לובה גזית
לובה גזית
  31/3/1916
  28/5/2008
ארץ לידה  ארגנטינה
יישוב/עיר  בואנוס איירס
שכבה/קבוצה  ארגנטינאים
הורה של  נירה שלח, מוטי גזית
סבא/סבתא של  חובב, עדי, נרקיס ונגה, לירן נועם וטליה.

תמונות של לובה גזית ז"ל מתוך ארכיון הקיבוץ



אמא

 

אמא נולדה לפני 92 שנים בבואנוס איירס, לשם הגיעה סבתא במיוחד, כיוון שעתידה היתה ללדת תאומים. כעבור זמן קצר חזרה לביתה עם התאומים- בן ובת, לחווה שבאזור הפמפס. בבית הזה, כפי שלימים אמא כינתה אותו- "בית קטן בערבה", עברו עליה שנות ילדותה, כבת יחידה בין ארבעה אחים. הבית לא היה קטן, אך הוא שכן בערבה צחיחה ורחבה, באחת המושבות של הברון הירש. בבית הוריה היא ספגה תערובת של ערכים יהודים מסורתיים, תרבות רוסית ורעיונות ציוניים תאורטיים, כפי שאמא נהגה לכנותם, שכן היתה בבית "פושקה"-  קופסת קרן קיימת, אך עליה לארץ ישראל, הס מלהזכיר.

המאפיינים של החלוציות בפמפס עיצבו במידה מכרעת את אופייה של אמא, ולימים הם התאימו ובאו לידי בטוי גם בחייה בארץ: דבקות במטרה, יחס של כבוד לעבודה הקשה, נחישות וסלידה עמוקה מתלות, יכולת להסתפק במועט בעת הצורך, וגם עקשנות ומידה של גאוותנות.

אמא הלכה אחרי אבא, אותו אהבה אהבת נפש, כל הדרך: מחוות הוריה אל העיר הגדולה רוסריו, שם נולדנו מוטי ואני, אח"כ לבואנוס איירס, ובשנת 1954 לישראל, לקבוץ גן שמואל. אמא לא שמחה לעזוב את ארגנטינה ולהתרחק עוד יותר ממשפחתה, אבל אבא היה עיקש יותר ממנה, והחלום הציוני-סוציאליסטי בער בעצמותיו. ימיה הראשונים כאן היו קשים מאד, והיא העידה על עצמה, שהיתה שרויה בדכאון. אט אט  נוכחה שאין דרך חזרה, נחלצה מעצבותה ושמחה בכך, שילדיה מצאו כאן את ביתם וצומחים בו. והיה מי שתמך- מספר  חברות ותיקות, שאף הן כבר לא איתנו, שהבינו ללבה ועודדו אותה, ולהן היא רכשה הערכה ותודה עד סוף ימיה. אמא ידעה לספר,  שחייה השתנו מרגע שהיא רכשה את השפה העברית, ובכוחות עצמה וברצון עז עשתה זאת. היא יותר ויותר הרגישה שייכת, יצרה תקשורת עם החברה והתחילה להבין ולהתערות בנעשה סביבה. לימים אמרה לנו, כמה היא אסירת תודה לאבא, שעמד על דעתו ולא ויתר, והבטיח לה ולנו, הילדים, חיים יפים ובעלי משמעות.

הרומן של אמא עם הקבוץ היה בראשיתו כואב אומנם, אך היא פיתחה כלפיו וכלפי המדינה אהבה עזה, נאמנות וגאווה. ברוח הזאת היא השתלבה במקומות העבודה ובעיקר בקומונה, בה עבדה כשלושים שנה במסירות, באחריות וגם בשמחה. בשנת 88, כאשר בקרנו בארגנטינה, היא אמרה לי: "בשום אופן (בטוי שהיה חביב עליה), בשום אופן לא הייתי חיה בארץ הזאת, בעיני, אין בעולם מקום יותר טוב מישראל ויותר יפה מגן שמואל".

אמא היתה אישה מיוחדת ומורכבת, בעלת עוצמות וגם סתירות פנימיות-  יושר, חריצות, אמות מוסר מחמירות  וערכים הומניסטיים מוצקים מחד, ומאידך תכונות, שלא פעם הקשו על המשפחה והסובבים אותה: היא היתה בקורתית, בלתי מתפשרת, לפעמים גאוותנית ונוחה לכעוס. אבל מעבר לכל היתה בה רגישות, חוש הומור וצחוק מתגלגל, חוכמת חיים וצמאון לדעת, תושיה ותבונת כפיים שמחוברת ליופי ולאסטטיקה. ובעיקר היתה בה אהבה גדולה ודאגנות: לאבא, לנו ולמשפחה ההולכת ומתרחבת.

אמא, שהיתה כה עצמאית ודעתנית וכה גאה בביתה המטופח בטוב טעם, הגיעה לבית דורות, כאשר כוחותיה הלכו והצטמצמו. היא מאד לא רצתה בכך, אך בלית ברירה ויתרה, וההסתגלות היתה קשה. אני חושבת שבחלוף הזמן למדה לדעת, שהיא זכתה בדברים להם היתה זקוקה בזקנתה. היא הגיעה לבית בו היתה מוגנת, לאנשים ששמרו על איכות חייה ועל כבודה, טפלו בה במסירות ובאהבה, ובשעותיה האחרונות מצאו את תעצומות הנפש לתמוך ולהקל על סבלה. על כל אלה אנחנו, המשפחה, אסירי תודה.

אמא, נוחי על משכבך בשלום, סוף סוף הצטרפת לאבא, שכה התגעגעת אליו. ספרי לו, שזכית להשתתף בחתונות של נכדים ולחבק נינים, ושחיית חיים ארוכים ובעוצמה גדולה, שהיו בהם קשיים וגם שמחות גדולות, טעם ומשמעות. אמרי לו שנלחמת כמו לביאה וניצחת ברוב מלחמותייך, ושבזו האחרונה, על נשמת אפך, אי אפשר לנצח, אבל יצאת ממנה  מפויסת, בכבוד ומוקפת אהבה.

ספרי לו גם, שאנחנו אוהבים אתכם מאד, ושאהבתכם תלווה אותנו תמיד.

נירה

 

סבתא לו,

הארכת ימים ללא ספק, את רוב שנותייך חיית בצלילות ובחיוניות מעוררות השתאות.

תמיד בעניינים, תמיד בעלת דעה, בד"כ נחרצת. "זה עניין של השקפה, אבל את טועה" זוהי אחת מפניני הלשון שלך, שכמו חברותייה הפכו לחלק בלתי נפרד מהז'רגון המשפחתי.

 

נולדת אי שם בערבות הפמפס, בת יחידה בין ארבעה אחים – נסיכה אמיתית. התאהבת ונישאת לגבר הכי יפה ומוצלח שנמצא ברחבי מושבות הברון בארגנטינה. "הסבא" נהגת לכנות את סבא חיים, שהיה לך מקור לגאווה, יציבות, ואחרי לכתו גם געגועים אין סופיים.

אני מקווה שכבר נפגשתם מחדש, ושתוכלו עכשיו ביחד להנות מרחוק מהשבט הקטן והמוצלח שהשארתם כאן...

 

עם בעלך ושני ילדייך הגעתם לארץ בשנת 1954. המעבר מחיי העיר לחיי הקיבוץ, מהבורגנות לחלוציות, לא היה קל עבורך, אבל עם השנים צימחת שורשים עמוקים, ורגשי שייכות אמיתיים כלפי הארץ והקיבוץ.

עקבת בעניין אחר הנעשה בחיי הקולחוז, אהבת להסתובב בחצר עם עגלת המיניכל , ולקשור שיחה לבבית עם מי שנקרא בדרכך, ואכן ידידים רבים, שונים וצבעוניים רכשת לך במרוצת השנים.

גם על העבודה בקומונה לא ויתרת עד שרגלייך כבר לא נשאו אותך, זכרת בע"פ את כל המספרים של כל תאי החברים, וכך גם ידעת תמיד מי עזב, מי נשאר, מי ביחד ומי לחוד...

 

למרות היותך קיבוצניקית מן המניין, נשארת ליידי –  תמיד בחצאית, תמיד עם עקבים, תמיד עם מחרוזת על הצואר, או סיכה בדש הבגד, ותמיד בטוב טעם. ברבות השנים אפילו המצאת אופנה משל עצמך – שני שעונים! אחד ליופי, ואחד כדי לראות את השעה.

ואני מרשה לעצמי לצחוק עליך קצת, סבתא, כי אני יודעת שגם אותך זה היה מצחיק, שהרי היתה לך יכולת מופלאה לצחוק על עצמך.

 

"אמנם אני לא אוביקטיבית" טרחת לציין, אבל כולנו היינו בשבילך הכי יפים, הכי חכמים, הכי מוצלחים, ולמרות שביקורת תמיד היתה לך, היית גאה, כל כך גאה!

היית סבתא אוהבת ומפנקת, ותמיד ששת לביקורינו.

הבית שלך היה נעים ומסודר בפשטות אך בהרמונייה, עמוס חפצים, שמוטי הביא לך ממסעותיו בעולם, ושקנית עם סבא בטיוליכם בירושלים.

"בואי שבי" הובלת אותי אחר כבוד לכורסתו של "הסבא", "שימי את הפיסעלך". ואז מקשקשות בחופשיות על כל דבר שקורה – טלויזיה, בגדים, לימודים, שאר בני המשפחה, סיפורים מהקומונה, מהשולחן בחדר אוכל, הקפדת לשאול ולהתמצא בקורותיהן של כל חברותי, וצחקנו. צחקנו בעיקר עליך, וגם על שאר העולם.

 

וקנידעלך עם רוטב עגבניות וגבינה צהובה, ועוגיות גבינה חמימות עם אבקת סוכר, ומאפה ריחני, שנקרא בפיך "מפה", וכמובן הסלט ירקות שלך, שאף אחד מאיתנו לא מצליח באמת לחקות עד עצם היום הזה.

 

השנים האחרונות בהן הלכת וצללת לאיטך אל תהומות התשישות והבילבול, טשטשו לי את זיכרון דמותך מלאת החיים, החדות והאופי. כמה נעים, עצוב ומרגש להזכר בה עכשיו.

מבטיחה לך סבתא באהבה, שכך אזכור אותך, ואתגעגע...

נרקיס

 

 

מזהה  324
העתקת קישור