יוסף כרמל (קראוס)
יוסף כרמל (קראוס)
  19/2/1926
  2/7/2008
ארץ לידה  הונגריה
שכבה/קבוצה  מבקיעים
הורה של  לאה, עמיר ונירה
בן/בת של  ארפד ורוזה קראוס
 

תמונות של יוסף כרמל ז"ל מתוך ארכיון הקיבוץ



יוסף כרמל

 

יוסף נולד בשנת 1925 להוריו סופי וארפד קראוס, בכפר שבשולי בודפשט, הונגריה.

 

איננו יודעים על ילדותו ונעוריו, אבל הוא היה בן ארבע-עשרה כשפרצה המלחמה ונלקח למאסר במחנות עבודות-הכפייה עם רבים מיהודי העיר.

אמו מתה במלחמה וניתן לשער כי בתום המלחמה, עם חידוש פעילותן של תנועות הנוער הוא הצטרף לקבוצת "מבקיעים" ואתה עלה לארץ ב-1948.

 

חלק מן הקבוצה בחר שלא להתיישב במושב מבקיעים והם הגיעו לגן-שמואל. אלו ההונגרים "שאחרי המלחמה": לאה וחיים קלמן, יהודה נאמן ועוד כמה חברים שלא נשארו כאן.

יוסף הופיע בעולם ילדותנו כמה שנים מאוחר יותר כשנשא את מימי לאשה והביא אותה ואת לאה לקיבוץ.

היינו בכיתה א', ומאותו רגע הוא היה האבא של לאה והנהג שלנו:

בטיולים השנתיים, בנסיעות לקרקס מדרנו, בהובלה לטיולי-התנועה ובחזרה מהם:

תמיד ברוח טובה, מבדחת, שואל מתעניין ודואג. מבשל דייסה ומרק ומכין "קפה של גדולים" ונותן לנו לטעום.

הרבה אחר-כך גם הגיע אביו ארפד עם אשתו רוז'י לקיבוץ. שמורה של איכרות וחקלאות יהודית מעולם של פעם.

 

היכולת להקים משפחה אחרי נעורים במלחמה היא תמיד מופלאה ואל לה להיות מובנת-מאליה. עמיר ונירה שנולדו והצטרפו אל לאה הרחיבו את המעגל המשפחתי ומימי ויוסף זכו בשנות אושר.

 

מורכבות-החיים אינה ניתנת לבחירה. גם הרכב המשפחה השתנה אבל תמיד נשארו הקשרים החבריים והחמים עם יהודה שהצטרף למימי ועם הנכדים שנוספו למשפחה.

 

אחרי שבמשך שנים הייתה ה"כרמלית" שלו כלי עזר לכולנו: קטנים וגדולים וסבים, בימי טרום-הקלנועיות האישיות יחד עם רוחו הטובה תמיד ונכונותו לסייע ולעזור באדיבות אין-קץ –  נמוג יוסף מהחצר בגין בריאותו.

 

בית-דורות הפך לו לבית מוגן ובטוח ואולי נחמה יש בעובדה  שזה המקום הכי נכון כשנפרדים מן החיים.

 

אבלנו עם המשפחה המורחבת לאה ומיקי, נירה ועמיר, הנכדים והנינים, אחיו ישראל, מימי ויהודה .

 

תהי מנוחתו שלמה וזכרו ברוך

 

נעמי יצהר-אלקיס

 

 

ליוסף כרמל, רובי קראוס

עכשיו אתה אינך, אנחנו זכינו להכיר האחד את השני בקיץ 1956 מאז היית לי לאב.

הרבה זיכרונות שלי מהקיבוץ שזורים בך, איך נסעת על האופניים "לאשכבה", איך אהבת שח, לשחק ולימים גם ללמד איך אהבת את המק האדום שהיה לך, חבר וחברה, טיפחת ושמרת עליו מכל משמר, ואת חברת הילדים לקחת להמון טיולים, וגם אותי לבד.

יוסף, באת לארץ ולקיבוץ ממקום קשה ורע, מהיערות של אירופה הבוערת ובכול זאת ידעת ללמד  אותנו מהו טוב לב לשמו, ממש כך מהי אהבת הזולת, איך אמרת תמיד "אני עושה מה שאפשר" איך אהבתה את החיים ושמחת החיים.

אתה משאיר לנו נתיב של טוב לב ואהבת החיים.

יוסף, נוח בשלום, תהיה נשמתך במנוחה, במחוזות השקט והיופי האינסופיים.

כל אוהבך, וילדך.

לאה דוד

אני מבקשת שוב להגיד תודה לכול הצוות הנפלא של בית דורות שתמיד עזר גם לנו למשפחה בטוב לב, מקצועיות וכבוד וכמובן הטיפול הנפלא ביוסף שאין מילים מספיקות לתאר זאת .

  

 

יום רביעי 2.7.2008

פרידה מאבא

 

אבא,

 

לפני הכול. תמיד ידעתי שאתה אוהב אותי ואני אוהבת אותך.

סיפרת לי שהשואה שלך התחילה בגיל 7. מאז ואילך הסתובבת לבדך בעולם, בתנאי מחסור ובסביבה זרה ועוינת.

 

לא הרבה סיפרת על הילדות והנעורים בצל המחסור התמידי ואיימת השואה.

חייך ניצלו בנס פעמים רבות, עד ששרדת והגעת לישראל.

גם כאן פגשת את המוות והמלחמה שוב ושוב. אני זוכרת איך חזרת, אבל וחפוי ראש ממלחמת יום כיפור, שבה הופצצה השיירה שלך מהאוויר ומרבית אנשיה נהרגו. ובמיוחד דיברת על אותה חיילת, נערה צעירה שנקברה לפתע מול עיניך.

למרות כל הקושי הזה, אתה היית רך.

אדם עדין נפש ורגשן, נדיב וחייכן.

ידעת לבלות, לשמוח, להנות.

 

אני זוכרת את התבשילים הנפלאים שהיית מבשל לכולנו ועורך שולחן לסעודה כיד המלך.

את צלחות הממתקים הגדולות שהיית מסדר לי ואומר: "נושו, תאכלי".

את כמה היית גאה בי ולא משנה מה עשיתי...

סיפרת על השנים הראשונות בישראל. שנות הגאולה שלך מחיים של רדיפה מתמדת.

 

איך בן גוריון לחץ את ידך ונתו לך ביד אחת טוריה ובשניה רובה. אמרת:

"לא ידענו עברית וזה הסביר את הכול". 

סיפרת שהיה רק תה, ריבה ולחם ורקדתם כל הלילה ובבוקר שוב לעבודה מפרכת.

והיית שמח ומאושר בחלקך כאילו חיית בארמון.

 

אבא,

העולם לא היה נדיב אליך בילדותך,

אך אתה שרדת והיית לאיש נדיב. וזוהי גדולת נפש.

תודה שהבאת אותי וגידלת אותי ונתת כל מה שאתה לא קיבלת: אוכל, בית, לימודים, חום ואהבה.

 

אני נפרדת ממך בשלום. לו תהיה זאת מנוחה שלמה.

ואבא הכי חשוב.

 

אחרי הכול. תמיד ידעתי שאתה אוהב אותי וזה מלווה אותי הלאה. תמיד ידעתי שאני אוהבת אותך, וזה מלווה אותך.

 

אם היית כאן עכשיו היית מזיל את דמעות ההתרגשות שלך.

 

נירה כרמל

 

 

מזהה  325
העתקת קישור