משה (מונייק) רז
משה (מונייק) רז
  28/10/1933
  24/4/2008
ארץ לידה  פולין
שכבה/קבוצה  יסעור
הורה של  אסנת שרייר, אלדר רז, שאול רז.
סבא/סבתא של  נוגה, יסמין ואיילה שרייר (אסנת), אוסקר ואוליבר רז (אלדר), עדי, אלון ודרור רז (שאול).

 

תמונות של מונייק רז ז"ל מתוך ארכיון הקיבוץ



הספד למשה רז (מונייק)

גילה אולייר

 

אם למונייק היה נודע שאני כותבת עליו הספד, הוא בטח היה אומר לי "עזבי אותך משטויות", קחי כוס בירה, תרקדי, תקראי איזה ספר טוב, כל דבר – העיקר שיהיה סביב החיים ולא סביב המוות.

 

אבל, אנחנו בדרכנו רוצים לזכור את האדם ואת דרכו המיוחדת בחיים. משה רז, שמבחינתי תמיד היה מונייק, נולד בעיר ולודובה בפולין בשנת 1932. בן ראשון לאחר חמש בנות להוריו שאול מיכאל רייזה ואשתו מרים שפרינצה ביאלה. האב היה תלמיד חכם של הרבי מקוצק ומלמד בזכות עצמו ואימו בעלת חנות מזון. כבר בגיל 4 החל מונייק את לימודיו ב"חדר" ובהיותו תלמיד מצטיין הוקפץ במהרה ל"חדר" של הבוגרים. בגיל 7 החל את לימודיו בבית הספר ועדיין המשיך ללמוד בחדר בשעות אחר הצהרים.

 

ב- 1939, בהיותו בן 7 פרצה המלחמה וערערה את עולמו של מונייק כמו את עולמם של מיליוני יהודים באירופה. בשנה זו הוציאו הרוסים את היהודים שחיו בגבול פולין-רוסיה ושלחו אותם למקומות מרוחקים יותר. משפחת רייזה, שהתרחבה בינתיים נשלחה לברנוביץ. היהודים התבקשו לחתום על אזרחות רוסית ולהבטיח לחיות ברוסיה כקומוניסטים. משפחת רייזה כמו משפחות רבות אחרות סרבו לעשות כך ולכן נחשבו לבוגדים ונשלחו לסיביר, דבר שבדיעבד הציל את חייהם. בהיותם ברוסיה נפטרו כתוצאה ממחלה ותאונה אחת אחיותיו של מונייק וגם אביו. יותר מאוחר נפטר גם האח היחיד יצחק. מונייק וכמה מאחיותיו שהו יחד בבית ילדים בחומסן משם נשלח לבית ספר מקצועי ממנו נמלט לאחר כחודש.

 

עם תום המלחמה שבה המשפחה לפולין. הילדים נשלחו לבתי ילדים שם רוכזו ולאחר שהות של כחצי שנה בהלנובק, בחורף 1946 , החל המסע ארצה. דרך צרפת וצ'כיה שם המתינו להיתר עליה מהבריטים ולבסוף ב-1948 עלו על האניה "מלה פנמה" בדרכם לנמל חיפה ומשם לבית הספר החקלאי בפרדס חנה.

 

מבית הספר בפרדס חנה עבר מונייק לקיבוץ מרחביה, שם שהה מרבית שנות נעוריו. למד, עבד ברפת ואף שימש כמזכיר הקבוצה. ב-1951 התגייס מונייק  למחזור ג' של הנח"ל. במסגרת השירות נשלח לקיבוץ נגבה שם פגש את מרים.

 

ב-1953 נישאו מונייק ומרים. הם הקימו את ביתם בגן-שמואל והביאו לעולם את אוסנת, אלדר ושאול גם בגן-שמואל יישם מונייק את נסיונו בעבודה ברפת במשך כ-15 שנים ולאחר מספר שנים של התנסות במקומות עבודה שונים מצא את מקומו בחשמליה, שם עבד כמעט עד ימיו האחרונים כשהוא תמיד נותן שירות ברצון, בשמחה ואם יש קהל מתאים, גם עם בדיחה מתאימה.

 

איש חפץ חיים היה מונייק. במשך שנים ארוכות היה בצוות שפתח והוביל את מועדון הקומונה. העמדה מאחורי הבאר התאימה לו ולשמחת החיים שבו. העיקר שיבואו, ישתו בירה וישמחו כי החיים קצרים.

והם באמת היו קצרים מדי. בכל הפעמים הקודמות בהן אושפז מונייק, הוא היה חוזר עם אותו חיוך, ואותם מכנסיים קצרים, ישר לעבודה ולטיפוס על סולמות גבוהים. נראה היה שאין מחלה שיכולה לו.

 

ורק בפעם האחרונה זה נראה אחרת. המחלה ניצחה וקשה היה לראות את מונייק המובס והסובל.

 

אז שתהייה לך מנוחה נכונה מונייק יקר. או במחשבה שניה, אם יש שם בעולמות האחרים מקומות בילוי כלשהם, אז לך ותחגוג כמו שאהבת וכמו שאנחנו זוכרים אותך. יהי זכרך ברוך ותנחומים למשפחה האוהבת. שלא תדעו עוד צער.

 

 

 

הספד למונייק

איציק מזרחי

 

את מונייק פגשתי לראשונה במחנה 80. הוא במחלקה של המרחבייתים ואני מפקד

כיתת היסעורים מגן-שמואל. מפגש שני היה כבר בחתונה משותפת בגן-שמואל:

משה ומרים, סמק ועלה, הלה ואיציק.

 

המפגש המשמעותי ביותר היה כאשר גייסתי אותו לעבוד איתי בחשמליה. 34 שנים

עבדנו יחד כחשמלאים. לא פעם היו ויכוחים אבל תמיד על רקע מקצועי ואף פעם לא על רקע אישי. מונייק לא נרתע מאף קושי בעבודה ותמיד לקח על עצמו את המשימות הקשות ביותר. מונייק אף פעם לא דאג לעצמו ולעומת זאת תמיד דאג לזולת. הוא היה חבר אמיתי ותמיד היה שם כשמישהו הזדקק לו. איש אופטימי ללא תקנה. גם כשהיה קשה וגם כשחלה, אף פעם לא התלונן. גם ברגעים הקשים ביותר המשפטים ששמענו היו: סמוך עלי או אני אדאג לך או במילים אחרות: אל תדאגו לי.

 

מונייק היה איש חזק ובריא וכאשר חלה במחלה הארורה כולנו דאגנו וכדרכו, הוא הרגיע אותנו. ליוויתי אותו לניתוח הראשון בכפר סבא. הוא עבר שם ימים קשים ואני מעז לומר שהייתה שם גם פשלה רפואית אבל לא שמענו ממנו שום תלונה. הוא המשיך להיות אופטימי כדרכו וכהרגלו, בעזרת חוש ההומור המיוחד שלו הוא רכש את אהדת הרופאים והאחיות סביבו.

 

כן, הוא אכן ניצח וחזר לעבודה במשנה מרץ. אמרתי לו: מונייק הורד מהלך , אתה כבר לא ילד ויכול להרשות לעצמך. והוא בשלו: כן אבל הבטחתי לעזור פה ולסיים שם ואחר כך אולי....!. למרות שבמשך שנתיים היה בטיפולים קשים ובנסיעות מפרכות לתל-השומר, העבודה ביום יום לא נפגעה, כולל אחיזה באת חפירה וטיפוס על עמודים גבוהים, עד שהתברר שאין מנוס מניתוח נוסף.

 

את הנסיעה לניתוח לעולם לא אשכח. לקחנו אותו הלה ואני במוצאי שבת לתל-השומר וכל הדרך התבדח איתנו אופטימי כהרגלו, בוטח בעצמו ומרגיע אותנו:

אני כאן רק 4 עד 8 ימים ואחר כך חוזר לעבודה. הפעם זה לא הלך. היו המון מורדות ועליות והאשפוז התארך. עזרנו בני משפחתו ואנחנו החשמלאים ככל יכולתנו. למרות שידענו שמצבו קשה וחשנו את סבלו, גם ברגעים הקשים ביותר לא שמענו תלונות. היה זה הוא  שדאג לנו, התעניין בכולם ובעיקר, מה קורה בחשמליה.

 

הפעם מונייק לא הצליח לחזור הביתה. נוח לך מונייק באדמת גן-שמואל שכל-כך אהבת.

 

 

לדבר על מונייק

מאוד קשה לי לדבר על מונייק בלשון העבר.

קשה לי להספיד חבר, מן הוותיקים והנאמנים שבחברי.

ג'ובק

 

אומרים שאחד הדברים המעיקים ביותר הוא להביט סביבך ולראות שחבריך נוטשים אותך, זה אחר זה. אך זו האמת המרה, חברי הטובים ביותר נוטשים אותי, את כולנו, והשורה מתדלדלת.

זו ההרגשה של כולנו, של משפחתו, של חבריו, של הקיבוץ. אותו קיבוץ שמונייק אהב ושידע להשיב לו אהבה. ננטשנו על ידי מונייק בטרם עת. עזב אותנו אדם והוא מלא חיוניות, רצון-חיים, מלא בטחון. אחד שזמנו לא הגיע עדיין, שיכול היה לתרום לכולם. אחד שגם רצה לתרום.

החתמנו אותו בתודעה שלנו כחשמלאי החצר. איש צנום, מנשא כבד חגור על מותניו, גדוש בכלי עבודה. מונייק שתמיד מוכן להופיע לכל קריאה דחופה, בכל שעות היום והלילה. מונייק שמטפס על עמודי החשמל, או לחילופין, בצהרי יום חמסין, בשמש הקופחת, חופר בורות ומניח קווי חשמל. פעם ניסיתי ללגלג עליו ואמרתי לו שכל בני גילו הם או כבר מנהלים גדולים או גמלאים ושאלתי אותו, עד מתי הוא מתכוון לבצע עבודות-דחק כאלה. לרוב לא היה מתייחס ברצינות לדברי, רק מניף את ידו בביטול ופוטר אותי בבדיחה.

אפשר לומר שהוא תמיד היה האיש הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון. תמיד במקום שזקוקים לו, בשדה, בבית, בחשמליה, זמין בכל שעה משעות היום. תמיד מושיט יד עוזרת, תמיד פותר בעיות, כאלה שבשבילי נראו סבוכות ביותר, עד לרגע שהוא היה מופיע ועל פניו ספק חיוך, ואומר בביטול "זהההה? אין שום בעיה! הכל יטופל. רק לא לדאוג."

מונייק היה עבורי כמו בן משפחה, לפעמים אח, אך תמיד חבר שאפשר להתייעץ איתו ולספר לו את הכל, בלי לחשוש שתוכן השיחה ידלוף החוצה.

הייתה לו תפיסה מהירה ושכל חריף, וידע רב שנצבר בקריאה ותוך כדי עבודה. מונייק היה תחרותי ביותר. מומחה לפתרון חידות ותשבצים. תמיד הפליא אותי בכמות ספרים שבלע. כאשר שאלתי אותו כיצד הוא מספיק, נהג להתפאר בזכרונו הויזואלי, בידע הנרחב ובמהירות בה הוא קורא ספרים. התחרותיות גרמה לכך שכל דבר שנטל על עצמו, קטן וגדול, התייחס אליו כאל אתגר אישי, עליו הוא, אישית, חייב לגבור. מילות המפתח שבהן הירבה להשתמש היו: "אין בעיות, זה לא קשה, זה אפשרי, אני אצליח, אני אעשה, לא לדאוג, יהיה בסדר, אני אעשה זאת טוב יותר".

עשרות שנים של יחד חיברו בינינו, קשרו אותנו בקשרי ידידות וחיבה הדדיים ואמיצים. אינני יודע לומר בבירור מתי החברות התחילה לפרוח. האם בחולות סיני, או אולי בין הרי אילת, או שמא במלחמות בהן נטלנו חלק. או אולי בשרות מילואים משותף. ואולי החברות פרחה בגלל קרבה שנוצרת בין שכנים המתגוררים במשך שנים, בשכנות טובה, דלת ליד דלת.

מונייק היה איש משפחה חם ועיניו זרחו כשדיבר בגאווה על הישגי ילדיו ובמיוחד כאשר היה מספר על נכדותיו ונכדיו. הוא שמח בשמחתם ולרוחב ליבו ולנדיבותו לא היה גבול. ביקורי נכדותיו הגדולות היו עבורו חגיגה. הוא אהב אותן והן ידעו להעריך אותו ולהחזיר לו אהבה. לעתים בילינו, מונייק ומשפחתי בארוחת ערב משותפת, לרוב על בקבוק יין אדום, נהנים מהמטעמים של פרידז'יה. בשבועות האחרונים, כאשר שהה בבית החולים, ניסתה פרידז'יה לפנק אותו במאכלים החביבים עליו ונהנינו לראות כיצד הוא טורף אותם בשקיקה. אך בביקורינו האחרונים התקשה לסיים את אכילת מטעמיה, ואז התחלנו להיות מודאגים.

ניסיתי להתבדח עימו, שבקבוק היין עדיין ממתין לשובו, ושהגיע הזמן לשוב הביתה להרים כוסית, כמנהגינו. הוא אמר שאשמור את היין והבטיח שעוד מעט נרוקן את הבקבוק. מונייק היה מומחה ליינות ואהב להתפאר בבקיאותו, במיוחד כאשר אמרתי לו שאינני מבחין בין יין אדום לסילקיה. בקבוק היין ממתין עדיין אך את ההבטחה שלו הוא כבר לא יקיים.

אני אבל ומתגעגע לחבר ורע, שכך, פתאום, ללא התרעה מראש, הלך מבלי להיפרד. ורק הזיכרון ילווה אותנו ובקבוק היין המיותם, שמחכה לשווא לפתיחה החגיגית ולמילוי גביעי הזכוכית בידיו של המומחה.

תהא דמותו חרוטה בזכרוננו.

 

מזהה  322
העתקת קישור