הראשונות עשה במסגרת "חברת הילדים" והיה ילד שובב ומאושר. השכלה תיכונית רכש בבית הספר התיכון של הקיבוץ, הוא המוסד החינוכי. הימים העליזים ב"מוסד" היו ימי התבגרות והתגבשות פנימית, יחד עם תעלולים ומעשי קונדס. יוסי היה חבר בתנועת "השומר הצעיר" והדריך במסגרת זו בקן בית אליעזר שבשכנות הקיבוץ.
בשנת 1961 גויס לצה"ל והתנדב לנח"ל. באינטנסיביות האופיינית לו היה הראשון מבני כיתתו שהתגייס והגיע לקצונה - לדרגת סגן. עם שחרורו משירות סדיר נקרא לתת שירות של שנה שלישית בקיבוץ נחשון. גם שליחות זו מילא בלב שלם, כדרכו. בכל אותן שנים היה כוכב קבוצת הכדורסל המקומית, אך המעמד הזה לא העביר אותו על דעתו; אדרבא, הוא ראה בו אחריות גדולה יותר, בידעו שגורלו של יותר ממשחק אחד תלוי בו. באשר לכבוד - הוא לא היה זקוק לזאת. בקיבוץ עבד בבית החרושת לשימורים ובמשך הזמן נבחר למלא תפקיד ארגוני מרכזי. תפוקתו בעבודה הפכה לשם דבר. הוא בחר בעבודות הקשות ועשה אותן בקלות מעוררת קנאה. הוא מילא את תפקידו בנאמנות, היה פתוח מאוד לאנשים, הקשיב, עודד והסביר; מעולם לא עזב עובד בטרם השתכנע כי הלה לא ייכשל בתפקידו ומעולם לא השאיר דבר בלתי גמור. בשנת 1966 נשא את חנה אשתו ובסוף 1967 נולדה בתם שרון. חיי משפחתו ויחסיו עם ההורים היו מופת ללבביות, לחום ולהתחשבות, כפי שציין אחיו אהוד. בשנת 1968 החל יוסי ללמוד הנדסת מכונות במדרשת רופין, מטעם בית החרושת. בראשית יוני 1969 נקרא לשירות מילואים פעיל. ביום ל' בסיון תשכ"ט (15.6.1969), נפל בקרב עם מחבלים ברחובות עזה. הניח אישה ובת. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בקיבוצו.
לאחר נפלו הופיע לזכרו תקליט בשם "יוסי".

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

*          *          *

ב-15 ביוני 1969 לא היה כבר יוסי בין החיים. אותו ערב נפל בקרב ברחובות עזה. בן 25 הובא לקבורות.
יוסי נולד בגן-שמואל ב-31.8.1943 להוריו פניה וניומקה. בדומה לחבריו, עברה עליו ילדות שובבה ומאושרת.

הילד השובב הפך נער שידו בכל, בגר והיה לעלם שהכל נשאו אליו את נפשם. השלים את לימודיו ויצא לתקופת השרות הצבאי. תקופה שחשפה ביתר שאת את האדם שבו.
עם שחרורו בשנת 1964, נקרא לצאת לשנת שרות נוספת בנחשון. מצוקתו של הקיבוץ הצעיר העמיקה את תחושתו התנועתית והכל נתברכו בתרומתו.
כשחזר הביתה הקים עם חנה משפחה ובשנת 1967 נולדה בתם שרון. את שנותיו האחרונות עשה יוסי בבית החרושת בתפקיד מרכזי שראה בו אתגר. מעבר לתפקיד שקד על הכשרת העובדים, יצירת רוח-צוות וחינוך לאחריות. עד מהרה התבלט יוסי במנהיגות טבעית שנסכה ביטחון ושלווה בכולם. טבעי היה שבתום תקופה זו יצא ללימודים שיכשירוהו לבאות.
ביוני 1967 נקרא עם כולם למלחמה והשתתף בכיבוש הרמה הסורית.
ביוני 1969 יצא לתקופת מילואים ממנה לא שב.

*          *          *

יוסי! רוצה אני לדבר איתך פעם נוספת, פעם אחרונה. יהיה זה חד-שיח, שכן אתה אינך עונה עוד. לעולם לא תענה.
אפשר למנוע נוכחות פיזית, אולם אין כוח בעולם שיוכל להשכיח ולמנוע נוכחות דמותך.
רבות שוחחנו בינינו – על הכל. כמעט תמיד הצפנת את רגשותיך. לא האמנת בכוחן של מילים לבטא את כאבנו ויגוננו. כאב, יגון – מילים כה שטחיות, דו-מימדיות. מה משקלן לעומת אותו חוסר אונים המשתלט עלינו?
היית בשבילנו הכל. חבר, יועץ, שופט ובר-פלוגתא. לא היה כמעט מקרה בו לא שאלנו לדעתך. משקלך בתוכנו היה עצום, אולי מכריע. מופלא היה מבינתנו כיצד קרה הדבר שמילד שובב, במושגים שלנו, צמחת והיית סמל לנאמנות, חריצות, מסירות והגינות. יכולתך לשקול כל דבר בצורה עניינית ואובייקטיבית, מבלי לערב רגשות פרטיים המעוותים את כושר השיפוט, העדר כל קטנוניות בגישתך אל אנשים, והצורה בה הצנעת את חלקך בכל פתרון, נתנו לדבריך תוקף שקשה היה לעמוד בפניו.  ועל כל אלה אהבנוך!
היית רגיש מאד לחיים. הערכת אותם כערך עליון. מדוע אם כן דווקא אתה – שידעת יותר מכולם את ערך החיים? כן, אני יודע שזו שאלה חסרת טעם, אולם מי ישפטני על כך? הן לא תדרוש שליד קברך אמצא את השאלות המתאימות, בעלות ההיגיון! הלוא תמיד דימיתיך לאילן עצום שאי-אפשר לגדוע אותו!
ודאי הבחנת שקולי חנוק וזה לא לרוחך. אל תדון אותי על כך. איני יכול ואיני רוצה להתגבר! רואה אתה, יכול אני לשוחח איתך עד בלי די. מתוך שהכרתיך כה טוב, יודע אני כל תשובה על כל אחת משאלותינו. נשוב ונפנה אליך תמיד בשאלותינו, והן רבות לאין ספור.
רק זאת אבטיחך, תמיד תהא דמותך מדריכתנו בכל דרכי החיים. נעשה כמיטב יכולתנו להגן ולשמור על מה שיצרת - על משפחתך הצעירה והמבוגרת אשר מסירותך אליהם לא ידעה גבול. על כל אותם דברים אשר כה אהבת בקיבוץ ומעל לכל על אותה מצווה שכה אדוק היית בקיומה: "ואהבת לרעך כמוך".

יהי זכרך ברוך

מוטי גזית

 (דברים ליד הקבר)

*          *          *

יוסי אחי

מעולם לא הרבינו להתכתב. למעשה כמעט ולא עשינו זאת. צר לי על כך, אולם עתה מאוחר מידי. ואולי בשל כך בוחר אני בדרך זאת לספר על אותו חלק בחייך שנסתר מעיני הציבור הרחב – יחסיך עם המשפחה. היית קשור להורים קשר רב. זמן רב היית מבלה בחדרם. בילדותך, ובימיך במוסד ולאחריהם, היית מקפיד מאד שלא יעבור יום מבלי שתבקר, או לפחות תדרוש בשלומם של ההורים. בזמן הצבא הקפדת מאד שזרם המכתבים אליהם יהיה רצוף על-מנת להסיר מהם דאגה.
ודאי הייתה מסירותך זאת אשר הקנתה לך תוקף מוסרי כה רב במשפחה, שכן "יוסי נאה דורש, אך גם נאה מקיים". למעשה אתה קיימת תמיד הרבה מעבר למה שדרשת מאחרים...
מעולם לא באו מעשיך אחד במקום השני. זאת הסיבה שהקמת משפחתך לא גרעה במאומה מתשומת הלב שלך אלינו. חייך עם חנה ושרון היו דבר נפלא לכשעצמו ואיני חושב שאני הוא זה המסוגל למסור אותה נאמנות. רק זאת אזכור: תמיד כשראו אתכם בחצר הולכים יחדיו, נהגו הבריות לומר: "תראו איזה משפחה מושלמת".

יוסי היית לי אח נפלא. תמיד מצאת גם בשבילי את אותו חום, אותה חיבה ונאמנות כמו להוריך ולמשפחתך. יודע אתה, לא אחת נטשטשו בינינו הבדלי הגיל, והגם שהייתי הבוגר במשפחה, מוכן הייתי לקבל את דעתך.

יוסי! יודע אני שלא נזכה שוב לעזרתך. שכל אותם דברים שסיפרתי בהם לא ישובו עוד. רק זאת אומר: בשיחה איתנו בעלון הקיבוץ, אמרת בין היתר "אני חושב שאין טעם לכך שהורים מצפים לקבל בחזרה את מה שהם השקיעו בילדיהם". אתה החזרת הרבה מכל מה שמצפים מבן!

אחיך אהוד

 

מזהה  137
העתקת קישור