לאבווליתה שלי
זה מוזר ועצוב לי לכתוב לך מכתב פרידה מעין זה מכיוון שלצערי לא תוכלי לשמוע את הפרידה שלי ממך.
את היית ותמיד תהיי הסבתא היחידה שאי פעם היתה לי, אבל הווליום של הנתינה היה כל כך גדול שזה הספיק בשביל 4 ויותר סבים וסבתות גם יחד.
אתמול ישבתי באוטובוס בדרך אל הקיבוץ, הייתי מאוד עצובה ופתאום חזרה אליי תחושה ישנה ומוכרת , התחושה שתמיד אפפה אותי כשהייתי ילדה והיינו בדרך לבקר אותך.
נזכרתי בשמחה המטורפת והציפייה – להגיע כבר לקיבוץ לראות את סבתא. לפעמים הייתי נעמדת במעבר של האוטובוס ושרה לכל הנוסעים הזמן היה עובר יותר מהר וכולם יידעו כמה אני נרגשת.
כל הזיכרונות האלו מתחברים אצלי לחושים ולתחושות שעד היום נעימות לי.
הקיבוץ היווה עבורי מעין ממלכה קסומה – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – עירבוב של ריחות ,צבעים ,טעמים ובדים נעימים למגע.
ואת סבתאלה היית המלכה של הממלכה הקסומה - הפייה הטובה והיפה שמכינה אוכל נפלא ,תופרת וסורגת ,מחבקת ומנשקת וכמובן מספרת סיפורים נפלאים לפניי השינה שמעולם לא היו מספר – רק מהחיים.
אני זוכרת אותי ואת עופרי מגיעים אלייך אחריי בילוים ממושכים בבריכה כשכל העור מקומט ממים ומריח מכלור ועל השולחן שמכוסה במפת בד, פינוקים כמו מלפפון מקולף וחתוך דק דק עם קצת מלח ופרוסות עם גבינה לבנה עליהם מסודרות שורות שורות של זיתים שאת הוצאת מהם את הגלעין וסידרת בצורה סימטרית, שוקו קר ששותים עם בומביז'ה בשביל שלא יעברו גושים של השוקו והטעם של השוקו ואיך הוא שונה רק בגלל שהוא בבומביז'ה. ואז יוצאים ויושבים על הכיסאות בדשא ויש את האדום והירוק שהוא קצת פחות כיפיי מהאדום. ככל שאני נזכרת בזה אני חושבת שזה מדהים איך שהכל היה מוכן בשבילנו - הנכדים. איך תמיד דאגת שלא ייחסר דבר והכל יהיה מושלם.
ואז היה את זמן השינה – המצעים היו ישרים וריחניים ומעליהם תמיד שמיכה אחת או יותר.
ואז נכנסים למיטה וההרגשה של המצעים כשהם עדיין קצת קרירים ואז היית מהדקת את המצעים טוב טוב מסביב כך שאי אפשר לברוח וכמובן שגם לא רוצים לברוח וחיבוק ונשיקה ואיזה סיפור לפניי השינה שמתרחש בארגנטינה למשל על דורה – אחותך ועל הברווזים ומנורת לילה קטנה לנכדה הפחדנית.
אני יכולה להמשיך להיזכר בעוד ועוד דברים , אני מתאפקת לא לכתוב פשוט כי אין לזה סוף העניין הוא שאני מקווה שאת יודעת שאני זוכרת ולעולם לא אשכח. כל הדברים האלו יהיו חלק ממני תמיד.
אני חושבת שחלק גדול ממי שהיית היה בשביל המשפחה , לעצמך לא ביקשת הרבה רק אותנו הילדים הנכדים ועכשיו גם הנינים. כל דבר שעשית וחשבת לא היה קשור בך אלא רק בסובבים אותך.
עברו השנים ועברנו לקיבוץ שהפסיק להיות ממלכה קסומה והפך להיות הבית . אני הפכתי מילדה חמודה שמעריצה את סבתא שלה לטין איג'רית מחוספסת שלא באה לבקר כל כך הרבה והולכת לעשן בשו שו במחסן של סבתא. בקיצור תקופה קשה לכולם ,לשמחתי התקופה הזו לא מחזיקה מעמד הרבה זמן ואני ואת קרובות שוב רק שהחוקים משתנים. את נעשית חלשה ותלויה בביקורים ובאהבה וכמה קשה לך כשאת מרגישה שכולם גדלו והמשיכו הלאה את מרגישה שלא בצדק שאין לך מה לתת ואז הנפילה האיומה בבית. שבר בירך ואישפוז ממושך ולא נעים בביה"ח ואז מעבר לשיקום בפרדס חנה ואז מעבר סופי אל בית דורות. אני זוכרת שניסתי להפציר בך לחזור הביתה לאחר ששוקמה הרגל אבל את כל – כך פחדת ולא רצית להיות לבד יותר ומאז בית דורות הוא הבית עבורך והצוות המקסים –חלק מהמשפחה.
בחלק הזה של ההיכרות שלי איתך גילתי בך עוד צדדים נפלאים לא פחות.
חוש ההומור שלך וכמה שהוא בריא וכמה שאת יודעת לצחוק וגם לבכות ולפעמים שניהם יחד.
סבתאלה – בשבילי את ליידי מסוג מאוד מיוחד – ליידי של פעם.
צנועה בכל צורה בה אפשר לפרש את המילה צניעות. עדינה ואוהבת והכי חשוב – אמיתית לגמרי בלי שום פוזה או גינון מיותר – נקייה לגמרי משיפוט ואני חושבת לעצמי זה מדהים פער הדורות בינינו עצום ומן הסתם החיים שלנו שונים לגמרי ועדיין – אני מספרת לך סיפורים על החיים שלי והאהבות שלי שבטח נשמעים לך קצת מוזרים ואת מחייכת ומקשיבה ושואלת שאלות במקרה ויש צורך, אבל אף פעם לא שופטת,
ואני חושבת לעצמי איזה יופי היה יכול להיות בעולם אם היו עוד המון אנשים כמוך וכמה חבל לי שאת לא תהיי בעולם שלי יותר.
השיחות איתך ייחסרו לי וכמובן אי אפשר לשכוח – משחקי הרמי קוב שלנו, שבהם ניצחת לא פעם ולא פעמיים.
כשאמא התקשרה אליי אתמול בבוקר וסיפרה לי התגובה הראשונית היתה הלם ובכי ואז בתוך כל זה אמא סיפרה שהייתה אצלך אתמול ושהרגשת מאוד לא טוב אבל כששאלה אותך אם את רוצה לשחק רמי קוב אמרת – בטח. ואז ניצחת פעמיים. בשלב הזה ההלם והבכי התערבבו בצחוק – קצת כמוך, כשהיית עצובה ואז משהו הצחיק אותך.
.
אני מאוד עצובה בגלל שלא אראה אותך יותר ולא אשחק לך בשיער היפה והחלק ולא אחבק אותך יותר ולא אראה אותך צוחקת. אבל אני שמחה שעזבת אותנו בחן האופייני לך ושהלכת בזמן בו רצית ללכת ולא הרגשת כמעמסה והכי חשוב הכרת את הנינים המקסימים שלך ואת כל הנכדים ואת כל הילדים בקיצור – כל המשפוחה . המחשבה שהלכת כשכולנו בראש שלך ובזיכרונות שלך עושה אותי שמחה .
אני שמחה שזכיתי בך בתור סבתא במיוחד בגלל שמבחינה ביולוגית זה לא היה אמור לקרות.
אני מרגישה ברת מזל שהיית בחיי עד עכשיו ואני שמחה שעד הרגע האחרון ידעת מי אני ומה קורה אצלי והכי חשוב - עד הרגע האחרון ידעת שאני אוהבת אותך.
צ'או קרידה שלי .
אן אולייר – 30.11.05.
