יוסקה שחר
יוסקה שחר
  6/2/1938
  24/4/1964
ארץ לידה  בולגריה
שכבה/קבוצה  תומר
בן/בת זוג  רבקה
הורה של  אורי שחר.

יוסק'ה שחר
בן אברהם ופורטונה. נולד ביום י"ז בשבט תרצ"ט (6.2.1939) בפלובדיב שבבולגריה. עלה לארץ בשנת 1948 והובא לקיבוץ גן-שמואל; שם גדל ונתחנך. השתייך לתנועת "השומר הצעיר". באוגוסט 1956 גויס לצה"ל ושירת בחיל-האויר ולאחר-מכן נשאר בצבא-הקבע כטייס. הגיע לדרגת סגן. נפל בשעת מילוי תפקידו ביום י"ב באייר תשכ"ד (24.4.1964) והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בגן-שמואל. הניח אשה וילד. שופטי-הכדורסל קבעו הענקה שנתית של גביע על-שם יוסף. כן הוצאה לאור חוברת לזכרו על-ידי גן-שמואל, חבריו ומכיריו.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)

*          *          *

 

יוסק'ה נולד ב-6.2.1938 בבולגריה. בהיותו ילד, הגיע לגן-שמואל כחניך עליית הנוער והצטרף לקבוצת תומר במוסד החינוכי . בסיימו את לימודיו התגייס לחיל האוויר ושירת בטייסת הקלה. לאחר שחרורו חזר לקיבוץ. עבד בענף המדגה ובנה כאן את ביתו.

בשנת 1963 חזר לשרת בחיל האוויר ובשורותיו נפל ביום 24.4.1964.

במותו הניח אשה – רבקה'לה  ובן – אורי.

 

*          *          *

ואתה אינך...

מיותם הבית. נתרוקן מכל. נותר רק חלל ריק. רק רגעים מתים מושלכים בכל פינות החדר. רגעים שהיו פעם עליזים ומלאים שמחת חיים.

איך אוכל להאמין שלא אראה עוד את אותן עיניים זוהרות, מלאות שמחה וגיל, עיניים אהובות? לא אשמע עוד את צחוקך. לא ארגיש עוד את ידך המוצקה אוחזת בכל הכוח. לא אשמע עוד את קולך. את מילות הנחמה ברגעי יאוש.

עדיין אתה לנגד עיני, פוסע בזרועות פתוחות לחבק את ילדך האהוב ומביא איתך הביתה את השלווה הרוגעת.

מה רבה היתה השמחה בבית בבואך. הייתי גאה בך. ידעת לכבד את כולנו. את הוריך, את בני משפחתך וידידיך. לעולם לא שכחת להתעניין בכולם. נאמנותך לאדם ולחי עלי אדמות, האמון בטוב, בשיוויון ובצדק – אלה התכונות שכה איפיינו אותך.

היכולות מילים כתובות, מילים  כה מעטות, לומר משהו ממצה על היקר מכל? איך אפשר להסביר ולהמחיש את טוב הלב שלא ידע גבולות?

האם עלינו להיענש על כי אהבנו? על כי בנינו לנו בית חם מלא שמחה ואושר?

 

רבקה שחר





אוֹרי,

אביך היה לנו חבר למשחקי-ילדות, רע במוסד וידיד קרוב כשגדלנו.

במלאות שנה למותו, שבנו אנחנו, שהכרנוהו ואהבנוהו כמות שהיה, וסיפרנו את סיפורו.

לא לפאר, לא להלל, אלא כך פשוט לתאר אותו, כפי שנחרת בזיכרוננו.

היה לך אב שכולו שמחה ואור.

 

*          *          *

יוסקה

מסופר על-ידי חבריו

 

*  איך אפשר להעלות בזיכרון מהותו של אדם?

גדולי-רוח, אמנים, יוצרים, משאירים אחריהם את יצירותיהם. כושי השאיר זיכרונות.

לכל אחד מאיתנו הוא היה משהו אחר, אבל לכולנו היה חבר.

 

*  כושי... שתי עיניים ירוקות המחייכות תמיד, תמיד. עצמות לסת רחבות, יד שחומה, גדולה וזריזה... גוף המתוח כולו לקראת...

לקפוץ למים, להדוף את הכדור, לרוץ. לרוץ מהר ולהגיע ראשון. לאחוז בהגה בבטחה, להעיף את בת הזוג בפולקה גבוה מכולם... כל זה הוא כושי. אבל האם זה הכול? איך לתאר את כל השאר?

 

*  כשהגענו לקיבוץ נראה לי מגדל המים שבמוסד כמבנה ענק ואנחנו לידו קטנטנים. היינו עולים למעלה אט-אט ורועדים מפחד. כושי השרירי היה מטפס למעלה כמעט בריצה.

איני יודע מדוע נחרתה תמונה זו בזיכרוני? יתכן שפשוט מתוך קנאה ביכולתו...

 

*  אני זוכרת ערבי-קיץ ארוכים על הדשא. אבטיח אדום – מי "ארגן" אותו? אולי כושי, אולי מישהו אחר...

מפטפטים, ולבסוף חלק הולך לישון וחבורה קטנה נשארת לשבת ולשיר. תחילה שיר השירים, אחר-כך שירים רוסיים ואחר-כך שירים כושיים. כל המחזור כולו. וכושי שר, לפעמים את הקול השני ולפעמים אילתור של רגע אחרון.

 

*  אופרטות, הצגות, החוג לאקרובאטיקה - נדמה לי שלא היה "מפעל" במונחים של ימי הילדות שכושי לא נטל בו חלק.

אולי המוות הוא המעמיד אדם במרכז הזיכרונות... ואולי בחיים זה היה קצת פחות, אבל אזכור זאת כך.

*  אני זוכר שמורדה הביא פעם כלי נגינה. יוסקה תפס מנדולינה, וכעבור יומיים היא כבר הייתה שלו. היה מבלה איתה שעות ארוכות.

 

*  אתם זוכרים שפעם עליית-הנוער נתנה אפשרות לשני ילדים ללמוד נגינה? כולם חשבו שהם גאונים גדולים והלכו להיבחן, אבל מי שזכה היה כושי.

 

*  בשנה הראשונה שלנו בגן-שמואל התנסינו ב"פרשת הריקודים". היה חג האסיף וכושי נקבע כאחד הרקדנים. כל הבנות היו אז גדולות מן הבנים וכושי התעקש ולא הסכים לרקוד. התקיימה שיחת-קבוצה והחלטנו שעל כושי לרקוד. ואז הוא אמר: "בסדר, אבל רק הפעם. יותר - לעולם לא!" ומאז הוא היה אחד הרקדנים הטובים בכל המסיבות והחגים.

 

*  יכול להיות שזאת הייתה מלחמה של ילד לצאת מן המסגרת הכופה עליו לעשות דברים. מין מלחמה על ייחודו בקבוצה: "אני לא אעשה כל מה שאתם רוצים"...

 

*  כושי היה תמיד ממארגני התחרויות השונות שהתקיימו במוסד: קישוט, תרבות, ניקיון ועוד. כולם רצים אחרי כושי. מבקשים שיעשה, שיביא, שיתלה, שיסדר... והוא, בקלות וללא כל מאמץ, עושה.

 

*  היו לו תחביבים רבים. הוא גילף בעץ, ניסה לחרוט באבן-גיר, כשזה היה באופנה אצלנו, בנה טיסנים ועוד. נדמה לי שהוא מעולם לא השתעמם. אתם זוכרים את עיסוקו בעטים נובעים? היה אוסף חלקי עטים מכל מה ששברנו ומרכיב מהם עטים כמעט חדשים.

אלה אמנם דברים קטנים אך הוא התמסר להם בכל ליבו, רק כדי להוכיח שהוא יכול לעשות מגרוטאה משהו ראוי לשימוש.

 

*  האינסטינקט והתושיה עזרו ליוסקה להצטיין בשטחים בהם אנחנו היינו צריכים להשקיע מאמצים רבים. ראשון בספורט, בצופיות, מחנאות, תחושה של שטח, התמצאות בלילה, טיפול במכוניות ועוד.

 

*  אולי בשל חוסנו הנפשי, טבעיותו ופשטותו, היה כל-כך שמח בחלקו. בתקופה בה היינו כולנו נתונים בקונפליקט עם עצמנו ועם הקבוצה, ידע כושי בדיוק את מקומו. לא היה לו חלק ב"מאבק השלטוני" בקבוצה ולא ייחס לזה חשיבות. בתחומים בהם הצטיין לא היו לו בכלל מתחרים.

לפעמים נדמה היה לי שהוא מלגלג קצת לחשיבות שאנחנו מייחסים לעצמנו, לדעותינו.

 

*  אינני זוכר את כושי כועס.

כל אותן שנים בקבוצה, חיינו יחד והתחככנו זה בזה. לכולנו היו סכסוכים, חשבונות, מטרות גדולות וקטנות. שמרנו טינה לפרקים... כושי לא היה בתוך כל זה. לא משום שהוא לא רב אף פעם, אלא מפני שעליו אי-אפשר היה לכעוס. היה צועק, כועס, מאיים במכות, לפעמים גם תוקע אחת, אבל הרוגז היה שוכך במהרה ושוב היה מחייך. ומי יכול היה לעמוד בפניו?

 

*  לכושי הייתה ילדות מאושרת גם לפני גן-שמואל וזה היה ההבדל הגדול בינינו. בהיותנו ילדים לא הבינונו זאת. לנו חסרה אותה השמחה, אותה קלות ובריאות הנפש שהייתה מנת חלקו של כושי. אינני יודע אם זה היה נכון, אבל היה נדמה לי שכושי זוכה בכל דבר בקלות. הייתה בו שמחה, היה בו כל מה שהתאווינו לו.

 

*  אני זוכר תקופה בה נקלע כושי לסבך בעיות קשה בבית-הוריו. עברו עליו חודשים של סבל. אנחנו היינו ילדים וכל זה נודע לנו רק לאחר תקופה ארוכה. כלפי חוץ הוא התנהג כרגיל ולא ניכר היה עליו מה שהתחולל בנפשו. גם כאן, בריאותו ההרמונית ושלמותו עם עצמו, עמדו לו במקום שאחרים היו כורעים תחת הנטל.

יחד עם זה איני יכול לומר שהוא היה טיפוס פשוט. היה לו קשה להתבטא בצורה בלתי אמצעית כמונו. לשפוך את ליבו על כוס קפה... אך בצבא, כשהתגלגלנו לכל מיני מקומות נידחים, יצא לנו לשוחח הרבה ביחידות וכושי היה לי אז ידיד קרוב.

 

*  כשהלכנו לצבא, למעשה לא היה לאיש מאיתנו כיוון מוגדר. כושי לעומת זאת הציב לעצמו מטרה ברורה – הטייס. הוא ידע שיהיה עליו לעבור מבחנים פסיכוטכניים ועיוניים לא קלים ולכן ישב בבית, למד מתמטיקה, פיסיקה והנדסה – מקצועות בהם לא התעניין ביותר בתקופת הלימודים במוסד. העובדה שהצליח להתרכז בלימודים למען מטרה מסוימת הייתה גילוי בשבילנו.

 

*  מלאי לבטים, חסרי מטרה ברורה, הלכנו לקראת הבלתי ידוע. כושי הלך אחרת. הוא הלך לקראת משאת-נפשו. הוא ידע שהוא רוצה לטוס!

היינו פוגשים אותו בבסיס השכן. שופע חוויות, רשמי-עולם חדש שגילה, עולם שהעשיר אותו והשלים חלק מאישיותו. היציאה ממסגרת הקבוצה הצמיחה לו כנפיים. הוא התמודד עם חלומו. אנחנו לא ידענו עדיין מהם חלומותינו, והוא כבר עמד על סף הגשמתו. שמחה קרנה בפניו בכל פגישה.

 

*  אני יכול לספר לכם על קורס הטיס עצמו. גם שם לא היה לו קל מהבחינה העיונית והיה בא אלי לעיתים קרובות לקבלת יעוץ ועזרה בלימודים. ראיתי שזו הייתה בשבילו מעין מטרה קדושה. הוא ממש השתנה לנגד עיני. היה יושב שעות רבות ולומד. ממש דוגר על החומר.

 

*  אני זוכר שהייתי פוגש בו בתל-נוף גם אני שמתי-לב לתמורה שחלה בו. יתכן שמבחינת האינטלקט היה כושי תמיד מסוגל להשתלט על החומר אבל שטחים אחרים משכו את תשומת ליבו. ואילו כשהציב לעצמו מטרה מוגדרת ונכספת, התגלתה בו השקדנות וההתמדה.

 

*  אני חושבת שגם במוסד, אם עמדה בפניו מטרה מוגדרת, היה מגייס את כל יכולותיו כדי להגיע אליה.

 

*  למעשה כושי גילה את יכולותיו בתקופת הצבא, ועבודתו הייתה מוערכת.

לאחר מכן בקיבוץ, בחיי היומיום, נוצר אצלו הקונפליקט. פתאום הוא נתקל בשטחים שונים איתם לא יכול היה להזדהות, וזיכרונותיו מהצבא גרמו לו לחזור לשירות.

 

*  מעולם לא העסיקו אותו עניינים מופשטים. כל-כולו נתון היה למוחשי, למציאותי, למה שניתן לאחוז בשתי הידיים.

הטיסה התאימה לאופיו וכושרו. הדינמיקה, הגישה למכונה, הסיכון היו חלק מאישיותו. הוא מצא סיפוק-רב בשליטה על גוף-הפלדה הגדול הנתון למרותו במרחבים, במעוף, במהירות...

לכן, כשנאלץ לבחור – לא עמד בפיתוי.

 

*  כשחזרנו מהצבא היה כושי הראשון שחרג ממסגרת הקבוצה. הוא הקים לו בית, משפחה, קשר קשרים עם חברים שונים וניסה לפעול בוועדת התרבות. אנחנו היינו עדיין בין הצבא לקיבוץ והוא כבר ניסה להכות שורשים.

 

*  הכרעתו של כושי ללכת לטייס הייתה פרי לבטים  בין הערכים עליהם התחנך ושהיו יקרים לו, לבין שאיפותיו האישיות. למעשה הכרעתו לא הייתה סופית. הוא הבטיח לקיבוץ שישוב. ולא הספיק...

לא הספיק להגשים את אשר השתוקק לו, ולא הספיק להעמיד במבחן את הבטחתו לקיבוץ...

 

*  כל-כך הרבה שמחה וחיוניות היו בכושי וזכרו הוא חיוך.

לאחר הצבא, מכונסים באחד החדרים בצריף, כואבים את כאב העולם, מתלבטים, חושבים, מחפשים ובעיקר לא יודעים, היה כושי נכנס והכול נעשה פתאום פשוט יותר.

אינני רוצה לתארו כמרכז חיינו. לא אומר שהיו לו פתרונות, כי אנו יודעים שלא היו לו, אבל היה לו שקט פנימי מקרין. היה לו חיוך אמיתי המאמין שיהיה טוב. הייתה לו בדיחה שתמיד נאמרה במקום ומתת הפלא של שמחה אותו ידע להעניק לכל הבאים איתו במגע.

 

*  דרכינו נפרדו כבר לפני שנים אחדות. פגישותינו היו מקריות בלבד, תמיד בשמחות, תמיד בחברה ותמיד אותו "מה נשמע" שיגרתי. מעט סיפורים, חדשות אחרונות ותמיד התהייה האם נשתנינו?

המשותף שקשר אותנו היו אותן שנות ילדותנו הנפלאות. ועתה, חיינו זרמו במסלולים נפרדים. כל אחד הלך בדרכו ובחיי היום-יום לא נותרו קשרים רבים.

לא הייתי בלוויה. הידיעה הגיעה אלי מאוחר מידי ובאתי כאשר היה כבר אחרי...

ישבנו יחד באחד החדרים, וקצת שכחנו שקברנו רע. ואולי לא שכחנו, כי טבעי כל-כך היה שתפתח הדלת ועם המאחרים יכנס גם כושי.

נדמה לי שאיש מאיתנו לא הבין מה קרה. כושי העליז, הקורן, שהכול בא לו בקלות - לא מתאים לו ללכת מאיתנו. הרי כושי ומוות הם שני ניגודים.

למחרת עליתי לקברו. היה זה מין דחף ותקווה שמראה העיניים יעזור להגיון לעכל. עמדתי מול תל העפר עמוס הפרחים ואמרתי לעצמי: הוא כאן וזה הסוף, מכאן לא הולכים עוד לשום מקום. דבר לא נעשה מובן יותר.

ארבע השנים האחרונות היו שנים של פגישות מקריות. ביניהן חי כל  אחד את חייו תוך ידיעה שבמקום אחר יש עוד מישהו מאיתנו, ושלפעמים נזכרים זה בזה. ועכשיו אנו יושבים כאן וקשה להשתחרר מן ההרגשה שכושי פשוט לא  הספיק להגיע לפגישה ושאין דבר, הלילה עוד ארוך, הוא עוד יגיע... ואנחנו יודעים שלא, הפעם לא! כי משם אי-אפשר, ומכאן והלאה לא יהיו עוד זיכרונות משותפים. לא בילויים, לא תוכניות ולא פגישות.

אבל כשאני חושבת איך נזכור את כושי, נדמה לי שכל אימת שנפגש, שנאהב ביחד את כל אשר אהבנו, נשב ונחכה גם לו שיגיע. ותמיד יהיה מוזר שהוא לא הגיע. אך כשנזכור, יופיע כושי בינינו. לא נוכל לשבת יחד מבלי שזכרו יהיה עמנו, מפני שהוא פשוט חלק מאיתנו.

ואולי זו הדרך היפה ביותר לזכור את כושי.

 

*          *          *

יוסקה, חברות וידידות קרובה הייתה בינינו בתקופת עבודתנו המשותפת במדגה. לפני כן ראיתיך במוסד החינוכי ובקן ואחר-כך בצבא, בקבוצת הכדורסל שלנו ובוועדת התרבות.

בשובך הביתה מהצבא, ידענו שעליך להיות צמוד לענף במשק על מנת שתתקשר אליו ולעובדים בו. לבסוף הגעת לעבוד איתנו.

הייתה זו שנת עבודה פורייה  שאופיינה ביחסים חבריים טובים ושיתוף פעולה מלא. נתת לקבוצה את כל יכולתך והייתה הבנה מלאה בינינו. אולם מדי פעם היית מעלה בפנינו את כמיהתך למקצועך בצבא. חיפשנו יחד דרך בה נוכל לשלב, ולו רק לתקופת מה, את רצונך זה עם המשך חברותך בקיבוצנו.

לאחר לבטים רבים החלטת לחזור לשרות הצבאי באופן מלא כשמשפחתך איתך. והנה, לאחר זמן קצר ביותר, אנו עומדים נדהמים ליד קברך הרענן בביתנו הקיבוצי.

יוסקה, ראינו אותך גם בחייך המשפחתיים. תמיד ידענו להעריך את יחסך החם למשפחתך הענפה.

למשפחה, לקרובים ולכל בית גן-שמואל, אין ניחומים.

יהי זכרך ברוך!

 

דב לוי

 

 

*          *          *

 

קשה לי להאמין שאני כותב באמת על יוסקה בלשון עבר. הלך מעמנו אח ורע שלא ישוב עוד לעולם לצחוק, להתבדח ולהעלות זיכרונות מימי הילדות.

יוסקה ואני נפגשנו כילדים בגיל שתים עשרה. הוא היה שחרחר ומתולתל וטבעי היה שייקרא במהרה בפי כל – כושי. עוד בטרם התאספה קבוצת "תומר" על גבעת המוסד בגן-שמואל, הגיעה קבוצה קטנה של ארבעה ילדים ממוסד עליית הנוער, ששימש מקום מעבר ומיון. ביניהם היה יוסקה.

עברו כמה שבועות של הסתגלות לסביבה החדשה וצפייה לבוא החברה אליה נועדנו להשתייך. בינתיים ניצלנו את הימים למשחקים, מעשי קונדס, שחייה ובניית אוניות משאריות עצים שקיבלנו בנגריה. אוניות אלה היו מעסיקות אותנו שעות ארוכות והשקענו בהן  מחשבה ועבודה רבה. יוסקה היה הרוח החיה בחבורה. היה מלא גאווה כאשר טפחה הרוח במפרשים וכלי השיט שלנו נעו באיטיות אצילית על "הים הירוק" – הלא הוא בריכת השחייה הישנה.

חוויות ילדות נחרתות חזק בזיכרונו של אדם וחוויה זו עולה לנגד עיני שוב ושוב כל אימת שאני מהרהר ונזכר ביוסקה.

אין זו אמירה סתם הנאמרת כדי לצאת ידי חובה: יוסקה היה חבר טוב, אהוב ופשוט הליכות. הוא לא נמנה עם המתפלספים הרבים שהיו בקבוצתנו. יוסקה אמר את שחשב במילים פשוטות וגלויות, בכנות ובתום-לב. יתר על כן יוסקה לא אהב להתלבט בדיבור. הדיבור החלק לא היה שגור בפיו ולכן העדיף את המעשה והיה תמיד ראשון להטות כתף בביצוע משימה שדרשה מאמץ פיזי. יוסקה הפך לגאוות הקבוצה בשטח הספורט הודות לגופו החסון והאתלטי.

הזמן עבר ואנו גדלנו. יוסקה, שהתעניין בתעופה, הרבה לצאת איתנו לשדות להטיס את טיסנינו. אותם השדות שבימי החול עיבדנום בישבנו יחד על הטרקטור. היינו רצים ועוקבים בנשימה עצורה אחרי ציפורי הנייר שלנו. ראיתי את הברק בעיניו של יוסקה וידעתי שאם רק יוכל אף הוא לטוס כמוהם – לא יהסס! ואכן, יוסקה לא היסס, למד לטוס והפך שוב להיות גאוות הקבוצה – טייס!

נעים להיזכר בכל אותם רגעים יפים שבילינו יחד, הנייר לא יספיק לכך.

מי חשב שגורל מר ואכזר ישים קץ לחייו במהירות ובפתאומיות כזו?

 

דן, "תומר"

 

 

*          *          *

 

כושי קראנו לו. עיניים בהירות-חייכניות, פנים שחומים-מוצקים וצחוק שאורב בהם בכל עת.

כברת דרך ארוכה עשינו יחדיו בקיבוץ ובצבא וכושי תמיד מלא שמחת-חיים ושמחת-עשייה.

כשהתגייס לצבא הייתה מטרתו ברורה – חיל האוויר. ואכן היה לטייס, אהב את הטיסה ומצא בה פורקן ויכולת ביטוי לאישיותו. זו מצידה טבעה בו חותם של בגרות ואחראיות. זכורני כיצד היה מוכן לצאת למסלול ההמראה לכל משימה ובכל שעה. כאשר כולנו היינו עייפים והשתוקקנו לנוח, היה יוסקה מתנדב לטוס. מעולם לא סירב לחבר שביקש להחליפו במשמרת או במשימה של ממש.

עם כל אהבתו לטיסה (משוגע לדבר), היה יוסקה זהיר ומחושב ושלט היטב בכל מצב. מודע לגודל האחריות המוטלת עליו.

בפגישותיי עם כושי לאחר שחרורו, היינו חוזרים לעיתים קרובות לנושא הטייס והצבא. ניכרו בו היטב הגעגועים לאוויר שבגבהים. ואכן הוא נקרע כל העת בין רצונו להקים את ביתו לבטח בקיבוץ, לבין אהבתו לטייס. לבסוף גבר הרצון והנכונות לחזור לשחקים. כמה מאושר היה ושליו לאחר ההכרעה.

ולפתע קוצצו הכנפיים...

לנו נותרו המכתבים, התמונות והזיכרונות הרבים המעלים כאב על חיים צעירים שנקפדו.

 

אפרים, "תומר"

 

 

 

מזהה  138
העתקת קישור