דן פרנק
דן פרנק
  28/4/1934
  6/8/2007
ארץ לידה  ישראל
שכבה/קבוצה  שבולים
בן/בת זוג  מרים פרנק
הורה של  גלי אגסי, אורי פרנק וסיון שן
בן/בת של  מרדכי וחנה פרנק
אח/אחות של  אברהמלה פרנק, רינה
סבא/סבתא של  שיר, רוני ושלי אגסי (גלי), נועה, עדי וגיא שן (סיון), כרמי, טל ונטע פרנק (אורי)

 

תמונות של דן פרנק ז"ל מתוך ארכיון הקיבוץ


לזיכרו של היקר - דן פרנק ז"ל

 

דן לא היה צריך למות כעת.

הממסד הרפואי פישל.

 

דן רצה לחיות, להמשיך בתוכניותיו – היה במלוא כושרו הרוחני וביקש לממש זאת בדרכו שלו באמנות: לצייר, לפסל, ליצור, לטייל וליהנות ממשפחתו היפה.

 

דן צייר תמיד, ובחר באמנות כדרך חייו כאמן רב תחומי.

 

החיים של דן לא היו קלים עקב הבחירה הזאת.

 

הוא למד ציור אצל מיטב הציירים בארץ וסיים בהצלחה לימודי עיצוב המוצר בטכניון בחיפה.

 

את חייו הבוגרים בקיבוץ התחיל במפעל שם עבד כ 17 שנים.

 

לדן כאמן יוצר וכמתכנן יש רשימה מרשימה של עבודות ואמנה מתוכם רק מספר דברים:

הסמל של קיבוץ גן שמואל; השומריה השישית של השומר הצעיר; תכנון של מבנים רבים בקיבוץ כמו הדוכן הראשון,  בית דורות הראשון, מגורי החיילים, מועדון הקומונה; אתר ההנצחה למשפחות ניצולי השואה שנמצא כאן

בבית הקברות ושלצערי לא ניתן לו לסיים אותו על לפי תכנונו וחבל על כך מאוד........

עיצוב חגים: הבימה של חג הביכורים, החנוכייה שעל גג המטבח, ה"נזכור" של יום השואה צעצועי ילדים ליום הילד ועוד.....

 

במשך השנים -  לאחר שעבד במחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי – עבד בתכנון בבית ליד שולחן שרטוט גדול ועזר למשתפצים בתכנון וסידור ביתם.

 

הוא פיסל, צייר, עיצב ובנה בחומרים מגוונים.

           

דן השתתף בתערוכות ציורים קבוצתיים וגם בתערוכות יחיד בארץ ובחו"ל.

הוא אהב מוסיקה קלסית והיה במשך שנים רבות הדי. ג'י של "מועדון הקומונה".

 

דן היה קשור לגן שמואל בכל נימי נפשו למרות הקושי הגדול להיות אמן בקיבוץ. הוא

אהב את העשייה שקשורה ביכולות שלו ובכישרון היוצא דופן שלו. ישר וישיר, עדין

ובלתי מתפשר. שמר על כבוד האדם ומילא תפקידים רבים בקיבוץ.

 

לנו כמשפחה יהיה קשה מאוד לחיות בלעדיו אך רוחו המיוחדת תישאר איתנו

לתמיד.

 

באהבה גדולה וצער רב שלא הצלחנו להציל אותו.

 

מרים

6.8.2007

 

 

דן אחי היקר!

אני מבקש להציג כאן בפני כולם תמונות אחדות מחייך – חיינו – ואתה הרי בראש ובראשונה איש של תמונות, לכן אקרא לדברים הללו: "תמונות בתערוכה". הן אינן מסודרות כהלכה, ואתה כבר תדע להציב כל אחת במקומה הנכון.

 

תמונה ראשונה: עליה לקבר

לאט-לאט התאספו כאן השנה, בשבת ה-28 באפריל, יום אחד לפני יום-הולדתך, כל בני המשפחה. הגענו לכאן לאזכרה השנתית להורים. בתחילה התכנסנו ליד הקברים, ואח"כ ישבנו על הדשא והצטלמנו. עידו הקפיד לעשות "תמונה פנוראמית".

כמו בדרך-כלל, גם השנה, נשאתי בשמכם דברים, וכך אמרתי על קבר ההורים:

"בשנת 2007 אנחנו כאן אתכם, ובאפשרותנו לציין בסיפוק, שכולנו בבריאות טובה פחות-או-יותר, ואף אחד אינו חסר. זה לא בהכרח ברור ומובן מאליו במשפחה שהתרחבה למדי ברבות השנים."

בדיעבד אני שמח על הדברים. זו היתה ההזדמנות האחרונה לומר אותם – ולא החמצתי. בשנה הבאה כאשר נתאסף לאזכרה השנתית, הרשימה כבר תהיה חסרה.

 

ילדות

איני יכול לספר על ילדותך, שכן היית מבוגר ממני בשתים-עשרה שנים. את התמונה הבלתי-נשכחת של שריפת המתבן יתאר מי שהיה שם. אבל אני זוכר לך שתי חוויות אישיות שלא העברתי לסדר-היום, והקפדתי לספרן מעת-לעת לבני המשפחה. פעמיים בעצם ניסית לחסל אותי. לא ממש, כבר היית אז בן עשרים ושתיים, אבל הסיפור – סיפור. פעם אחת הצעת לי לשתות שמן ואמרת שזה מיץ. בפעם אחרת נתת לי סיגריה – עישנת בצעירותך – ואמרת לי לשאוף ולקחת לריאות. אני זוכר שהעשן נכנס, ולא רצה לצאת. נחנקתי. אתה תמיד הכחשת את הסיפורים הללו, אבל זאת כידוע דרכם של עבריינים בדרך-כלל, שהם נוטים להכחיש.

 

משמר העמק

בגן-שמואל הקימו ב-1947 את המוסד החינוכי. כלומר, בית אחד עם כיתה, מוקפים חומת אבנים בעובי מטר בגין המצב הביטחוני. ילדי קבוצת "שיבולים" היו החניכים הראשונים בו. ועדת החינוך החליטה משום-מה לשלוח אותך ועוד כמה ללמוד במוסד המרכזי במשמר העמק. היית מאוד קשור לחנה (קראת לה בשמה) ולאבא, ולא רצית. אבל להורים של אז לא היה הרבה פתחון-פה. בהזדמנות כתבת אליהם מכתב, שאבא תיארו כ"מזעזע", ובו התחננת ודרשת להחזירך לגן-שמואל. ועדת החינוך התרשמה, התרצתה והחזירה אותך הביתה. זה היה "משמר העמק לייט".

 

אבא

רק אזכיר בלבד את הדיוקן שלו, שציירת, שתלוי לתפארת מדינת ישראל בביתם של רינה ומייק (כפי שציירת גם את אמא-בצעירותה, עם השיער הארוך-ארוך). לאחר מלחמת ששת הימים נכנסנו במשפחה לויכוחים פוליטיים מרים. אבא היה בעל אופי מפא"יניקי – מתון בהשקפתו – ואנחנו, אנשים צעירים, היינו "שלומניקים" רדיקליים. הויכוחים היו מכעיסים את אבא מאד, ובשיחה בין שנינו החלטנו לחדול מהם. מי צדק? בשנתיים האחרונות מיתנת גם אתה את השקפתך, לנוכח הפונדמנטליזם המוסלמי הקנאי המקיף אותנו ומבקש את נפשנו באמת. השתנינו, דן, הסביבה וכולנו.

 

"ילדות טובות"

כך כינית את התערוכה האחרונה שהצגת לפני כחודשיים: עירום בוטה, קצת פורנוגראפי! מקצת המבקרים לא הסתירו תחושות של עלבון וכעס. אחרים מיהרו לצאת. אחרים שיבחו. התמונות חזרו לסדנה, ואפשר יהיה עוד לצפות בהן כהנה וכהנה. הן שוות צפייה. אהבת להיות פרובוקטיבי. זה לכאורה שעשע אותך. האמנם? איני יודע עד כמה לקחת ללב ברצינות את הביקורות שליוו מופעים כאלה במהלך חייך, והאם לא תרמו למחלה.

 

לא מתאים בעליל

השד יודע איך הגעת לתפקיד מזכיר קיבוץ, שהיה בלתי-מתאים לך מכל וכל. הסתבכת בעימותים רבים סביב חוסר הנכונות שלך להשלים עם המונח "תקדים". בקשת לתת תשובות לאנשים - תשובה תפורה לכל פרט על-פי מידותיו - מבלי להתחשב ב"תקדים" שנוצר ובמשמעויות הציבוריות שלו. הכבלים ששמה עליך השיטה הקיבוצית אז, היו עבורך בלתי-נסבלים, וכללים חברתיים בכלל, לא התאימו  למרכיב אנרכיסטי שישב אצלך עמוק בפנים.

 

סבא

איני מתכוון כאן לסבא וסבתא שלך. לך בלבד, מבין הנכדים, היתה הזכות לגדול אצלם עד שנפטרו שניהם ב-1948. אני מדבר על סבא דן, סבא מיתולוגי. לא ראיתי במקום אחר תופעה מיוחדת כמו הקשר של הנכדים – בעיקר הנכדות – אליך. הפכת עבורן לגורו ממש. איך עשית את זה? היכן המתכון? מה שבטוח, הפרידה שלהן ממך היא קשה. הן תצטרכנה להתמודד בגבורה רבה, לעבד את האבל, ולהכיר בכך שיהיו חיים אחרי סבא דן.

 

דני פקטורי

בבית אצלנו תלויה תמונה שלי בן 11 מנגן באקורדיון. הציור ממך והאקורדיון ממך. רמי (פלפן) ואתה הייתם נגני אקורדיון מצויינים, וגם אני ניסיתי. לא ממש הלך. אבל אתה, בנוסף, היית גם מומחה גדול למוסיקה קלאסית. קנית פטפון ותקליטים רבים, ותמיד ידעת איזו יצירה מתנגנת עכשיו ברדיו. עוד זמן רב לפני הערב המרגש שהיה כאן בחג שבועות האחרון על דני פקטורי, ידעתי שהוא היה מקור ההשראה שלך. ואתה – שלי.

 

הספר

היתה לנו כוונה משותפת להקדיש את הקייץ הנוכחי להוציא לאור את ספר הזיכרונות שכתב אבא. היית אמור לשחק בכך תפקיד מפתח: הטקסט ברובו מוכן, ונותר להגדיר את הפורמאט הגראפי ולשלב תמונות ומסמכים. זה היה בעיקרו עליך. עכשיו זה עלי. מצד שני, נעשה פשוט וברור למי להקדיש את הספר. הוא יוקדש לך.

 

המעי הגס

באחד מימי הקייץ של שנת 81' ישבנו חבורה משפחתית מצומצמת אבלה וחפויית-ראש – בדממה. הידיעה שניחתה עלינו, שלקית בסרטן המעי הגס בגיל 48, הממה והפחידה. הסרטן היה אז עדיין מחלה שלא הזכירו בשם. ליווינו אותך בחרדה גדולה אל הניתוח, ויצאת בשלום. במונחים של הזמנים ההם בהחלט בשלום. נכון: היו לך עכשיו חיים יותר קשים, אבל עשית בהם דברים נהדרים. אפילו שהית שנה וחצי בניו-יורק, חופש מהחיים. בניתוח עכשיו שיחק לך המזל הרבה פחות.

 

שחור ולבן

אתה איש של צבעים ותמונות וגם איש של קטבים: טובים ורעים, שחור ולבן. האופי הזה – בגילוי נאות עם מעט חיוך? קצת איש של ריב ומדון – עם קושי גדול להתפשר, העמיס עליך קשיים רבים במהלך החיים. דוגמא אחת בולטת מצויה כאן מדרום לנו. אתה גיבשת והובלת את רעיון "טרבלינקה" לאתר הזיכרון של גן שמואל לנספים בשואה. העיצוב שלך התקבל, אבל לא השלמת עם פרטים בתכנון של הצוות, שלא היו לטעמך, ופרשת ממנו בכעס. איש קצוות לטוב ולרע שאינו מתפשר, אבל לעיתים – נשבר.

 

מרים ורינה

שתי הנשים המרכזיות בחייך: מרים, האשה שלצדך לאורך כל הדרך. פולניה מפולניה, אבל פולניה מזן נדיר, שעושה הכל כמו שצריך. הייתם זוג למופת. עכשיו, אתה יודע, היא תצטרך לחיות לבד, ואתה ודאי מבקש עבורה בריאות טובה ואריכות ימים עם הילדים והנכדים. כך כולנו. רינה אחותך היתה יועצת הסתרים שלך, בעיקר לנושאי בריאות. בהתייעצות עם מייק היתה עבורך ברת-סמכא גדולה, אחיעזר ואחיסמך אוהבת. ומה נותר עכשיו? 

 

החודש האחרון

פחות מחודש עבר מאז נותחת – "ניתוח לב פתוח" – כפי שמכנים אותו. שבועיים קודם עוד הצגת תערוכה - אותה זו הידועה לשימצה פורנוגראפית - ולא היה כל סימן לבאות. מבחינתנו היית איש בריא, עם קצת תקלות גופניות, אבל כאלה שאין בינן לבין המוות כל קשר. ואז מבלי שהות להתכונן: כמעט כל תקלה אפשרית ליוותה את הניתוח, קצת מידי אדם וקצת מידי שמיים. ימים ארוכים, מתנודדים בין תקווה לייאוש, ישבנו לידך במחלקות השונות של בית החולים. המצב הלך והידרדר, ואתה לא התלוננת; רק היית מודאג (בצדק). סבלת סבל פיסי רב, אבל לקחת אותו על עצמך וחסכת אותו מאתנו. זה לא היה רצוננו, אבל כך נהגת. בגבורה רבה ובאומץ. תודה לך, דן, מקרב לב.

 

תמונה פנוראמית

המעגל הולך ונסגר. בשנה הבאה באפריל, אולי בדיוק ביום הולדתך, נעלה שוב לקבר ההורים ושוב נציץ כמו תמיד  אל קברי הסבים – הוריו של אבא – שקבורים קרוב לעץ השקמה (שציירת להפליא לפני המון שנים). הפעם נתאסף כולנו גם סביב קברך הטרי, ונזיל דמעה. לאחר מכן נשב על הדשא ונצטלם. עידו יצלם ודאי תמונה פנוראמית שאתה תחסר בה. כאשר נסתכל בתמונה שוב-ושוב נראה את החלל הגדול שהותרת. המשפחה בלעדיך, דן, כבר לא תהיה כפי שהיתה.

 

אברמלה, אחיך שמתגעגע ואוהב.

 

 

סבא

מעולם לא העליתי על דעתי שהרגע בו אצטרך להיפרד ממך יגיע כה מהר. וכמה עצוב להיפרד ממך. כמעט ואני עושה זאת בהכרח פשוט כי אני לא רוצה להיפרד.

קשה לי לחשוב על חיי ועל חיי כולנו בלעדייך.

זכיתי להיות לנכדה הבכורה שלך ולחיות לצדך 18 שנים.

 

יחסרו לי כל כך השיחות הארוכות שלנו: שיחות הטלפון הארוכות מידי יום והשיחות הארוכות והבלתי פוסקות שלנו כאשר היינו נפגשים.

היו אלה שיחות על נושאים שרק לי ולך היתה הסבלנות הכה רבה לשבת ולדבר עליהם ארוכות: שיחות על אמנות, על פוליטיקה, על היסטוריה, על מוזיקה, על הסאגה המשפחתית, שיחות על הקיבוץ, שיחות על החיים ועל נונ-קונפורמיזם. כל כך אהבתי את השיחות האלו.

 

יחסרו לי כל כך הימים בהם בילינו בסטודיו שלך: ההסברים שלך על הציורים והפסלים שלך, על המיצגים הפרובוקטיביים שלך, על אוסף הענתיקות שלך (שלכל אחת מהן סיפור) ובייחוד הזמנים בהם היינו יושבים יחד ומציירים.

 

יחסרו לי כל כך הבדיחות והאמירות הציניות שלך וסיפורי השובבות (ובייחוד הסיפור שאהבתי לשמוע שוב ושוב – איך שרפת בטעות את הרפת בגן שמואל כשהיית קטן).

יחסרו לי כל כך הפקודות שלך שעכשיו הולכים להצטלם, והיית מצלם אותנו תמונות כה יפות.

אך בייחוד יחסרו לי הנשיקות והחיבוקים שלך, מלווים בזקן שלך ובריח הבושם שלך.

שלשום בבית החולים נפרדנו ממך. היית כל כך יפה ושלו. אברמל'ה אמר לי שתם פרק סבא. אמרתי לו שמוקדם מידי. הוא הסכים איתי.

 

אוהבת אותך המון ולא רוצה להיפרד.

שיר

 6.8.07.

 

תצוגת כפתורים  תמונות
מסמכים
מזהה  315
העתקת קישור