ערן גרביה
ערן גרביה
  20/2/1973
  16/9/1996
ארץ לידה  ישראל
יישוב/עיר  גן שמואל
שכבה/קבוצה  חורש
בן/בת של  גבי ואילנה גרביה.
נכד/נכדה של  הלל וחיה גרביה ז"ל, ראובן פלג ז"ל וטרודל פלג.
אח/אחות של  ניר, נטע ועומר גרביה.

ערן גרביה

בן אילנה וגבריאל. נולד ביום י"ח באדר א' תשל"ג (20.2.1973) בקיבוץ גן שמואל. אח לניר, עמר ונטע. דור שלישי בקיבוץ, נכד לחיה והלל גרביה ולראובן וטרודל פלג. ערן גדל בקבוצת "חורש", ועם חבריו עבר את המסלול המקובל בקיבוץ: בית הילדים, המוסד החינוכי וה"קן" המקומי. הוא הדריך את קבוצת "אנפה" ב"שומר הצעיר" ובכיתה י"א הצטרף למשלחת המקובצת של "השומר הצעיר" למסע לפולין. בחברת הנעורים התבלט ערן באחריותו ובמסירותו, הפגין ביטחון עצמי, אמונה בעקרונותיו ולא היסס להילחם למענם, אף בחוצפה ובתעוזה, בכל עת שנצרך לכך. הנאיביות והרצון העז של ערן סחפו וקשה היה לעמוד מולו כאשר יצא למאבק למען דבר שהאמין בו. גם בפני חיוכו היה קשה לעמוד, חיוך שהקרין אופטימיות וחיפה על קשיים שחלק עם עצמו בלבד - אותן דרישות עצמיות גבוהות, לעשות תמיד את הטוב ביותר ללא פשרה.

במרץ 1992 התגייס ערן לצה"ל. הוא התנדב לקורס חובלים, וסיימו בהצלחה בדצמבר 1993. בתום הקורס עבר הכשרה נוספת כקצין מנחית. במשך שנתיים שירת כקצין מנחית וקצין גשר על סטי"ל. בפברואר נבחר לקצין מצטיין של השייטת, בזכות "עבודה מאומצת, יכולת מקצועית וארגונית, מסירות והשקעה". ערן סיים קורס פיקוד ימי והוסמך כקצין גנ"ק (גילוי ניווט קשר). במסגרת שירותו עבר השתלמות בארה"ב וכן קורסים שונים בחיל הים. במהלך שירותו היווה ערן מעין חוט מקשר בין אנשי האוויר לאנשי הים ובזכות אופיו החם והישיר הצליח ללכד חבורה של צעירים, טייסים וחובלים. המפגשים הראשונים עם אנשי צוות האוויר היו מלווים במעט חשדנות וריחוק, כמו מפגש בין אנשים הבאים מעולמות שונים, אך במהרה זיהו אנשי צוות האוויר את ערן, או "גרביה", כפי שכולם קראו לו, כקצין מקצועי ואחראי מעין כמוהו, איש צוות מעולה שדואג גם לאווירה חברית נעימה ומלא כרימון בסיפורי הפלגות מרתקים ומסמרי שיער, כיאה ליורד ים מוסמך. במפגשים הללו, בין הטייסים לחובלים, נוצר הקשר בין דנה הקמב"צית לערן, או כפי שהטייסים כינו מהלך זה: "גניבה". בסופו של דבר התברר, כי רק יצאו מורווחים מסיפור האהבה הנרקם לנגד עיניהם, משום שכך זכו לראות את ערן לעתים קרובות יותר. לנוכח הקשר עם דנה, התגלה בערן צד חדש, רומנטי ומופלא של בן-אדם, שמוכן לעשות מאמצים עילאיים, לעיני מפקדיו וחבריו בלב ים, רק למען קבלת מכתב מחברתו שבחוף. במהלך השירות הצבאי, גם כשהתרחק ערן מהקיבוץ, עדיין נותר קיבוצניק גאה, אהב את "הבית", כך קרא לגן שמואל והקפיד לחשוף את העירוניים שסביבו, עד כמה שאפשר, לטוב שבקיבוץ, לשורשיות, למלח הארץ. לקראת תום שירות הקבע, הוצע לערן להצטרף לפרויקט "אופק": קידום אקדמי של קצינים איכותיים, שהצבא מעונין בהמשך שירותם. הנושא נדון עם ההורים, אך טרם סוכם. האופקים נפתחו בפניו, צריך היה רק לבחור ולהחליט. ביום ד' בתשרי תשנ"ז (16.9.1996), נספה ערן בתאונת מסוק, שאירעה במהלך טיסת אימונים מול חופי נהריה. עמו נהרגו סא"ל בן-ציון (בנצי) בכר וסרן שחק סלע. גופתו של שחק נמצאה למחרת היום וגופתו של בן-ציון (בנצי) נמצאה לאחר חודשים של חיפושים אינטנסיביים והובאה למנוחות ארבעה חודשים לאחר נפילתו. גופתו של ערן לא נמצאה עד היום. לאחר נפילתו הועלה ערן לדרגת סרן. בלכתו הותיר אחריו הורים, שני אחים, אחות וחברה.

ביום השנה לנפילתו של ערן נערך ערב לזכרו, והקיבוץ הוציא לאור חוברת המאגדת שירים ודברים שנכתבו לזכרו. אילנה, אמו של ערן, כתבה: "הרבה פעמים בשנה האחרונה ניסיתי לשבת ולכתוב את מחשבותי לך ואליך. ערן שלי, אני יודעת שאתה רוצה אותנו חזקים, וזה עוד יותר מקשה עלי. המון מילים ומחשבות מתרוצצות להן בראש אולי כמו החול על שפת הים וזה עושה מחנק בגרון, וזה קוטע מחשבות. וזה מציף את כל כולך. וכך, כל פעם, כמו גלי הים המתהפכים וחוזרים ומתהפכים והרחש הנעים המלווה והיופי והשקיעה. אוהבת להסתכל על הים ולראותו כל כך גדול, אדיר, יפה וחזק, אבל אכזר. הים הוא חלק ממני, ובים יש חלק ממני, תמיד אסתכל בו, תמיד אחשוב עליו, הוא יהיה בי ואני אהיה בו. וכך יהיה תמיד, לעד. המילים משחקות בנו, ואנחנו בהן והזמן גם הוא לא עוצר. היינו בביתך כמה פעמים בשנה זו. משהו עוצר בעדנו, משהו אומר לנו אולי, אולי. והכאב ענק, בכלל אי- אפשר לתארו, כולנו נהיים קטנטנים על ידו. והבית שלך, גם אותו צריך לסגור, והרי אף פעם כבר לא תשוב אליו. עדיין במקרר עומדים מחכים כל הדברים שהכנסת בראש השנה, אף אחד לא נגע בהם. לא יכולנו, וזה שלך. הבגדים, המצעים במיטה, כבר הריח שלך לא בהם. הכל עומד, לא זז. רק גלי הים ממשיכים בקצב אחיד לספר סיפורים. ילדי, הרבה סיפורים סיפר לנו הים. הים והמסוק הביאו לנו המון חברים. אנשים רבים סביבנו מספרים, כואבים ובוכים. ערן, כולנו אוהבים אותך ונאהב אותך כפי שהיית לעולם. בגעגועים עצומים, אמא".

מתוך דברים שכתבה דנה, חברתו של ערן: "שנה מאז נעלמת בשתיקה בתוך ים עולה באש, נושא עמך את כל אהבתי. מותיר אחריך חלל עצום שלא הזמן ולא החיים יוכלו אי-פעם למלא. שנה בה לא התקיים דבר מלבד הזיכרון, מלבד הצער ומלבד הרצון, העז כל כך, לראותך, לחבק אותך, לאהוב ולהיות אתך רק עוד פעם אחת.

"רוחות הסתיו נושבות עכשיו, מזכירות לי את הימים הראשונים שלאחר מותך, צועקות בפני שכבר חלפה שנה. ולי הכל נראה כאילו רק אתמול קרה... כאילו עוד יש בכוחי לשנות את שהיה ולעצור את הזמן מלכת, שלא יברח, שלא יקרע את דמותך ושלא יטשטש את פניך או צחוקך, אבל הזמן חולף ואיננו... יש עוד כל כך הרבה שרציתי לספר לך ולא הספקתי. כל כך הרבה שתכננו וחלמנו. חלומותינו נישאים עכשיו לים, מחפשים אותך, פורעים את תלתליך במערבולת הגלים, צופים בפניך המשתקפים בצלילות מימיו ולוחשים במין תחינה - חזור נא".

מתוך דברים שקרא חברו, אביב, באזכרה : "מה כותבים, מה כותבים על בחור צעיר,/ גבוה, יפה, גדוש בצחוק, כולו אופטימיות, חזק, כל כך חזק./ זה שתמיד הבטנו בו מלמטה, שהיה בוגר מכולנו./ וגם את צחוקו ידע להמיר ברצינות, בנכונות,/ כשהיה צריך לשאת את מלאי המים בטיול,/ בתרמיל הכי כבד, היה מתנדב, ובשליחות התנועה, ומבקיע שערים באליפות המוסד,/ קולע סלים./ וכן גם כשהיה צריך לקום, לומר אמת, במין חוצפה צברית ללא מורא, ללא משוא פנים. / ואיך מביטים בשמים כה יפים, בימים בהירים,/ מעל ים שוקט, רוגע, שותק - אותו אהבת, ערן./ ואיך יכול היה לך, אתה שהיית כה חזק./ והלב זועק! אל השמים היפים, אל הים השוקט./ הי, אתה, קום התנער משתיקתך, גלה/ לנו סודך, איננו מאמינים בך, איננו/ מקבלים את פסק דינך/! והוא אדיש, נוקשה, משיבנו בהמית גלים, מותירנו אל מולו נבוכים, חלשים, חסרי אונים./ אך יודעים אנו, שערן שלנו חזק ממך/ וממרחביך. ואתה, שבאנוכיות שלך/ גנבתהו מאתנו,/ גם אתה אינך יכול לו./ וערן שלנו נשאר חזק, חזק מכל,/ ממרחביך מבקיע אלינו דרך./ נוכחותו, כמו כוחו, כה חזקה,/ כה נחושה. ולמטה מביטים אנו בה,/ עומדת שם, באותה בת שחוק, אותה/ אופטימיות גדושה./ אז בלבנו, בתוך תוכנו,/ יודעים אנו, כי אתה - ערן שלנו - / תמיד תישאר אתנו".

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון) 

*          *          *

ערן נולד ב-20.2.1973, י"ח באדר תשל"ג, בגן-שמואל להוריו אילנה וגבי. אח לניר עומר ונטע. נכד לחיה והלל גרביה ולראובן וטרודל פלג. דור שלישי בקיבוץ.

ערן גדל בקבוצת חורש ועם חבריו עבר את המסלול המקובל בקיבוץ: בית ילדים, המוסד החינוכי וקן התנועה. הדריך את קבוצת אנפה, ובכיתה י"א הצטרף למשלחת המקובצת של השומר הצעיר למסע בפולין. בשנת 1991 סיים י"ב.
במרץ 1992 התגייס ערן לצבא והתנדב לקורס חובלים אותו סיים בהצלחה בדצמבר 1993. לאחר הכשרה נוספת כקצין מנחית, שירת שנתיים בתפקיד זה וכקצין גשר על סטי"ל.
בפברואר 1995 נבחר לקצין מצטיין של השייטת, בזכות "עבודה מאומצת, יכולת מקצועית וארגונית, מסירות והשקעה". עם סיום קורס פיקוד ימי, הוסמך כקצין גנ"ק  (גילוי, ניווט,קשר). ערן עבר השתלמות בארצות הברית וקורסים שונים בחיל הים.
לקראת תום שרות הקבע, הוצע לערן להצטרף לפרוייקט אופק: קידום אקדמי של קצינים איכותיים, שהצבא מעוניין בהמשך שירותם. הנושא נדון עם ההורים, אך טרם סוכם. האופקים נפתחו בפניו, צריך היה רק לבחור ולהחליט.

ערן אבד בשמיימי הים עם מסוק הדולפין ב-16.9.1996, ד' תשרי תשנ"ז.

*          *          *

מה כותבים, מה כותבים על בחור צעיר,

גבוה, יפה, גדוש בצחוק, כולו אופטימיות, חזק. כל כך חזק.

זה שתמיד הבטנו בו מלמטה, שהיה

בוגר מכולנו.

וגם את צחוקו ידע להמיר ברצינות, בנכונות.

כשהיה צריך לשאת את מלאי המים בטיול,

בתרמיל הכי כבד, היה מתנדב, ובשליחות

התנועה, ומבקיע השערים באליפות המוסד,

קולע סלים.

וכן גם כשהיה צריך לקום, לומר אמת,

במין חוצפה צברית ללא מורא,

 ללא משוא פנים.

ואיך מביטים בשמים כה יפים, בימים בהירים,

מעל ים שוקט, רוגע, שותק – אותו אהבת ערן.

ואיך יכול היה לך, אתה שהיית כה חזק.

והלב זועק! אך השמים היפים, אל הים השוקט.

היי אתה, קום התנער משתיקתך, גלה

לנו סודך, איננו מאמינים בך, איננו

מקבלים את פסק דינך!

והוא אדיש, נוקשה, משיבנו בהמיית גלים,

מותירנו אל מולו נבוכים, חלשים, חסרי אונים.

אך יודעים אנו, שערן שלנו חזק ממך

וממרחביך. ואתה, שבאנוכיותך שלך

גנבתהו מאיתנו,

גם אתה אינך יכול לו.

וערן שלנו נשאר חזק, חזק מכל,

ממרחביך מבקיע אלינו דרך.

נוכחותו, כמו כוחו, כה חזקה,

כה נחושה. ומלמטה מביטים אנו בה,

עומדת שם, באותה בת-שחוק, אותה

אופטימיות גדושה.

אז בליבנו, בתוך תוכנו,

יודעים אנו כי אתה – ערן שלנו –

תמיד תשאר איתנו.

אזכרה ביד הרצל ,    אביב ברלינסקי  3.2.1997

מזהה  165
העתקת קישור