רבקה כץ
רבקה כץ
  10/7/1919
  29/11/2005
ארץ לידה  ארגנטינה
בן/בת זוג  שמואל כץ
הורה של  גילה אולייר ויצחק כץ
סבא/סבתא של  עופר וארנון כץ, הלית ודנה (יצחק), אן אולייר (גילה)


תמונות של  רבקה כץ ז"ל מתוך ארכיון הקיבוץ



הספד לרבקה כץ

על פי תעודותיה הרשמיות נולדה רבקה ב-10 ליולי 1919, בקולוניה נארסיס-לעווען אשר בחבל הפאמפאס בארגנטינה. לימים נודע לנו שתאריך זה נרשם בהיותה בת שנה ולמעשה היא ילידת 1918.  רבקה, בת זקונים ואחות אחרונה במשפחה בת 11 אחים ואחיות, משפחת מהגרים פולנים קשיי יום אשר נדדו למושבות הברון הירש בפאמפס ובדרום חבל בואנוס איירס בראשית המאה העשרים בתקווה למצוא חיים חדשים ובעלי משמעות בעולם החדש.    הבית היה בית יהודי מסורתי האבא בעל הכשרה של חזן,  אוכל כשר, חגי ישראל ותרבות איידישיסטית.

שם במרחבים האין-סופיים של הפאמפאס עברו עליה ילדותה ונעוריה. שם גם היתה היכרותה הראשונה עם אבא שלנו. היא סיימה את לימודיה בבית הספר המקומי ונחלצה מייד לתמיכה בהוריה הקשישים. כל אחיה ואחיותיה נישאו, הקימו משפחה ופרחו מן הקן המשפחתי, וכך נשארה רבקה לבדה לתמוך באמה לעת זקנתה. בתקופה  זאת, כך נדמה, גיבשה את ההכרה שעל הבית המשפחתי יש לשמור מכל משמר, ואת הזדהותה ללא גבול עם המשפחה לאחר מות האם.  ב-1957 מחליטה  רבקה על שינוי קיצוני, היא עולה לישראל וחוברת אל אחייניתה ובבת נפשה, יוכבד ומשפחתה בקיבוץ געש.  בראשית 1959, חידש אבא את ההיכרות הותיקה עם רבקה, הם נישאים ורבקה מצטרפת  אלינו לגן שמואל. רבקה לוקחת את תפקיד האם לשני ילדים מתבגרים בכל נשמתה. היא הופכת לאמנו האולטימטיבית בכל המובנים של המילה,  נותנת כמויות בלתי נדלות של אהבה -  ללא "אם..." ו"אבל..." -   ה כ ל!    נתינה ללא גבול, טוב-לב שלא ניתן למצוא כמוהו אלו הם הדברים שאנו הילדים מוצאים במשפחתנו המתחדשת.  נתינה זאת מועברת גם אל הילדים המאומצים אשר באים אלינו מן המוסד החינוכי . 

בגן שמואל עובדת רבקה בענפי השירות השונים ובעיקר במטבח הילדים ובמחסן הבגדים – הקומונה, שם התמידה עד גיל 80.  גם במקומות העבודה כמו במשפחה היא נותנת את כל כישוריה וכשרונותיה במלאכות הבית השונות – וגם במקום העבודה הכל ניתן ללא חשבון, עם אהבה ללא קץ ורצון טוב ללא גבול.

אך מעל הכל הייתה המשפחה.  רבקה הביאה לנו מושגים שונים של הזדהות ואהבה משפחתית. ממשפחתה הרחבה כל כך, יש לרבקה עשרות אחיינים ואחייניות  הפזורים בכל העולם, היא עקבה אחרי כולם, לא שכחה ימי הולדת, לא שכחה אירועים משפחתיים והם החזירו לה כולם באהבה וקשר שעוררו תמיד השתאות מצד הסובבים אותה.

בשנות ה-70 עם בוא הנכדים הראשונים הפך ביתה של סבתא רבקה לבית יעד מרכזי לנכדיה, לכתובת שלא מדלגים עליה, בשום מקרה . דומה שקשר זה עבר גם לניניה, אשר עד יומה האחרון לא ויתרו על אופציית הביקור בבית דורות – ריצה מהירה ונשיקה וחיבוק מסבתא רבקה.

לפני 6 שנים עברה רבקה להתגורר בבית דורות.  המעבר לא היה קל, אך חיש מהר היא הכירה במעלות המקום אשר אפשר לה פריחה מאוחרת.  עד יומה האחרון המשיכה במלאכת הרקמה שכה אהבה ושכה הצטיינה בה, המשיכה במשחקי הרמי-קאב עם צוות העובדים אשר אהבו להתמודד עמה ומדי יום יצאה אל  התעסוקה – אליה המתינה בכיליון עיניים.

כאן ברצוני להודות לכל עובדי בית דורות אשר עשו מעל ומעבר במשך 6 שנים אלו, ולצוותי התעסוקה אשר היא כה אהבה לצאת אליהם מדי בוקר.

תנוחי בשלום על משכבך אימא אהובה שלנו.  

 

 יצחק כץ 30.11.2005

 

רבקה כץ ז"ל  10.7.1919 - 29.11.2005

 

לסבתא שלי רבקה כץ

 

לאבווליתה שלי

 

זה מוזר ועצוב לי לכתוב לך מכתב פרידה מעין זה מכיוון שלצערי לא תוכלי לשמוע את הפרידה שלי ממך.

את היית ותמיד תהיי הסבתא היחידה שאי פעם היתה לי, אבל הווליום של הנתינה היה כל כך גדול שזה הספיק בשביל 4 ויותר סבים וסבתות גם יחד.

אתמול ישבתי באוטובוס בדרך אל הקיבוץ, הייתי מאוד עצובה ופתאום חזרה אליי תחושה ישנה ומוכרת , התחושה שתמיד אפפה אותי כשהייתי ילדה והיינו בדרך לבקר אותך.

נזכרתי בשמחה המטורפת והציפייה – להגיע כבר לקיבוץ לראות את סבתא. לפעמים הייתי נעמדת במעבר של האוטובוס ושרה לכל הנוסעים הזמן היה עובר יותר מהר וכולם יידעו כמה אני נרגשת.

כל הזיכרונות האלו מתחברים אצלי לחושים ולתחושות שעד היום נעימות לי.

הקיבוץ היווה עבורי מעין ממלכה קסומה – ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – עירבוב של ריחות ,צבעים ,טעמים ובדים נעימים למגע.

ואת סבתאלה היית המלכה של הממלכה הקסומה  - הפייה הטובה והיפה שמכינה אוכל נפלא ,תופרת וסורגת ,מחבקת ומנשקת וכמובן מספרת סיפורים נפלאים לפניי השינה שמעולם לא היו מספר – רק מהחיים.

אני זוכרת אותי ואת עופרי  מגיעים אלייך אחריי בילוים ממושכים בבריכה כשכל העור מקומט ממים ומריח מכלור ועל השולחן שמכוסה במפת בד, פינוקים כמו מלפפון מקולף וחתוך דק דק עם קצת מלח ופרוסות עם גבינה לבנה עליהם מסודרות שורות שורות של זיתים שאת הוצאת מהם את הגלעין וסידרת בצורה סימטרית, שוקו קר ששותים עם  בומביז'ה בשביל שלא יעברו גושים של השוקו והטעם של השוקו ואיך הוא שונה רק בגלל שהוא בבומביז'ה. ואז יוצאים ויושבים על הכיסאות בדשא ויש את האדום והירוק שהוא קצת פחות כיפיי מהאדום. ככל שאני נזכרת בזה אני חושבת שזה מדהים איך שהכל היה מוכן בשבילנו  - הנכדים. איך תמיד דאגת שלא ייחסר דבר והכל יהיה מושלם.

ואז היה את זמן השינה – המצעים היו ישרים וריחניים ומעליהם תמיד שמיכה אחת או יותר.

ואז נכנסים למיטה וההרגשה של המצעים כשהם עדיין קצת קרירים ואז היית מהדקת את המצעים טוב טוב מסביב כך שאי אפשר לברוח וכמובן שגם לא רוצים לברוח וחיבוק ונשיקה ואיזה סיפור לפניי השינה שמתרחש בארגנטינה למשל על דורה – אחותך ועל הברווזים ומנורת לילה קטנה לנכדה הפחדנית.

אני יכולה להמשיך להיזכר בעוד ועוד דברים , אני מתאפקת לא לכתוב פשוט כי אין לזה סוף העניין הוא שאני מקווה שאת יודעת שאני זוכרת ולעולם לא אשכח. כל הדברים האלו יהיו חלק ממני תמיד.

 

אני חושבת שחלק גדול ממי שהיית היה בשביל המשפחה , לעצמך לא ביקשת הרבה רק אותנו הילדים הנכדים ועכשיו גם הנינים. כל דבר שעשית וחשבת לא היה קשור בך אלא רק בסובבים אותך.

 

עברו השנים ועברנו לקיבוץ שהפסיק להיות ממלכה קסומה והפך להיות הבית . אני הפכתי מילדה חמודה שמעריצה את סבתא שלה לטין איג'רית מחוספסת שלא באה לבקר כל כך הרבה והולכת לעשן בשו שו במחסן של סבתא. בקיצור תקופה קשה לכולם ,לשמחתי התקופה הזו לא מחזיקה מעמד הרבה זמן ואני ואת קרובות שוב רק שהחוקים משתנים. את נעשית חלשה ותלויה בביקורים ובאהבה וכמה קשה לך כשאת מרגישה שכולם גדלו והמשיכו הלאה את מרגישה שלא בצדק שאין לך מה לתת ואז הנפילה האיומה בבית. שבר בירך ואישפוז ממושך ולא נעים בביה"ח ואז מעבר לשיקום בפרדס חנה ואז מעבר סופי אל בית דורות. אני זוכרת שניסתי להפציר בך לחזור הביתה לאחר ששוקמה הרגל אבל את כל – כך פחדת ולא רצית להיות לבד יותר ומאז בית דורות הוא הבית עבורך והצוות המקסים –חלק מהמשפחה.

 

בחלק הזה של ההיכרות שלי איתך גילתי בך עוד צדדים נפלאים לא פחות.

חוש ההומור שלך וכמה שהוא בריא וכמה שאת יודעת לצחוק וגם לבכות ולפעמים שניהם יחד.

סבתאלה – בשבילי את ליידי מסוג מאוד מיוחד – ליידי של פעם.

צנועה בכל צורה בה אפשר לפרש את המילה צניעות. עדינה ואוהבת והכי חשוב – אמיתית לגמרי בלי שום פוזה או גינון מיותר – נקייה לגמרי משיפוט ואני חושבת לעצמי זה מדהים פער הדורות בינינו עצום  ומן הסתם החיים שלנו שונים לגמרי ועדיין – אני מספרת לך סיפורים על החיים שלי והאהבות שלי שבטח נשמעים לך קצת מוזרים ואת מחייכת ומקשיבה ושואלת שאלות במקרה ויש צורך, אבל אף פעם לא שופטת,

ואני חושבת לעצמי איזה יופי היה יכול להיות בעולם אם היו עוד המון אנשים כמוך וכמה חבל לי שאת לא תהיי בעולם שלי יותר.

השיחות איתך ייחסרו לי וכמובן אי אפשר לשכוח – משחקי הרמי קוב שלנו, שבהם ניצחת לא פעם ולא פעמיים.

כשאמא התקשרה אליי אתמול בבוקר וסיפרה לי התגובה הראשונית היתה הלם ובכי ואז בתוך כל זה אמא סיפרה שהייתה אצלך אתמול ושהרגשת מאוד לא טוב אבל כששאלה אותך אם את רוצה לשחק רמי קוב אמרת – בטח. ואז ניצחת פעמיים. בשלב הזה ההלם והבכי התערבבו בצחוק –  קצת כמוך, כשהיית עצובה ואז משהו הצחיק אותך.

 

.

 אני מאוד עצובה בגלל שלא אראה אותך יותר ולא אשחק לך בשיער היפה והחלק ולא אחבק אותך יותר ולא אראה אותך צוחקת. אבל אני שמחה שעזבת אותנו בחן האופייני לך ושהלכת בזמן בו רצית ללכת ולא הרגשת כמעמסה והכי חשוב הכרת את הנינים המקסימים שלך ואת כל הנכדים ואת כל הילדים בקיצור – כל המשפוחה  . המחשבה שהלכת כשכולנו בראש שלך ובזיכרונות שלך עושה אותי שמחה .

אני שמחה שזכיתי בך בתור סבתא במיוחד בגלל שמבחינה ביולוגית זה לא היה אמור לקרות.

אני מרגישה ברת מזל שהיית בחיי עד עכשיו ואני שמחה שעד הרגע האחרון ידעת מי אני ומה קורה אצלי       והכי חשוב - עד הרגע האחרון ידעת שאני אוהבת אותך.

 

צ'או קרידה שלי .

                                                                                    אן אולייר – 30.11.05.

מזהה  306
העתקת קישור