שמואל כץ
שמואל כץ
  9/6/1910
  19/9/2007
בן/בת זוג  דליה כץ
הורה של  נועה מוסרי, אפרים כץ, אורי כץ
בן/בת של  בנימין כץ
אח/אחות של  נעמי כץ
סבא/סבתא של  ארי, מתן, דוד וענת כץ (אפרים), גל, עדי ושי כץ (אורי), ניב, גיל וחובב מוסרי (נועה)


תמונות של שמואל ז"ל מתוך ארכיון הקיבוץ


אבא שלום

כל כך הרבה פעמים אמרתי לך בזמן האחרון את המילה שלום ומה נשמע ופשוט לא הייתה תגובה. היית עייף, עייף מהחיים הארוכים של 97 שנות חייך.

מאז שאימא נפטרה לא מצאת ולא רצית רגע של נחת, לא היה בך רגע של חמלה כלפי עצמך. טוב שהמוזיקה קצת הרגיעה אותך.

השתדלנו כל המשפחה ובעיקר אפרים, אורי ובני המשפחה בגן שמואל להסב לך קצת שמחה, התעניינות למה שקורה סביבך, אך היית מכונס בעצמך. לא נתת לעצמך לפרוץ קצת את גבולות העצב.

אני נזכרת בימים טובים יותר, כאשר אהבת בשעות הפנאי לגלף בעץ,ואז  יצאו מתחת ידיך ציפורים, חסידות, שלא נראו לך מושלמות עד הליטוש האחרון.

במשך הזמן התחביב התחלף בקריאת ספרים, ערימות של ספרים ליד הכורסא, קורא ומידי פעם מספר לי על ספר מעניין במיוחד, מספר בפרטי פרטים ואני מקנאת ביכולתך לזכור כל פרט. יכולת זיכרון שכל אחד בגילנו רק מייחל לעצמו.

ולא יהיה מושלם הפרק הזה בחייך בלי להזכיר את אהבתך לכדור רגל, אהבת המשחק  שרק ארגנטינאי יודע להעריך ולהתלהב ממנו.

עזבתי את גן שמואל לפני הרבה שנים, נולדו לנו ילדים, נכדים ראשונים לך ולאימא, ועם כל הקושי, אהבתם לבוא אלינו לעיתים קרובות, לשחק איתם, להביא מתנות, לספר סיפורים ושמחתם איתם ואיתנו.

במשך הזמן גם לאפרים ואורי נולדו ילדים והקשר איתנו היה יותר דרך טלפונים או כשהיינו באים אליכם ואז כדרך הטבע קצת התרחקנו.

מאז פטירת אימא, הייתי פוגשת אותך פעם בשבוע, דיברנו, שאלנו שאלות, סיפרת לי דברים. פתאום נפתחת ואתה זה שהיה בך הצורך לדבר. נדמה לי שכל מה שעצרת בעצמך במשך הזמן צף ועלה ושמחתי שכך זה קורה.

היית איש לא פשוט לעצמך ולסובבים אותך, איש של ניגודים, או לבן או שחור. לא פעם הייתי מזכירה לך שיש דרכים אחרות ושאפשר לעשות פשרות.

איש עבודה היית מאז שהגענו ארצה, עבדת במכוורת ואחר כך בבית החרושת, עשרות שנים של נתינה בחריצות אין קץ. גם כשהיה לך קשה לא היית מוכן להפסיק לעבוד. זה מה שנתן לך את טעם החיים. אמנם אף פעם לא שמעתי על תרומתך זו אך אני מקווה שמאד העריכו אותך על כך.

אבא, בשניים האחרונות הלכת ודעכת והגיל נתן את אותותיו, אך לא אשכך את פגישותיך עם מקרנה, פתאום חזרת לדבר ספרדית. סיפרת לה את קורות חייך והיא נתנה לך כמו כל דרום אמריקאית טיפוסית שפע כבוד ואהבה.לא רק היא אהבה אותך, היו לך במשך השנים אהבות לפי התור ולפי הגיל כמובן. בכל טיולנו בחצר על כיסא גלגלים לא פעם עצרנו ליד אנשים שלא הכרתי ושאלו לשלומך והייתי מלאת התפעלות שזכרו אותך כאשר היית במיטבך.בשנה האחרונה הגוף בגד בך, היית עייף ולא פעם אמרת לי שאתה רוצה למות, אך לא הייתה לי תשובה אחרת מכך שאינני אלוהים ואינני אחראית על הגנים של המשפחה.

ניסינו להתבדח איתך אך רצית לעזוב את העולם הזה בלי לסבול ובלי להיות תלוי כל כך באחרים. כאן המקום והזמן להזכיר את התעסוקה שכל כך אהבת, ללכת לעבוד שם ונתנו לך את מלוא התמיכה, וכמובן את בית דורות על כל צוותו המסור. אני מלאת הערכה על עבודת הקודש שאנשים אלה עושים למען חסרי הישע.

הנה הגיעה שעתך. אני מקווה שאתה בדרך לעולם שכולו שלווה וטוב לך.

תנוח על משכבך בשלום.

נועה

 

 

אליזבט כותבת.....

                                                                                    ‏20/09/2007

שמואל,

לפני 30 שנה התאהבתי באורי. כשהגעתי אליכם הביתה, התאהבתי בך. היינו מאז קרובים כמו אב ובת.

החזרת לי אהבה ללא גבולות. הייתי לצידך, למדתי ממך את חוכמת החיים, למדתי ממך את דרכי החיים בקיבוץ. למדתי ממך איך להפריד בין עיקר ותפל.

הזדהיתי בקלות עם החשיבה הראציונלית והחכמה שלך ואת תפיסתך את החיים.

לא פעם תפסה אותנו סבתא מתלחשים בשקט בפינה, סגורים בעולמנו המיוחד.

כל כך חיכית לנכדה, בת אחרי הרבה נכדים.  ואז נולדה גל.  הנכדה שהפכה בין רגע להיות בבואת עיניך.

ליטפת אותה, אהבת אותה, גידלת אותה. הגנבת לה סוכריה לפה כשאימא לא ראתה.

רק לפני כמה ימים ישבה איתך גל בבית דורות. אמרת לה – "גל, אני הולך איתך". והיא ענתה – "בוא איתי סבא"...

גל כבר חזרה לאנגליה, סבא, ומוסרת לך נשיקה וחיבוק ואומרת – "הנה, הלכת איתי..."

סבא.

רצית נכדות... קיבלת.

גל, ואחריה ענת עם העיניים הכחולות הגדולות. ואחריה – עדי עם עוצמות של אנרגיה וכוח.

ואתה בנועם ובסבלנות והמון אהבה זרמת איתה והכנסת גם אותה לליבך הרחב.

ואז נולד שי. נמסת מאושר. כל עולמך היה שי. ליווית כל צעד, כל צחוק, כל דמעה, כל נשימה. והם, הילדים, החזירו לך אהבה גדולה.

מה שעניין אותך בשנה האחרונה וחזרת ושאלת – מתי גל מתחתנת, אני רוצה שיהיה להם טוב. מתי עדי  תצא ללימודים?   מתי שי משתחרר כבר מהצבא?

סבא – גל ודותן התחתנו, היית שם טיפה. הם מאושרים.  עדי אוטוטו יוצאת ללמוד ושי  כבר משתחרר מצ.ה.ל בקרוב.

תרגע סבא, כולם בסדר.

כמה התגעגעת לסבתא וכמה דיברנו עליה ועל הילדות שלך.

הזיכרון האחרון שאני נושאת ממך הוא כשלקחת את ידי והינחת על ליבך. לא דיברנו אף מילה. לא היה צורך בכך.

אוהבים אותך סבא, אתה הרי יודע. תחבק את סבתא עכשיו, סוף סוף.  תחבק גם את אבא ואימא שלי, בשבילי.

אוהבת אותך תמיד.

אליזבט

 

הצטערתי מאוד לשמוע על מותו של שמואל, איש יקר.

רציתי לשתף אתכם בפינה החמה ששמורה לשמואל אצלי בלב. אם אינני טועה, הקשר בינינו נוצר לאחר פעם אחת שבאתי לחדר שלו ושל דליה להשאיל משהו לאחת מהופעות הבלט של האולפן למחול (אולי לפני 17-18 שנים? אולי יותר?). שניהם היו מאוד נחמדים וניהלנו שיחה נעימה על הריקוד ועל דברים אחרים. מאז, בכל פעם שהייתי פוגשת בו בחצר היה עוצר, מחייך את חיוכו הרחב, שואל מה שלומי, מתעניין מה קורה ומדי פעם מסכים לספר לי גם קצת מה שלומו. כך, לאורך שנות התיכון, הצבא והאוניברסיטה היינו נפגשים מדי פעם בשבילי הקיבוץ, ליד חדר האוכל ובעיקר כשהייתי הולכת לחדר של ההורים, שבאותה עת היה בהמשך השביל. במהלך השנים האלו, במיוחד בתקופה שכבר לא הייתי הרבה בקיבוץ, זכור לי שמואל כאחד האנשים שתמיד שמחתי לפגוש בשביל ולהגיד לו שלום. בכל פעם קרן ממנו משהו מאוד חם ואנושי, ובעיקר אמיתי וכן, שגרם לי רגע של שמחה ורצון ליצור גם אצלו רגע מקביל של שמחה. אני יודעת שהשנים האחרונות היו קשות יותר, לו ולמשפחה, וכבר לא נפגשנו, אך אני זוכרת מספר פעמים שעברתי ליד בית דורות וראיתי אותו יושב בחוץ, מוקף במשפחה אוהבת. אלו החוויה האישית והזכרון הצנוע שלי ממנו.

אנא מסרי גם לאורי ולמשפחה את השתתפותי בצערכם.

נשיקות וחיבוק גדול לכולם,

עדי צנטנר

 

 

 

 

 

מזהה  317
העתקת קישור