טובה אדיב
טובה אדיב
  25/5/1926
  18/9/2007
ארץ לידה  ישראל
שכבה/קבוצה  השלמה
בן/בת זוג  אורי אדיב
הורה של  אודי אדיב, מיכל ג'נאח, אסף אדיב, תמי אדיב
אח/אחות של  תלמה אגמון, יהודה ספרן וחנה ספרן.
סבא/סבתא של  רוני ודניאל ג'נאח (מיכל), קסם אדיב (אסף), עומר אדיב (אודי)

 

תמונות של טובה אדיב ז"ל ז"ל מתוך ארכיון הקיבוץ

 

על טובה

 

פעמים רבות במהלך חיינו, אמרתי לטובה שכאשר היא תגיע לשער גן עדן לא ידרשו ממנה תעודת זהות אלא יקבלו אותה בזרועות פתוחות ומאור פנים.

סיפור קטן ימחיש את האמירה הזאת בפתיחה.

לעבריה מ"נתיב הגאולה" היה תבלול בעין, בכדי להסתירו היא הייתה הולכת כשראשה מורכן ומוטה. טובה הייתה אז מקשרת, מדריכה של הגרעין. וכאבה מאוד את מצוקתה של עבריה. הגיע באותם ימים ב 1949 מומחה לעיניים מאוסטרליה, שמו היה ד"ר מייקלזון. טובה הגיעה עם עבריה אליו והוא אמר שיוכל לעזור לה ע"י השתלת עין זכוכית סימטרית לעין הבריאה.. אינני זוכר את עלות הפרויקט הזה אבל זוכר היטב את התנגדות הממסד הרפואי של הקיבוץ וגם של הגזבר. זמניות הנוכחות של גרעין "נתיב הגאולה" בגן שמואל היה הנימוק החזק להימנע מההוצאה הכבידה. טובה נאבקה והצליחה בסופו של המאבק להשיג את  אישור ההתקנה של עין הזכוכית. ד"ר מייקלזון  הצליח בניתוח .שהביא לשינוי כל חייה של עבריה. היא התחילה ללכת זקופה וחשפה את פניה היפים. לימים היא נישאה  לישראל וביחד יצרו חיי משפחה מאושרים באילון.  יום אחד הגיע אלינו  בחור צעיר וסימפטי, הוא סיפר שהוריו, עבריה וישראל שלחו אותו להתייצב בפני טובה ולהודות לה.    . 

בכל חייה של טובה היו שזורים סיפורים דומים של התמודדות נחרצת  על גורלם של ילדים ואנשים. טובה ידעה להקשיב  וחשה אמפתיה עמוקה עם מצוקות וגורלות, היא האמינה שהתמודדות  עצמה יוצרת את הסיכוי להצלחה אפילו אם לא ידעה תמיד מה צריך לעשות. מצפונה היה לה המצפן של חייה.

חייה של טובה לא היו קלים אבל תמיד היו בעלי משמעות וראויים.. הפרידה מילדינו בכל ערב, בבית הילדים, היתה עבורה קשה, מייסרת ומחייבת  פיצוי. היא ניסתה תמיד להעניק לילדינו בית חם, חיים של ערך ואמונה בסיכוי ליותר טוב. הבית שלנו היה תמיד שוקק חיים ומעניין בעיקר בזכותה של טובה. המאבק על גורלה של תמי לא היה פשוט והניב ידע חדש, הבנה ולא מעט שגיאות. שיקומה המוצלח ב"בית  אלישע" גם הוא היה  "יצירה" של טובה  שגילתה את המקום  והעדיפה אותו ע"פ חלופות אחרות.

 

 פרק ארוך וקשה בחייה של טובה היה המאסר, המשפט והקמפיין לשחרורו של אודי.  השכנוע הפנימי לגבי מניעיו החיוביים  ושאיפתו לפיתרון צודק, הניבו כוחות נפש אדירים לתמיכה באודי ולמאבק על שחרורו. היום כבר ברור לכל  שלו גולדה הייתה מבינה ש"יש עם פלסטיני" או בני אדם שצריך לחיות אתם כאן, בארץ, ניתן היה בעת מאסרו של אודי להגיע להסכמים טובים מאלו שמדברים בהם היום. משפט ההיסטוריה מתגלה כשונה מאוד מהמשפט הפלילי. אני בטוח שטובה לא הייתה מצטערת או מתנצלת על מאמציה לתמוך באודי בשעתו הקשה...

 סיפור מחלתה הקשה מתחיל ב 28 באוקטובר 2000. חודש אחרי שחזרנו מסיור מרתק עם ידידנו פרופ" ברגמן בוייטנאם. סיור שהשאיר "צלקות" חיוביות לכל החיים. והנה חודש לאחר שובנו אני מוצא את עצמי מזעיק רופא בחדר המיון של הלל יפה בתחושה שטובה "נגמרת" לעיני. מאותו מועד חיינו כבר לא חזרו לשגרתם. אשפוזים רבים, ניסיונות להיעזר במומחים, פתרונות בלתי קונוונציונליים, כל אלו לא עזרו  הסוף התקרב והיה מלווה בסבל ובמצוקה. הקושי בתקשורת בימים האחרונים הותיר את טובה בודדת בסבלה מבלי שיכולנו לעזור לה ולתמוך בה. הפרידה שלי מטובה הייתה אתמול  במבט שקט וכואב.

תודתי והוקרתי נתונות לכל אלו שעזרו לטובה ולנו במהלך מחלתה. תודה לסגל בית דורות שלמדתי מקרוב להעריך את מאמציהם ונאמנותם, תודה מקרב הלב לעדה"לה ולקליר שהיו אתנו בכל התקופה הקשה, תודה מיוחדת לצוות המרפאה שגם הוא היה אתנו תמיד.

 

                                                       אורי אדיב  18.9.2007  

 

 

דברים של מיכלי

 

בלהתארגן לעזוב הכל בתוך שעות מעטות בלבוא להיפרד ממך, אמא, הייתי עסוקה בלא לשכוח אף אחד מהחברים שלנו והפציינטים – שלא יבוא אף אחד אל דלת סגורה. אבל לי נסגרה הדלת שלך היום.

יותר לא נדבר אחת עם השנייה או יותר נכון – את כבר לא תדברי איתי יותר – כי אני בודאי אחזור ואדבר אליך, כשיעבור הכעס והכאב של הפרידה הזאת. את אבל לא תדברי איתי יותר וזה בלתי נתפס לי – זה מה שאני לא מבינה בעזיבה הזאת שלך – איך את יכולה שלא לרצות לדבר איתי יותר, עם הבנים שלך, עם תמי, עם הנכדים, ובעיקר עם אבא.

אבל כבר הרבה זמן שאת לא ממש מדברת ואני עדיין לא מוצאת את רוחב הלב לסלוח לך או להבין.

כאילו נפרדת מהעולם הזה בסבל גדול אבל בלי צער וזה מה שבלתי נתפס – אולי גם בלתי נסבל לי – את שאף פעם לא בזבזת דקה. שתאבון החיים והעניין שלך היה בלתי נדלה. לאן הלך כוח החיים הזה שלך. שהיה לכולנו מקור להשראה, לביטחון וכוח עמידה בחיים שלנו עם כל הקושי, הכאב והשמחה שבהם.

מות זה מושג בלתי נתפס והעזיבה שלך אותנו עוד תהדהד בכולנו הרבה הרבה זמן.

אני יודעת שאת היית מוכנה ללכת כבר מזמן אבל הגוף שלך התעקש. תכננתי לבוא בעוד שבועיים לחתונה של עינבלי ותכננתי לעשות פגישה עם התת מודע שלך (שהוא שמחליט את כל ההחלטות החשובות לפי האמונה שלי ושל עוד פסיכואנליטיקנים בודדים). תכננתי להגיד לתת מודע שלך שדי, שייתן לך ללכת. אז הוא נתן לך ללכת ואני יודעת שלך הוקל והידיעה שאת לא סובלת יותר מקילה עלינו. אבל מה עושים עם החלל העצום שהשארת?

את כבר לא רואה אבל אני מסתכלת מסביב ואת הולכת מוקפת באהבה. אני מסתכלת על הבנות שלי שהן כל כך שונות אחת מהשניה אבל שתיהן כל כך נכדות שלך. אני רואה אותך בהן – הראש המצוין הזה הרצינות והעומק שלהן, החיפוש שלהן אחר מה שנראה להן מתאים ונכון באופן שהן בוחרות את החיים שלהן.

את שתמיד חיפשת וכשמצאת רצית שכולנו נהנה מפירות המסע שלך. את כבר לא תחפשי יותר שתנוחי בשלום אמא שלי

את תחסרי לי, לכולנו מאד מאוד.

 

 

לזכרה של סבתא  - ספטמבר 24, 2007

 

כשאני מנסה לכתוב משהו לזכרה של סבתא אני נקרעת בין שני כיוונים – אחד הוא הזכרונות החמים שלי של סבתא אוהבת שהעניקה לי קיצים מופלאים ושאיתה שוחחתי שיחות ארוכות כשגדלתי. הכיוון השני הוא איך היא תשאר בזכרוני  - כל פעם שאני באה הנה ומוצאת את עצמי מוקפת בעצים הריחות והזכרונות, או בכל פעם שאני עומדת על דעתי בשם מה שנראה לי חשוב וכנגד דעתם של הסובבים אותי ואני יודעת שסבתא תעמוד לצידי, או כשאני פוגשת בן משפחה ואני צריכה להגן על החלטה שעשיתי או כשאני זורקת אוכל ומרגישה אשמה בידיעה שסבתא היתה שומרת אותו במקרר העמוס שלה ולא זורקת.

 

אני בטוחה שאמצא דרכים לחבר בין שני הכיוונים האלה אבל ארבעת הימים האחרונים הבהירו לי איזו מורשת חזקה  וארוכת טווח נשארת בשבילי.  אני מרגישה את נכוחותה של סבתא בכל מקום. אני שומעת את קולה ואת הריחות שסבבו אותה ואני עדיין מצפה להם כל הזמן. אני רואה דמיון אליה בחברים ובני משפחה שמילאו את הבית בימים האחרונים לבטא את צערם ולהשתתף בצערנו.

 

איני יכולה להפריד בין המקום הזה לזכרונות מסבתא ואולי אינני יכולה להתחיל להפרד ממנה עד שלא אעזוב את המקום הזה אבל אני מקוה שהכוחות שלה יהיו לי לצידי היכן שלא אהיה.

 

אני מקוה לזכור את סבתא שלי כמו שקיבלה את פנינו, שלי ושל רוני, כל קיץ כשבאנו, שדאגה לחלוקים לבריכה ואפניים בשבילינו לפי הגודל שלנו באותה שנה, צד רך יותר של חייה שאינני חושבת שהיה נקי מקושי אבל אני יכולה רק לקוות שהיא שמחה איתנו כמו שאנחנו שמחנו איתה. אני זוכרת שיחות איתה עם הפסקות ארוכות בין ביקור לביקור שנתנו לי הרגשה של שייכות ומורשת, של שורשים ומשפחה שלא היו לי בשום מקום אחר. אני לוקחת את כל זה איתי בידיעה שאני ברת מזל שהיתה לי הזכות לחוות את האשה המיוחדת הזאת כסבתא פרטית שלי. אבל הברכה הגדולה ביותר היא שלמרות החיים הקשים שלה וההשתתפות השלמה שלה בקשיים של כל האנשים שאיתה היתה קשורה,.היא הזכירה לי תמיד לשמוח בחיי. אני יודעת שזאת לא הסיבה שאנחנו חוגגים את חייה אבל זה הזכרון שלי ממנה של אהבה ושמחה שאני לוקחת ממנה ומה שהייתי רוצה להוסיף לזכרה. 

 

 

דניאל

 

 

אתמול בלילה דניאלי ואני ישנו בחדר ולא יכולנו להרדם. חשבתי על סבתא והזכרונות שלי ממנה שהם פשוטים מאד. הדרך בה ענתה לטלפון, הדרך שבה רכבה על האפנים עם שלושת הגלגלים שלה )אלה שנגנבו), הדרך בה היא שתתה את המרק. לי הם כולם זכרונות פיזיים – זכרונות שחזרו לאורך השנים וגם אירועים נפרדים. הדרך שבה נזכור אותה דניאלי ואני היא במקרוקוסמוס שלה ושלנו. היינו ברות מזל שהיא היתה כולה שלנו לזמן מה ואני מבינה עכשיו זה משהו שכולם רצו. זהו זיכרון פשוט, אבל הדרך הזאת של לראות אותה, של לזכור אותה, עושה אותה כל כך נוכחת. במיוחד לדניאלי ולי שתמיד חשבנו עליה באהבה אבל ממרחק. בשבילי בדרך זאת היא עדיין כל כך נמצאת לצדי ותמיד תשאר כך.

 

אני רוצה בכל זאת לחזור ולהגיד מה שאמרו רבים כאן ( ואולי כשזה עובר דרך כמה דורות הלגיטימציה של זה מתחזקת). הכוח שלה, הדוגמא שלה , העיקשות שלה, הנחישות ותחושת הבטחון הפנימי שלה השאירו חותם עמוק בי. הדרך שבה התיחסה לאנשים, האמינה באנשים ובטחה שהם יהיו איתה , היה לה תמצית קיומה. את הדוגמא הזאת אני מחזיקה קרוב לליבי ואני מקווה להשיגה יום אחד. הזכרון שלה הפיזי-רגשי ואידאולוגי ומעל הכל סבתא שלי כמו שהיתה בשבילי תשאר בליבי לתמיד.. 

 

 רוני

 

 

 

דברים של תמי אדיב בהלוויה 19.9.07

 

אני הייתי מוכנה לזה שאמא תמות. ראיתי בפעם האחרונה שביקרתי אותה דיברתי איתה וסיפרתי לה על מה שעובר עלי בהרדוף עם החברים שלי ובאורווה בעבודה והיא לא הגיבה.

 

אמא, את תמיד הקשבת לי ודאגת לי ונתת לי עצות.

 

כה כך הרבה אנשים נמצאים כאן איתנו וזה נותן לי תחושה של בטחון. אם הייתי לבד כאן הייתי מאבדת את הטעם לחיים אבל הנוכחות של המון גדול של אנשים וקרובים שאמא חשובה להם ובאו להיפרד ממנה איתנו כאן מחזקים אותי ונותנים לי הרצון לחיות.

 

אני שמחה שבאו לכאן הרבה שותפים שלי בהרדוף ובטבעון והצוות של בית אלישע

 

קיבוץ גן שמואל שכה הרבה חברים שלו באו לכאן הוא מקום מיוחד שתמיד יהיה ביתי. 

 

החיים והמוות קשורים אחד לשני – אנו ממשיכים לחיות ובקרוב תהיה היום הולדת שלי, שהרי שמחה ועצב קשורים אחד לשני.

 

אני רוצה להודות לך אמא – האמא הטובה ביותר בעולם.

 

 

סבתא שלי

 

בימים האחרונים שמעתי הרבה מאוד סיפורים על סבתא, הרבה חוויות וזיכרונות של אנשים שהכירו אותה, סיפורים שתיארו אותה בתור דמות הרואית, שעזרה להמון אנשים, ונלחמה למען המטרות שבהם היא האמינה, אבל בשבילי היא פשוט הייתה סבתא שלי, אני זוכרת אותה בתור מישהי שאהבה אותי, שפינקה אותי, שדאגה לי, ששיחקה איתי, שבאה כל שבוע בעקביות לבקר אותי, שהקריאה לי סיפורים, שהתקשרה אליי כל יום כדי לבדוק מה שלומי, שהכינה לי חביתיות כל בוקר, שכל פעם שקיבלתי מכה היה נראה כאילו לה כואב יותר מלי, שעשתה כל מה שרציתי או ביקשתי עוד לפני שהספקתי לגמור את הבקשה, שהייתי מחכה לחופש רק בשביל לבוא לקיבוץ ולהיות איתה,

וככה אני גם תמיד אזכור אותה, בתור סבתא שלי.

 

 

לזכרה של טובה

דברים של אודי

לפני כשנה כתבתי בשמחה מהולה בעצב כמה מילים לכבוד יום הולדתה ה- 80 של אמא. השמחה הייתה על כך שהצלחנו לחגוג איתה  ולומר לה כמה דברי הערכה ותודה על אישיותה האימהית הטובה ועל  כל הדברים הראויים שהיא עשתה  בחייה.

 

העצב  היה בשל מחלתה הארוכה והקשה  שלבסוף כילתה את  כל כוחותיה. נראה אבל  שהצרוף הזה של שמחה המהולה עצב יכול לשמש בכלל כמוטו  לסיפור החיים של אמא שאנחנו, בניה, היינו במידה רבה  המקור  והסיבה להם. נתחיל מהשמחה של הילדות והנעורים במחיצתה של אמא.

 

במשך כל השנים שעברו ימי ילדותי נשמעו   הרבה דברי ביקורת על החינוך הקיבוצי ואמא הייתה בין הראשונים ששמו לב והתייחסו לכל אותם ילדים שבלשון המעטה לא רוו בו נחת. אולם אני, למרות כל מאמצי, אינני זוכר ימים עצובים מימי ילדותי ומשום מה אני זוכר  דווקא את הרגעים הרבים שרציתי כבר להיות גדול ללא הליווי המתמיד של אמא. 

 

כנראה שהבעיה הייתה יותר  באופן שבו כל אחד מההורים והמחנכים פירשו וישמו את החינוך הקיבוצי ובמובן החינוכי הזה אמא  מצאה  כנראה את הדרך הנכונה כיצד לשלב את הדברים.  בשנות ילדותי חדר ההורים היה מקום קטן ודל מבחינת חומרית. מעט צעצועים וללא שום  דבר מתוק. אף על פי כן, לא חשתי בצפיפות ואין לי אף טענה  לעוני החומרי ששרר בו. לעומת זאת אני זוכר היטב את האווירה הטובה, הסיפורים ואגדות העם "הטובות" ממשמר לילדים שעורר את סקרנותי והלהיב את דמיוני. בדיעבד אני מבין היום עד כמה הרוח "המעניינת" הזו ששררה בביתם של אמא ואבא עיצבה ואפילו קבעה, לטוב ולרע  את חיי.

 

היה לאמא גם היבט ויחס אנושי, שארנון, חברי הטוב היטיב לתאר אז באנגלית כ- Intensity.  בעברית הייתי אומר שזה היה היחס הרציני שהיה לאמא לעולם  והמשמעות  שהיא יחסה לכל דבר שהיא אמרה ועשתה. כך, אצלה לא רק ילדיה אלא כל אדם היה עולם ומלואו.  אני חושב אולי שזה היה  גם מקורו של העצב שלווה את אמא  כשהקיבוץ איבד את המשמעות האנושית האוניברסלית  שהייתה לו והיא לא מצאה  עוד אותו מימד כלל אנושי שימלא את חייה.

 

העצב לווה אותה גם איתנו, ילדיה, כל  אחד עם הסיפור הקשה שלו. אולם נראה לי במבט לאחור שזה היה קושי מסוג אחר  שההתמודדות איתו בד בבד גם נתנה משמעות והעשירה את חייה. אני חושב למשל, על הקשר הממושך איתי באמצעות המכתבים מהכלא שהיה בו עם כל הקושי וכאב של הריחוק גם ממד רעיוני מעניין ומאתגר שנתן משמעות לחייהם אמא ואבא ומילא אותם. מצאתי  כמה מכתבים שכתבתי אז אליהם.

 

המכתבים ברובם רציניים להחריד ואף על פי כן היכן ניתן למצוא בימינו דיון כזה בין בן להוריו על משמעות העבודה בקיבוץ , הקשר בין עבודה רוחנית ועבודה גופנית ולפי מה נקבע מעמדו של האדם בקיבוץ. אולם גם בכל השנים הבאות ועד למחלתה של אמא כל ביקור שלי אצל ההורים היה הופך להיות  במוקדם או מאוחר דיון מעניין ומשמעותי על מצבו של האדם כאן ובכלל. במובן מסוים גם עם תמי שגם היא בשנים של הרדוף גרמה לאמא הרבה נחת רוח ושמחה.

 

המחלה של אמא בשנים האחרונות מאוד הקשתה על גופה של אמא. אולם פניה  המאירים הטובים נשארו  בעיני כפי שהיו והיום, לאחר מותה, הפנים האימהיים שלה יישארו חקוקים תמיד בזכרוני. 

 

 

 

דברים לזכרה של טובה אדיב ביום השבעה

 

עבר שבוע מאז קיבלתי את ההודעה "טובה נפטרה".

 

הידיעה הזו שבעצם היתה כל כך צפויה, שחיכיתי לה כבר שבועות, שידעתי שהיא תבוא, שכל טלפון מאבא חשבתי שבא לבשר אותה, הכתה אותי בבטן והשאירה אותי המום.

 

במשך הימים שעברו אני מנסה לעכל את העובדה שאמא לא תחזור עוד.

 

יש משהו בסיום חייה של אמא כמו אולי בהרבה דברים שהיא עשתה והוותה עבורי שמחייב אותנו להתמודד עם העולם ועם חוקיו שאין לשנותם.

 

בתקופה האחרונה חזרתי שוב ושוב מביקורים שבועיים אצל אמא בתחושה שאין כבר בחייה אותה חיוניות ואנרגיה וסקרנות ונתינה שאפיינו אותה. מה שנשאר היה סבל ועוד פעם סבל שלפעמים מוקהה בתרופות. היה ברור שהמחלה הזאת היא דרך חד סטרית שאין ממנה חזרה – אבל אמא התעקשה להמשיך ולשרוד עד שנגמרו לה הכוחות.

 

אני שואל את עצמי בכל זאת מה נתן לה את הכוח להמשיך את השנים האחרונות האלו? אני חושב שאמא שתמיד דאגה לכל מי שבא ולכל מי שהיה קרוב אליה וחשבה על כל דבר ואפפה אותנו באהבה טוטאלית מחבקת, אמא רצתה להיות בטוחה שכולם יהיו על הרגליים – שכולם ובעיקר הבנים והבנות שלה יהיו יציבים במקום שלהם ומסודרים. נתנה לנו זמן להתארגן ולעכל את ההעדרות שלה, וכך גם בדרך שהלכה מן העולם בעצם חשבה יותר על אחרים מאשר על עצמה.

 

בשנה שעברה לקראת יום הולדתה השמונים ישבתי עם אמא שעות ארוכות וחקרתי אותה על חייה ועל ההחלטות שעשתה, על הצמתים העיקריים בדרך שלה. ניסיתי להבין את האישיות המיוחדת של אמא בראיה מפוקחת לאחור ולנסות ללמוד את משמעותה לגבינו. חלק מהדברים שעלו בפגישות שלנו העלתי על הכתב בחוברת שהוצאנו בעקבות יום ההולדת שערכנו לה בשנה שעברה.

 

אם אני יכול לסכם בתמצית את מה שאני חש שאמא השאירה אחריה ואני חושב שהיא היתה אדם אמיתי, מצפוני ואנושי עד כלות. שהיא היתה בעלת אינטגריטי ובטחון באמת שלה ולא פחדה מדבר בהתמודדות על האמת הזאת.

 

שהיא היתה אדם עם כוחות נפש מדהימים ועם תחושה שגם אם עומד בפניך הר אל תתיאש – בעזרת כפית וסבלנות והתמדה ניתן יהיה להסיר את המכשול. כך היא נלחמה על ארנון ועל אין ספור ילדים ובני נוער שחבים לה את הסיכוי שקיבלו בחיים. כך היא נלחמה כאשר עמדה השאלה של תמי וכל העולם אמר לה שתוותר. כך היא נלחמה כאשר המדינה שלה שלחה את הבן האהוב שלה לכלא למאסר שנראה לי אז לכל החיים והיא פשוט החליטה שהחיים ימשיכו ובדבקות מקודשת יצרה קשר עם משפחות של אסירים פלסטינים ונסעה לכל מקום.

 

היתה בזה אהבה ומסירות ללא גבול לבן שלה – ברור. אבל היה בכך גם תחושה שהצד של הטובים, זה שהובס, אסור שיוריד את ראשו ויכנע והיא עשתה את מה שהיה עבורה כה פשוט: להמשיך לצעוד בראש זקוף בבטחון שיש אור בקצה המנהרה.

 

במשך תקופה ארוכה של ההתמודדות שלי עם הקיבוץ והמשפחה והמדינה התרחקתי ממנה. אני זוכר ביקור שלה באנגליה בשנת 1983 בתקופה קשה עבורנו שידעתי שהיא לא תוכל להבין וחשתי מן סוג של בקשה שלה לקשר שלא יכולתי אז לענות לה. ב-1988 כשנעצרתי ונשלחתי לכלא, לא היה לי שום ספק שהיא תהיה מוכנה שוב כמו במקרה של אודי לעבור את החוויה המתישה ולתמוך בבן שלה עד הסוף. בביקורים הקצובים בכלא בהברחת אסימונים בחזייה, באירוח של חברינו. בתמיכה המוחלטת שהיא נתנה לי ולשיפוט שלי.

 

אחר כך כנשים לא רבות החלו לעמוד נגד הכיבוש ונוצרה תנועת נשים בשחור אמא היתה בין הראשונות שהצטרפה למשמרת של נשים בשחור בגן שמואל שהפגינו כל יום שישי בצומת. היא האמינה בכל ליבה שהטמטום והעוורון של ישראל מובילים להרס ושצריך להתוות דרך אחרת. היא היתה היחידה בקיבוץ שהצביעה "ו" וכולם ידעו את זה. אחר כך, כשהייתי שותף להקמה של מפלגה חדשה היא תמכה בנו, וגם בשנה שעברה התעקשה ללכת לקלפי ולהצביע עבור המפלגה שלי שהמועמדת שלה היתה אשה ערביה אסמא אגבריה. זה פשוט היה המשך של היחס של אמון ותמיכה שהיא נתנה לנו מהיום הראשון שבאנו לעולם.  

 

כשקסם נולדה היא העבירה את האנרגיות האלו אליה. באופן קבוע היא היתה מגיעה בימי שני לקחת את קסם מהגן ואחר כך לחכות לה אחרי בית הספר. הביקורים האלו היו החגיגה של קסם. אמא נתנה לה 100% של הזמן. היא חשבה שכמו שסארטר כתב ב"מלים", שילדים שסבא וסבתא מגדלים אותם יש להם פוטנציאל להיות מוצלחים יותר. קסם נקשרה אל אמא בקשר עמוק. אני חושב שהיא הוסיפה לאישיותה של קסם רובד חשוב ועמוק ותרמה לחינוך, שאני מקווה שאנו כהורים נתנו לה לקראת התמודדות עם העולם הקשה והמורכב שלתוכו הבאנו אותה.

 

למרות הקרבה היה לי קושי להיות פתוח עם אמא. את התכונה הזו ירשתי ממנה. שנינו חששנו לדבר על דברים אישיים, להגיד בפנים דברים לא נעימים ולברר אותם. דווקא אמא שהיתה זו שאמרה שגם הקיבוץ והחינוך המשותף, צריך לראות את האדם, התקשתה איתי, איתנו, לדבר על יחסים אישיים, לשים על השלחן את הדברים שהפריעו לה. חבל לי שכן היה לה כל כך נסיון, הבנה ותחושה עמוקה לבני אדם ואני מצטער שלא הצלחתי להפתח יותר בשיחות איתה.

 

אני רוצה להגיד כאן כמה דברים לאבא. הדרך שבה היית עם אמא בשנים האחרונות מעוררת הערכה גדולה. הקשר ביניכם, שנמשך כל הרבה שנים היה תמיד מקור של כוח והשראה עבורי. אבל כאשר אמא חלתה ובשנים האחרונות נהפכה כל כך תלויה באחרים, זה היה מבחן לא פשוט. אתה היית שם בשבילה כמו מחזר אחרי נערה בשנות העשרה, בבוקר ובערב, עם המלון והענבים, מביט בתנוחת הפה שלה, בודק כל יום את מצב רוחה ומצבה הבריאותי. כל כך קיווית שהיא תצא מהמחלה ותחזור להיות האשה שאהבת וקשרה את גורלה בך.

 

ביום שלישי בבוקר לאחר שהודעת לנו על מותה, הגעתי בצהרים עם תמי ואודי לבית שלכם בגן שמואל. חששתי לפגישה איתך. כשנכנסנו לבית מצאתי אותך ליד המחשב. המשפט הראשון שאמרת  היה: "ניצלתי את העובדה שהתאחרתם וכתבתי דברים לזכרה של טובה". קשה להסביר זאת אבל באותו רגע חשבתי שעמידתך מגלה המון כוח. הערכתי את זה מאד. כשנתת לי לקרוא את הדברים שכתבת זה היה באמת נוגע ללב ואמרתי לעצמי שאם אקרא אותם זה יהיה גם בשמי.

 

כשאמא הביעה את רצונה להתחתן איתך לפני יותר מששים שנה, היא הבטיחה לך שזה לא יהיה קל אבל שאף פעם לא יהיה משעמם. המורשת שהיא השאירה לנו לא קלה לנשיאה. אבל הירושה שנותרה לנו שווה יותר מכל כסף. אני מקווה שאוכל לממש בחיי את האמת הגדולה שלמענה חיה - לתת לבני האדם – לכל בני האדם – סיכוי.

 

יהיה זכרך עמנו תמיד אמא.

אסף 

 

 

 

 
מזהה  316
העתקת קישור