ג'קלין יונת גורדין
ג'קלין יונת גורדין
  8/7/1969
  22/2/1989
ארץ לידה  דרום אפריקה
יישוב/עיר  קייפטאון
שכבה/קבוצה  כלנית
בן/בת של  טסיה ויואל גורדין.
אח/אחות של  טלי.

ג'קי גורדין

בת טסיה ויואל. נולדה ביום כ"ב בתמוז תשכ"ט (8.7.1969) בקייפטאון שבדרום אפריקה ועלתה ארצה עם משפחתה בשנת 1970. המשפחה נקלטה בקיבוץ גן שמואל וג'קי, כך כונתה ג'קלין, הצטרפה לקבוצת 'כלנית'. יחד עם חבריה סיימה את לימודיה בבית-הספר היסודי ובמוסד החינוכי שבמקום. ג'קי הוערכה תמיד על-ידי מוריה כבעלת יכולת גבוהה. הדבר נתגלה במיוחד בעבודת הגמר המקיפה שהגישה בסיום לימודיה. היה זה מחקר על-פי הכללים המדעיים בנושא 'דפוסי צפייה בטלוויזיה של בני נוער בישראל'. וכך כתבה ג'קי בהקדמה לעבודה: "בחרתי בטלוויזיה מפני שתמיד הפריע לי ה'שיעבוד' של האנשים אליה: הלכתי למסיבה, ואנשים ישבו וצפו בטלוויזיה כמעט ללא התייחסות זה לזה, הלכתי לטיול ואנשים שוחחו על 'אתם יודעים איזו תכנית אנחנו מפסידים עכשיו?' מצבים כאלה הביאו אותי למחשבות על העתיד הצפוי לבוא עם התקדמות הטכנולוגיה ואי-אפשר להגיד שזה מצא חן בעיני."
ג'קי היתה חברה בתנועת 'השומר הצעיר'. היא אהבה לרקוד ולטייל בארץ, והרבתה לעסוק בעבודות-יד, בהן ניכר כשרונה האמנותי. מעיד עליה מחנכה, אברמ'לה: "ג'קי היתה חברה בלתי רגילה לחבריה וחברותיה, שותפה מבוקשת לכל אירוע והרפתקה, לכל טיול ובילוי". ויחד עם זאת, הוא מוסיף: "היית שונה ומיוחדת: כמו 'צמח בר' של הגן שלנו. חשתי אותך, שייכת יותר אל צמחי השדה, אל הנוף הפתוח, ופחות אל גינת הבית המוגנת". ומתארים חבריה לקבוצת 'כלנית': "ילדה יפה, עינים ירוקות, נמשים של שובבות. תמיד היית מיוחדת בדרך שלך, בתגובות שלך לכל מיני דברים, מחפשת את האושר בכל מחיר".
ג'קלין גויסה לצה"ל באמצע נובמבר 1988 ולאחר הטירונות הושמה לחיל השריון בתפקיד פקידת-לשכה. ביום י"ח באדר א' תשמ"ט (22.2.1989) כשהיתה בחופשה, נפגעה בתאונה. היא נפלה בעת שירותה והובאה למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקיבוץ גן שמואל. השאירה אחריה הורים ואחות - טלי.
במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדה: "טוראית ג'קלין ז"ל שירתה ביחידתנו כפקידת-לשכה. היא הוכיחה את עצמה כאשת-מקצוע מעולה, נאמנה ומסורה. היא היתה מקובלת ואהובה על חיילי היחידה, ובלטה ברצונה לעזור לחברותיה". וכתב דודה, אחי-אביה: "... אבל איני זקוק לסימן / כדי שלעולם, לעולם לא אשכח / שהכרתי מישהי שהסתפקה בכל-כך מועט / ואך את השמש לבדה נשאה עימה, לעולמי-עד".

 (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון(


*          *          *

ג'קי נולדה בקייפ-טאון, דרום אפריקה ב-8.7.1969  (כ"ב בתמוז תשכ"ט) להוריה טסיה ויואל. באוגוסט 1970 עלתה המשפחה לישראל אך חזרה לדרום-אפריקה לאחר שנתיים. בינואר 1975 עלתה המשפחה בשנית לארץ.
לאחר תקופה קצרה במרכז הקליטה במשמר העמק נקלטה המשפחה בגן-שמואל. ג'קי הצטרפה לקבוצת כלנית שהיתה אז בגיל הגן. ביוני 1988 סיימה את המוסד החינוכי ובדצמבר התגייסה לצבא.
ג'קי נספתה בתאונת דרכים ב-22.2.1989 (י"ח אדר תשמ"ט).

*          *          *

את איננה וזה בלתי נתפס.

אתמול קטפת פרח, ממחר זה יהיה ענן.

ילדה יפה, עיניים ירוקות, נמשים של שובבות.

ילד שמחפש דברים שונים.

תמיד היית מיוחדת בדרך שלך, בתגובות שלך לכל מיני דברים,

מחפשת את האושר בכל מחיר.

אנשים לא הבינו אבל למדו להעריך.

אהבת לנדוד, לטייל במקומות שכוחים,

להעלם פתאום בלי להודיע ולחזור במפתיע.

אנחנו מחכים לך, ג'קי יפה, מחכים ומתגעגעים לך.

לשמחת החיים שבך, לכנות ולדמיון הפרוע.

ולכל הדברים הקטנים שהיו רק שלך.

המוות לקח אותך ונגס בנו.

אנחנו כואבים.

אין במה להתנחם, אין פיצוי – החדר ריק.

 אוהבים אותך כמו את החיים.

חברי קבוצת כלנית

*          *          *

ג'קי – דברים לזכרה

לאחר מותה גזרתי מן העיתון ושמרתי את מודעת האבל שהתפרסמה: "בתנו היקרה, ג'קי גורדין, נספתה..." אני מודה. עדיין איני קולט שזוהי ג'קי שלנו, מקבוצת כלנית. את ג'קי שלנו אני רואה בברור, מהלכת כאן על המדרכות, חיה ונושמת. בפעם האחרונה ראיתי אותה בערב, צועדת מה"כלבו" עם שקית מצרכים. זוהי ג'קי שאיתי עד עכשיו. איני רואה לנגד עיני ג'קי מתה. גם לא לאחר שעברו שלושים יום.

אבל את ג'קי אכן מתה. מתת כפי שחיית - כציפור דרור. ציפור דרור שאינה משלימה עם מגבלות, שאינה מתחשבת ב"אילוצים", גם לא בעת נסיעה בכביש הקטלני. נורא לומר, אבל זה מצטייר בעיני כאילו נסעת אל מותך, אל החירות הנצחית.

כשאני חושב עליך עכשיו, עולה בראשי משום מה, השיר היפה הנוגה - "כמו צמח בר". צמח בר יפה של הגן שלנו, הגן-שמואלי.

במשך שלוש השנים בהן עבדתי עם קבוצת כלנית, חשתי אותך על-פי-רוב, שייכת יותר אל צמחי השדה, אל הנוף הפתוח, ופחות אל גינת הבית המוגנת. משהו כזה "חופשי ומאושר".

אבל זה לא היה בדיוק כך. למען הדיוק צריך לספר שג'קי לא תמיד היתה מאושרת.

אני זוכר אותך בכיתה י', כאשר התחלתי לעבוד עם הקבוצה. היתה לך תקופה קשה מאד. לא קל היה לעניין אותך במשהו, והחיים היו עבורך במידה רבה, רבה מידי, נטולי משמעות. ישבנו על הספסל שליד הבית, מתחת לעץ. את לא ידעת לומר מה יהיה, גם לא מה את רוצה שיהיה. בשיחות הערכה באותה השנה, טענו המורים ש"ג'קי היא בעלת יכולת גבוהה, אבל אינה עושה עם זה את מה שאפשר". אני יודע שלא היה לך אז די כוח לכך.

ופתאום, במהלך כיתה י"א, התחילה צמיחה. אני חושב שאפילו קצת התביישת בעצמך על "העניין שתקף אותך" בנעשה סביבך, בלימודים, בחברה, בקן ובהכל. פתאום ראינו שאת תלמידה מצויינת שמסוגלת להישגים, וזה חשוב לך. מעתה היתה הדרך סלולה, וסיימת בהצלחה ובכבוד את הלימודים.

ג'קי עברה ימים קשים כאשר היה עליה להפסיק לרקוד בגלל בעיות בגב. מה שאיפיין מצבים כאלה אצלה היה שלא התאוננה. ג'קי ידעה להתמודד בגבורה בלתי רגילה עם קשיים אישיים כאלה. נראה שהיה לה ממי ללמוד...

אולם כן התקשית להשלים עם עולם המבוגרים. אלה סימלו עבורך מיגבלות וגבולות ובכל מאודך ביקשת לטשטש ולבטל. עלי להודות, הקשר איתך לא היה לי קל. היית סגורה גם כלפי המחנכים, פותרת בעיות בכוחות עצמך. לא רצית להיות תלוייה באיש. ובודאי לא במי ש"חוסם את האופק".

לעומת זאת, היית חברה בלתי רגילה לחבריך וחברותיך. שותפה מבוקשת לכל אירוע והרפתקה, לכל טיול ובילוי. ראינו זאת היטב כשנודע דבר מותך: הפגיעה היתה אישית מאד, מכה כל אחד בתורו. אין ספק שעם חלוף הזמן יורגש חסרונך יותר ויותר.

ביום שישי ,למחרת הלוויה, עליתם חברי "כלנית" לקבר הרענן מכוסה הפרחים. באתי לשם לרגעים אחדים והתבוננתי בכם. ישבתם, או עמדתם מסביב לקבר, ולא היתה שם אווירה של אבלות ורצינות. להיפך, היו דיבורים של חולין. מפגש של חיילים בחופשה וצחוקים. חזיון קצת סוריאליסטי. וחשבתי – כך בדיוק היתה ג'קי רוצה שתנהגו. כך היתה רוצה שתזכרוה.

 

מחר אני אהיה כה רחוקה,

אל תחפשו אותי.

מי שיידע למחול

ימחל לי על אהבתי.

הזמן ישקיט הכל.

אני הולכת לדרכי.

זה שאהב אותי ישוב לשדותיכם

מן המדבר

והוא יבין – אני חייתי ביניכם

כמו צמח בר.

 אברמל'ה   23.3.1989

מזהה  169
העתקת קישור