אסתר כץ
אסתר כץ
  13/2/1945
  16/10/2006
ארץ לידה  בוליביה
בן/בת זוג  אפרים
הורה של  ארי, מתן, ענת ודוד
בן/בת של  רות וסלי
אח/אחות של  רוסיטה וחואן חוסה
סבא/סבתא של  אילה (מתן)

אסתר כץ 

אסתר הייתה מלכה, ולא רק בגלל שכך נכתב במגילה אלא משום שזה מה שהייתה.

נולדה בבוליביה בפברואר 1945 , בת בכורה לרות וסלי פריסטר.

הוריה , ילידי גרמניה נמלטו משם בזמן מהמשטר הנאצי, וכך, תוך נדודים ברחבי אירופה גם פגשו אחד את השניה ובנו את ביתם בבוליביה. המשפחה עסקה במסחר וביתם היה בית בו ינקה אסתר תרבות במובן הרחב של המילה, דבר שבא לידי ביטוי באהבתה העזה למוסיקה קלאסית, תיאטרון וקולנוע.

אחרי אסתר באו לעולם גם אחותה רוסיטה ואחיה חואן חוסה המכונה ג'י.ג'י.

אחרי שנים בבוליביה עברה המשפחה לאקוודור. אסתר הייתה אדם רב שפות ומה הפלא? כאשר שפת האם היא גרמנית, ברחוב מדברים ספרדית, בבית הספר האמריקאי אליו הלכה דברו אנגלית וכשפה זרה למדו גם צרפתית?!

למרות שמדובר בבית ציוני, הגיבו הוריה של אסתר בהפתעה כאשר הודיעה על רצונה לעלות ארצה. בעקבות מלחמת ששת הימים הטיל האב וטו על ההחלטה. אבל..מלחמה קצרה וגם הוטו היה קצר. ב-1967 עלתה ארצה.

 

היא התחילה ללמוד באוניברסיטה בירושלים אבל שני אירועים שקרו בשנת הלימודים השניה גרמו לה לשנות את מסלול חייה. האחד אולפן קיץ  בגן שמואל וההכרות עם אפרים, והשני תאונת דרכים שעברה, אחריה החליטה סופית לעבור לגן שמואל. הצעת הנישואים לא באה בכריעת ברך רומנטית מצד אפרים אלא כבדרך אגב: מה דעתך להתחתן? והתשובה הייתה כן. בשנים שאחר כך נולדו ארי, מתן, ענת ודויד. בקיבוץ עבדה קודם במשרד של המפעל ואחר כך בבתי הילדים, במכבסה ובעשר שנים האחרונות במפעל הצעצועים, שם מצאה תשובה ליצירתיות הטמונה בה.

 

אסתר הייתה מלכה. אני זוכרת ערב נשים בפורים בו השתתפה בסרט קצר בתור המלכה אסתר. זה נראה כל כך נכון: התחפושת בה הרגישה בנוח, הדרת הכבוד ומעל הכל: שמחת החיים. גם באירועים משפחתיים ברכתי על קיומה של אסתר במשפחתנו. לא אחת ישבנו יחד, רקדנו יחד, חגגנו יחד את החיים.

לאסתר היה קצב משלה, היא לקחה את הזמן שלה כך שלאחרים לא הייתה ממש ברירה אלא לתת לה אותו. מניינה - מאד התאים לה. למרות שבאה מבית יקי הייתה נפש חופשייה. הייתה לה שפה משלה שאנחנו, האחרים לא תמיד הבנו. לפעמים כשהייתה פונה אלי עם אחד מאותם דמויים מיוחדים שלה, הייתי נאלצת להפסיק אותה ולהגיד: "אסתריקה, את זה לא הבנתי". ולכן כאשר מתן סיפר לי שהוא קרא לשפה שלה "שפת אסתר" הוספתי אני שזו הייתה גם "שפת הסתר".

 

אצל אפרים ואצל ילדיה נחשבה אסתר גם למצפון המשפחתי, תמיד לעשות את הדבר הנכון רחוקה מכל עניין של רכילות קטנונית או רשעות לשמה - זה פשוט לא היה בה. בגלל הידע הנרחב בתחומים שונים ומגוונים היא נחשבה גם לאנציקלופדיה של המשפחה. אם לא יודעים משהו, שואלים את אסתר, היא כבר תדע ואם לא תדע, תברר ותלמד.

אסתר הייתה אוהבת אדם וחי וצומח. כל עץ שנגדע הותיר בה צלקת כואבת גם אם זה היה לטובת שיפוץ ביתה שלה. גם הופמן, הכלב של ארי וצביה וגם ששת החתולים של ג'ודית ומתן הכירו את רוחב ליבה וזכו ממנה לטיפול מסור של סבתא. ובאשר לסבתא, כמה שמחה עם הולדת איילה נכדתה הראשונה וכמה קיוותה לבלות אתה עוד הרבה שנים טובות, כמה קיוותה לראות עוד נכדים רבים ולרקוד בחתונות של ענת ודויד. היא גם הייתה משוכנעת שתזכה לכך. לעשות טוב - זה היה המוטו. לדוגמה: היא שמשה מגשרת בין מתנדב אנגלי לאהובתו הפרואנית, כאשר תרגמה את מכתבי האהבה שלהם מאנגלית לספרדית וההפך. הזוג, אגב התחתן בסופו של דבר.

 

המחלה הארורה.

לא מזמן אמרה לי אסתר שיום הולדת שישים היה יום הולדת מחורבן. במקום לחגוג כניסה לגיל חוכמה ונחת נכנסה אסתר לתקופה של חולי, סבל ומכאוב.

את התקופה האחרונה עברה אסתר בין הבית לבית החולים.

בבית היו קודים של בית ובבית החולים - חוקים של בית החולים. אסתר סרבה לערבב ביניהם. עד כדי כך שלא הסכימה לאפרים להביא לה כורסת בית נוחה לבית החולים. אהבת האדם והכבוד לכל אדם באשר הוא באו לידי ביטוי גם בבית החולים. את כל העובדים הכירה בשמם ותוארם. בכל אחות שטפלה בה התעניינה ואם זו הרגישה לא טוב, המליצה לה ללכת לנוח ולא לעבוד כל כך קשה.

אסתר לא אהבה לבקש, להכביד או להחצין את סבלה ומי שנמצא במחציתה בימיה האחרונים היה צריך לדלות זאת ממנה.

 

אסתריקה מתוקה. לא קל היה לי לשהות לצידך בימייך האחרונים. לחוות יחד איתך את הכאב, התסכול וחוסר האונים. ויחד עם זאת אני מודה על הזכות הזאת שנפלה בחלקי. אני שמחה שבחרת בי בימים קשים אלה כמו גם בימי השמחה והריקודים. אהבתי אותך והרגשתי את אהבתך אלי. זה נתן לי כוח.

באחד הימים האחרונים כאשר שאלתי מה אני יכולה לעשות למענך, ענית לי לאחר מאמץ: לשחרר אותי. היה לי עצוב לענות לך ולהודות שזה לא בכוחי או בשליטתי. אז הנה, את משוחררת, נשמה חופשייה שכמוך.

לאפרים, ארי, מתן, ענת ודויד. וגם לצביה וג'ודית שנקשרו אליך בקשרי משפחה ואהבה - אם יש נחמה היא בכך שנשמתה של אסתר אתכם. ממשיכה להשגיח, לאהוב וכן..אפילו לזכור את ימי ההולדת של כולם. נוחי בשלום אסתריקה שלנו.

 

גילה אולייר.

17.10.06

 

אסתריקה יקרה   

אסתר כץ, זכרונה לברכה
אסתר כץ, זכרונה לברכה

‏יום שלישי 17 אוקטובר 2006

 

כשאני חושבת עליך מיד צץ ועולה בי השיר:

כמו צמח בר של רחל שפירא

 

את  אסתריקה חיית בינינו כמו צמח אחר, נדיר בשונותו, בתוך החברה ההומוגנית הזו שהיא קיבוץ עם חוקיו ומנהגיו הנוקשים  ודעותיו החד משמעיות את הקמת לך את ביתך ועולמך  בדרכך המיוחדת לך.

באת מעולם אחר , תרבות אחרת זמנך היה זמן אחר .

תמיד נעימה , תמיד מברכת , תמיד חכמה ורואה הכל אבל אף פעם לא אומרת מילה רעה לא מדברת לשון הרע .

 

זכיתי להכירך כאשר הייתי גננת של ארי , בילית הרבה בגן היו לנו הרבה שיחות, רצית להבין את  שקורה בנפשם של הילדים לעומק, אהבת להישאר בערב לאחר ההשכבה ולשמוע אותי שרה לילדים להסתובב בגן ולהסתכל על עבודות הילדים ולשוחח רצית להבין את שקורה בנפשם של הילדים לעומק נראה שיותר מהכל חסרה לך ההזדמנות לשוחח לעומק בקצב שלך ובסגנון הכל כך ייחודי שלך ואנחנו ההולכים  בתלם התקשינו לתת לך את המקום הזה  והזמן הזה.

 

היית אמא נפלאה מקבלת, סומכת, תומכת, שונה אחרת אבל  בית במאת האחוזים עם בישולים ועוגות נפלאות, לא שוכחת לך את עוגיות השחמט שרק את עם הסבלנות האין סופית שלך הצלחת להכין טעימות כל כך.

 

היה לך זיכרון מופלא ולא שכחת יום הולדת אחת לברך ולהגיד מזל טוב .

ביום חתונתו של שרון כשכבר הייתי מלובשת ומאופרת צלצל לפתע הטלפון ואת היית על הקו מבית החולים מעומק הכאב והסבל לא שכחת לברך ולהתנצל על כך שלא תוכלו להגיע התרגשתי ובכיתי והודיתי לך כל כך ועוד פעם חשבתי על האדם הגדול שבך.

לפעמים נולדים אנשים שהם גדולים על עולמנו הקטן , הקטנוני, הצר את היית בינהם אסתריקה חכמה יותר, טובה יותר, ולא ממש מבינה  כיצד מתנהלים , כיצד מתאימים. לא הייתה בך תלונה, לא רצית להטריח.

 

ביום מותך ישבתי איתך בבית החולים את ישבת על הכסא ואמרת לי שאת כועסת על עצמך שכל הזמן את שוקעת בנמנום  שאלתי אותך אם את רוצה שאקרא לך מהעיתון ואת ענית לי באסתרית עם ההומור שלך "גם זו אפשרות" כשהתחלתי לקרוא פוליטיקה אמרת: "פוליטיקה זה לא אני" והתלהבת מידיעה על אישה בת 50 שילדה תאומים , גם במקום הזה הסופי כל כך הצלחת עדיין לגלות שמחה עבור אדם אחר שזכה...

כשמתן הגיע חיוך גדול האיר את פניך אמרתי לך : אה את החיוכים את שומרת למתן ואת ענית "בודאישכן ". כשנפרדנו התנצלת שבזבזת לי את הזמן ומתן אמר : ככה זה אמא שלי אף פעם לא חושבת שמגיע לה ....

 

כל כך נכון, כל כך כואב חיית בינינו כמו צמח בר נדיר , ומנסה לתפוס הכי מעט מקום שאפשר אך מסתבר שנגעת בלבבות רבים כי ראי כמה באו ללוותך , כי לא היה אדם שלא זכה לתשומת לב ממך.

 

ילדים יקרים ואפריים אני יודעת שאתם תמיד להעריך ולאהוב את האימא הנדירה הזו שאהבה כל חי ועשתה לכם בית חם ומחבק כל כך .

אין מילים שיכולות לנחם" רק הזמן ישקיט הכל אני הולכת לדרכי" כדברי השיר ...

נוחי בשלום אסתר יקרה סבלך תם.

תחסרי לי בשבילי הקבוץ הזה.

 

ניבה

17 באוקטובר 2006

 

התינוקת הראשונה הילדונת החמודה עם הצמות הבת השובבה.

 

Frances

האחות המספרת סיפורים, האחות שלא כועסת כשמציקים לה האחות שכן יודעת להחזיר האחות שאוהבת לטייל אתי ביער ולטפס על העצים.

האחות הגאונית ש"קפצה" שתי כיתות בבית-הספר.

הבחורה שאוהבת שפות, כמובן שלומדת אנגלית בקלות, והנה היא כבר למדה גם צרפתית ואם כבר מלמדים בבית-הספר לטינית, למה לא ללמוד גם איטלקית?

 

אסתר כץ, ז
אסתר כץ, ז"ל

אסתר נוסעת לארה"ב, חוזרת לאקואדור, מלמדת אנגלית והתלמידים ממש אוהבים אותה.

עכשיו הגיע העת לנסוע לישראל מתרחקת ממני, מגלה את ירושלים ואפרים מגלה אותה, אלבום תמונות מהחתונה, איזו כלה יפה וחמודה!! אושר בישראל

עם אפרים והכצים.

 

אסתר

הגעתי לישראל והזוג הצעיר מקבל אותי לחדר ולדשא שלהם בקיבוץ נוסעים לטיול בארץ ישראל היפה ומביאים אותי לאולפן בתל-אביב כל שבת אני אצלם שוב מצאתי את אחותי עכשיו קוראים לה אסתר.

בקיבוץ היא נעצרת לדבר עם כל אחד בדרך, תמיד מתעניינת בשלום החברים,

נו כבר, אני רוצה להגיע לאן שאנחנו הולכות...

 

אסתר

ואחר-כך ההורים שלנו מגיעים לישראל, ואחר-כך אנחנו יתומות ופתאום (אפילו שהילדנו כבר מבוגרים), אנחנו פתאום "גדולות/מבוגרות"... כשרציתי לחלוק משהו עם אמה שלנו רות, אז היתה לי את אסתר במקומה.

 

גן-שמואל 2006

אסתר כץ,

לא הספקת להזדקן, אך כמה טוב שהספקת להיות סבתא.

עכשיו את יושבת עם הסבתא שלנו והסבתות של הילדים שלנו...

תמסרי להן ד"ש.

 

רוסיטה פריסטר חמיאל

2006\11\17

 

בסוף אוגוסט באחד הערבים שאלתי אותך שאלה שנהפכה כבר לשגרתית: אמא אנחנו נוסעים לים, את באה?

מתי? שאלת.

ואני אמרתי: עכשיו, לא צריך להכין שום דבר רק לבוא. ואת בספונטניות שלא אופיינית לך הסכמת מיד.

 

כשהגענו לים אבא אמר לי בשקט "כבר 15 שנה שאני מנסה ולא הצלחתי איך עשית את זה?" את כנראה שכבר ידעת שזו ודאי הפעם האחרונה שתהיי בים לא ויתרת, ולמרות הקושי התעקשת ללכת יחפה על החול, לטבול רגליים במים, לאסוף אבנים וצדפים כמו שעשית פעם לפני שנים.

 

יותר מכל נהנית לצאת לרגע מקדרות המחלה ולשבת סתם כך בערב קיץ נעים בים עם המשפחה לאכול אבטיח וענבים ולהתמסר לשקיעה, ערב אחד ללא דקירות ודאגות, רגע אחד לשחק עם אילה, כאילו אין מחלה, רק לרגע לחוש שוב אישה חיה וחופשייה להיות שלווה.

 

עכשיו את כבר לא כאן, ואבא אינו יודע היכן החבאת את כל הדברים ששמרת במשך השנים לנכדים, אולם את הדברים החשובים אין צורך לחפש – הם נמצאים בכל אחד ואחד מאיתנו.

 

מגע ידך הקר ביום שני לא הותיר מקום לספק זו לנו הפעם האחרונה. עת להיפרד.

נסענו לים ג'וד ואני, ים סוער וגועש, ממעל גשם ניתך ואני בתוך הים משיל מעלי עול, מתנקה, מתחבר למים הגדולים מתחבר לחיים.

 

נפרד ממך לשלום לתמיד.        

 

 אוהב מתן

 

 

הספד של ג'ודית 

17\11\2006                                                                                                                    

 

הנקתי את אילה על המיטה המתכווננת שלך ואת היית באה ומתיישבת על יד שתינו, מתפעלת מהבריאה ומחייכת בסיפוק, ולא היה נושא שלא יכולתי לדבר איתך עליו. וכך היינו יושבות ומשוחחות לנו והשיחות האלו מאד חסרות לי.

 

ההבנה השונה שלך, נקודת המבט הייחודית לך, הביטויים שלך, עירוב של שלוש שפות במשפט אחד והשפה ההסתרית שלך, התיבול הזה וכל מה שעשה אותך את.

 

בתקופה האחרונה של כל בתי-חולים והדיאליזות, הטיפולים והקשיים, הייתי לצידך פחות, למעט ביקורים חפוזים עם אילה לא הספקתי לראות אותך יותר, כמו שרציתי.

לא הספקתי לשבת שעות במשך ימים על גבי ימים כמו שהילדים שלך ובעלך זכו לעשות, ולא הספקתי לדבר איתך ולומר לך עד כמה הותרת בי חותם ועד כמה אני אוהבת ועד כמה עכשיו את חסרה לי.

 

בכל פעם אני נעצבת מחדש על ההבנה שמתעצמת בי, שאת לא תהיי שם ביום ההולדת שנה לאילה ולא תזכי לראותה גדלה או להושיב אותה על הברכיים לסיפור. והכי חשוב שאילה לא תגדל להכיר אותך, אלא רק מהסיפורים מקטעי הוידאו המעטים ומתמונות האלבום, היא לעולם לא תגלה איזה מן סבתא יכולת להיות לה.

 

לא יכולתי לבקש לעצמי חמה יותר חמה ואוהבת ממך, לעולם לא מעירה, פוחדת להידחף, נזהרת לא לפגוע ותמיד עם מילה טובה וחיוך רחב.

החלל שהותרת בי הוא עצום,

וכל יום שעובר אני מתגעגעת יותר.

היי שלום, אסתר, היכן שתהיה,

נוחי לך ותהיי שקטה.

מבטיחה לשמור על מתן ואילה.

 

 ג'ודית                    

 

 

אסתר יקרה,

מילים לא תנחמנה והלב אוי הלב כמה דואב.

מילים של צביה, 16/10/2006

 

כבר חודש שאינך איתנו וחסרונך מורגש עד מאוד.

כמה טוב , חוכמה אופטימיות, סבלנות ושמחת חיים הייתה בך. והכל נעשה ונאמר תמיד במעין צניעות והתנצלות על שאינך מפריעה.

כשהגעת אלי ואל ארי הביתה נהגת לשבת באותו כיסא בפינת האוכל או בכורסא בסלון שאלתי מהו לשתות?ואת ענית בחיוך Yes please  נמס חלב ללא המתקה. לרוב הייתי מצרפת

חתיכת עוגה או עוגיות ואת תמיד התפעלת מהטעם הביתי ועצרת עצמך שלא לקחת עוד. בכלל אהבת אוכל טוב ולקחת את כל הזמן שבעולם בהתענגות על כל נגיסה.

אסתר אהבה לעזור מאוד בכל דבר. בטיול עם הכלבים , דאגה לצרכיהם כאשר לא היינו בבית.

אהבת מאוד שפות ועינינה אותך ההקבלה בין מילים וביטויים בשפות שונות. היית חייבת לדעת את המילה ברומנית לדוגמה ומתעקשת שאבטא זאת כראוי כדי שתתרגמי לספרדית.

כשאחותך רוסיטה שלחה לך מייל גם אם היה בספרדית או גרמנית וחשבת שזה משעשע נהגת לקרוא לי לחדר המחשב ולהסביר לי בסבלנות אין קץ את משמעותו.

 תחסרי לי עד מאוד חמותי, חברתי הטובה.

עזרת והדרכת אותי בדרכך ובהשקפתך  היחודיים רק לך הן אישית והן בחיים הקיבוציים.

שמחתי מאוד הכירך. נרך יאיר לעד.

אוהבת הרבה, צביה. 

 

      

מזהה  310
העתקת קישור