פנינה דורון
פנינה דורון
  12/11/1924
  19/6/2007
בן/בת זוג  יהויקים (יוקי) דורון
הורה של  אדווה ויובל

 

תמונות של פנינה דורון ז"ל מתוך ארכיון הקיבוץ


 

 

פנינה דורון ז"ל

20.6.07

נוכחים יקרים,

 

שמונים ומשהו שנה זה הרבה מאד אבל כשחיים מסתיימים להם כך לפתע, זה  נראה כל כך  מעט.

כל כך הרבה דברים יכולים לקרות במהלך שמונים ומשהו שנה, ואכן הרבה מאד דברים קרו.

אצל אמא שלי האירועים ההסטוריים השפיעו על מהלך חייה באופן נחרץ.

 

רק לפני זמן קצר סיפרה לי כיצד החליט אביה עקב מאורעות חברון ופוגרומים אחרים

שהיו באותה תקופה והיא פעוטה, לעזוב את הארץ. הם השתקעו בברזיל, אבל כבת

בכורה, חוותה שם מהפיכה ברזילאית, זוכרת שעות עוצר, את עצמה רצה ברחוב

וחיילים מסביב.

 

כמה שנים מאוחר יותר, שבה המשפחה לארץ ואביה ניסה להתפרנס כמיטב יכולתו מכל מיני מלאכות שלא תמיד צלחו. אמא  התמרדה כנגדו בגיל העשרה וברחה לפעילות של השומר הצעיר.

ושוב, רק לפני זמן קצר שאלתי אותה האם היא לא מצטערת על שהמרתה את פיו. הרי,

לו  היתה "ילדה טובה" ונשארת בבית, לא היתה נקלעת לטיול התנועה ההיסטורי והמתועד

בעין גדי,  בו נפצעה קשה מרימון שהושלך למדורה. אירוע טרגי זה, בו נספו כמה חברי תנועה

היה אירוע מכונן בחייה, לטוב ולרע.

 

בבית החולים בבדיקת "סי.טי"  ערב אתמול, שאל הרופא מהם רסיסי המתכת שנראו בכל גופה.

הם שם מאותו אירוע, מלווים אותה לאורך הדרך.

 

לפני זמן קצר סיפרה לי עוד הרבה דברים, שמעולם לא רצתה לספר עליהם קודם לכן. למשל כיצד  הגיעה לקבוץ - ובזה בעצם אשם בולק זכרונו לברכה. אמא עלתה על אוטובוס בקבוץ מזרע, שם לא חשה שייכת, בדרכה לירושלים, מקווה להצטרף לקבוצת נוער שהתארגנה שם, אבל אלוהי המזל סידר לה שבולק יהיה גם כן באוטובוס עליו עלתה. כיוון שבולק והיא הכירו עוד מזמן הפציעה שלה באותו טיול טרגי לעין גדי, נקשרה שיחה ביניהם ובולק שכנע אותה לרדת מהאוטובוס שנסע לירושלים, ולהצטרף לחבר'ה שהתקבצו להם בקבוץ הלא הם חברי ההשלמה והשאר זה הסטוריה, ההיסטוריה הפרטית שלה וגם שלי.

 

נראה היה שהקבוץ היה הכל עבורה. היא האמינה בדרכו והיתה סבורה שנים רבות

שעליה להיות חברת קבוץ מצטיינת, לא לחסר שעת עבודה, לעבוד קשה כמה שיותר

ולתרום מיכולותיה לו. היא נשמעה באופן קפדני לנהלים, לחוקים ולנורמות. מכאובי

הגוף לא מנעו ממנה לעשות מעל ומעבר, לפחות כך זה נראה מהצד שלי.

 

הספריה, הישנה, שהיא חלק מזכרונות הילדות שלי, היתה הארמון שלה. אחרי זה

התגייסה בכל מאודה להקים את הספריה החדשה, שכיום כבר וותיקה למדי והיא באמת היתה בבחינת ארמון, גם עבור רבים אחרים שבאו ונכנסו ונהנו מהספרים הרבים שדאגה שיהיו שם.

אמא היתה פרפקציוניסטית מושלמת בכל מה שנוגע לעבודתה. אפשר לומר שעבודתה כספרנית

וארכיונאית היתה כרטיס הביקור שלה והיא היתה מקור גאוותה. היא מאד דאגה על כך שלא

נמצא ממשיך דרך לעבודה הרבה שלה ושל נטע בארכיון, וצפתה כל הזמן שמישהו רציני יצטרף וילמד את הנושא.

היא ראתה בארכיון כאוצר גדול וקיוותה שהוא יראה כך גם בעיני חברי הקבוץ.

 

חברי הקבוץ יודעים היטב עד כמה היתה לוחמת עיקשת ולא מוותרת, מאמינה תמיד בצדקת דרכה.

ערכי הקבוץ היו נר לרגליה והצטיינות במעשיה היתה הכרח עבורה ולא בחירה.

 

אתמול בלילה הלכה לעולמה באופן פתאומי. ערב קודם לכן אמרה לי שהיא כבר עייפה, גם לוחמת כמותה הרגישה שקצה הדרך ראוי שיגיע ולי שזכיתי סוף סוף להכירה מאוחר כל כך, קצרה הדרך, ראוי היה תתמשך לה עוד קצת לפחות.

ואסיים באמירת  תודה פשוטה לכל אלה שתמכו בה, טיפלו בה וליוו אותה בשנים האחרונות.

 

אדוה.

 

 

 

הספד לאמא

 

כשאמא הייתה בת 83 גילו לפתע שיש לה רק כליה אחת.

כל החיים שלה היא עברה עם כליה אחת. זה כל כך מסמל את הדרך העיקשת שלה לחיות, להתקדם, להתפתח, על אף מגבלות הגוף שלא תמיד עמד במעמסה.

 

אמא ואני נולדנו באותו תאריך בשנה.

חגגנו ביחד כל שנה יום הולדת צנוע.

היינו תמיד צנועים בימי הולדת. לא זיקוקי דינור, לא מופעים אור קוליים, אבל לא החסרנו אף שנה.

 

רציתי להגיד לאמא בעיקר תודה גדולה על כך שעברה איתנו את כל הדרך הארוכה שלנו. רציתי שהיא תלך לעולמה בתחושה שהיא סיימה כאן את המלאכה של הקמת דור ההמשך של משפחתי וכן את התרומה הגדולה שלה. 

רציתי להודות לה על הטיפול והמסירות שהיא גילתה ב-21 שנה לגבי רחלי.

כמה סבלנות הייתה לה , כמה נכונות. מבחינתי אמא קיבלת כבר בחיים את

הכינוי קדושה.

אלון ועופר גדלו לצידך , באים כל שבוע כמעט לבקר אותך, כל כך רגילים לקיומך בד בבד עם הקיבוץ. באים לבקר, מביאים את רחלי, עולים להביא אוכל מחדר האוכל, אוכלים ביחד, מדברים, פותרים תשבצים, מחליפים חוויות

ונוסעים.

הם מאד אהבו אותך ואת זה את יודעת, ואת היית מאד גאה בהם ובצדק.

תלמידים מצטיינים, נכדים מסורים. פשוט נחת.

 

החוסר שלך יהיה לא רק בעובדה שהיית אמא שלנו אלא גם מעצם העובדה

שהיית ציר כל כך חשוב בחיים שלנו ושל רחלי. תהיי מאד חסרה לכולנו. מכירים לך תודה על היותך ציר כה חשוב בעגלת החיים שלנו.

אני יודע שלא התכוונת ללכת. זה לא היה בתכנית בכלל. אבל לגוף שלנו יש לעתים אג'נדה אחרת לגמרי.

 

הראש שלך היה צעיר ומודרני, יכולת חשיבה וזיכרון חזקים, פתרת תשבצים עם עופר ואלון רק לפני שבועיים. איזה ידע צברת חבל על הזמן.

 

היה לך כזה כוח רצון כזאת עיקשות ואני מעריץ בך את התכונות האלו.

סיימת לך מחזור חיים עמנו. לעתים נכשלנו ולעתים הצלחנו אבל היינו כאן בסופו של דבר. מקווים שתמחלי לנו על הדברים הרעים ותהיי גאה בנו בדברים הטובים.

את חופשייה לעולמך. חשוב לי שתדעי שאנו מעריכים את פועלך ושעשית זאת באופן הטוב ביותר שידעת.

 

להתראות אמא ממני, מחיה, מרחלי אלון ועופר.

 

יובל דורון

20.6.07

 

 

לזכרה של פנינה

20.6.07.

 

דברים שאזכור על פנינה הם דברים שהתברכה בהם בחייה. חייה שהיו בתחילה כמו כל בני גילה,  אולם בחלק השני של חייה הבוגרים עברה הרבה מצבים נפשיים ופיזיים שהקשו מאוד על התנהלותה. יחד עם זה הייתה נחושה להמשיך להגיע יום יום לעבודה בארכיון. עבודה שאהבה וידעה היטב.

פנינה הייתה אישה מעניינת עם המון ידע, ולי תמיד היה מעניין לשוחח איתה על כל נושא.

בתקופה שהייתה קשה במיוחד, עברה ניתוחים קשים מנשוא וגילתה אומץ ונחישות לא רגילים. עשתה זאת בחריקת שיניים, אבל לא ויתרה לעצמה.

אני אזכור את פנינה תמיד כאדם שהיה לי נעים להיות בחברתה.

 

כתבה: עפרה רותם

 

 

לזכרה של פנינה דורון

 

פנינה בשבילי בראש ובראשונה הייתה אמא של אדווה בת קבוצתי. בגלל האופי של החינוך המשותף שעל ברכיו גדלנו, נשארה לי הרגשה מאז ועד היום שכל האמהות של קבוצת נרקיס הן גם קצת האימהות שלי. וביניהן פנינה. לכן יש לי לכולן סימפתיה ואהבתי ועדיין אני אוהבת לשבת איתן בחדר האוכל ולשוחח.

פנינה- בילדותנו תמיד יצגה עבורנו את הספרייה ואת הספרים, שהיו חלק מאוד משמעותי מחייה. רק בשבוע שעבר כשאדווה באה לבקר את אימה היא הזמינה אותי אליהן והשיחה נסבה גם על ספרים וקריאת ספרים בעבר והיום. פנינה עם הזיכרון הטוב והראש הצלול שלה עד יומה האחרון הזכירה לי וסיפרה לי איזה קשיים היו לי כילדה בקריאה וכתיבה.

פנינה לא הייתה אדם קל לחברה ולמשפחתה, וכל זאת מכיוון שהאמינה ודבקה באורח מחשבתה ואמונותיה והייתה מסורה לבחירות שלה ולדרכה.

פנינה למרות מגבלותיה הפיסיות התעקשה לבוא לאכול בחדר האוכל, לשבת עם אנשים לשמוע ולהשמיע וידעה בדיוק מה קורה בקיבוץ. היא הייתה חרדה להשתנות של הקיבוץ, בשיחה אחרונה שלי איתה לפני שבוע היא אמרה שלמזלה הקיבוץ יתפרק אחרי שהיא כבר לא תהיה!. היא לא האמינה שכל כך מהר היא לא תהיה וגם אנחנו לא האמנו.

 

כתבה: אילנה קלמן

20.6.07.

 

 

מזהה  314
העתקת קישור