נעמי לוי
נעמי לוי
שם משפחה קודם  רוזנטל
  28/2/1924
  19/3/2011
ארץ לידה  ישראל
יישוב/עיר  גן שמואל
שכבה/קבוצה  השלמה
בן/בת זוג  דב לוי
הורה של  עודד, עוזי ועמיחי לוי
בן/בת של  ורד רחלית וצשק רוזנטל
אח/אחות של  חדוה צפוני, שאולי רוזנטל, רותי
סבא/סבתא של  תמי ורותי (עודד), סיגל, אורן, אלון, ארז ומור (עוזי), איילה וסמדר (עמיחי)


תמונות של נעמי לוי ז"ל מתוך ארכיון הקיבוץ



אימא יקרה!

עוזי לוי, 20.3.11

 

 

עכשיו הכול שקט עכשיו הכול נגמר..ושוב אנחנו כאן.  אתך,  עם אבא עם כולם..

תם לו מעגל חיים שלם ...מושלם. 90 שנה של הקיבוץ ו 87  מהם הן את..

הילדה הראשונה שכאן נולדה , זו את. עם חבורת הילדים הראשונה בחצר הקטנה, הילדה של קבוצת החלוצים הצעירים, מתרוצצת מאושרת ללא גבולות בשדות, בחורשות ובעולם הילדים הנפלא שיצרתם לעצמכם.

בימי המאורעות, 36,  כמו בסרט ישן, נוסעת לך את ילדה בת 11 למשמר העמק לבדה, ללא ההורים, לעולם חדש של חוויות ילדות ונעורים שמשפיע כמדומני, יותר מכל על אישיותך בעתיד.

 

עם סיום המוסד החינוכי במשמר העמק את יוצאת להדרכה בתנועה, בירושלים. את שמגשימה את חלום הנעורים של הוריך ודור הוותיקים, חוזרת לקיבוץ המתחדש, עם בוגרי התנועה הישראלית מת"א, ומקימה עם אבא משפחה. דור שלישי נולד, היוצר תחושה של בטחון ועתיד. ואת אימא, מסתערת על מה שהכי קרוב ליצירה של בית. לגינות הנוי. דשאים רחבים נשתלים, עצים , שיחים.  ואת עם אנשי מקצוע מתכננת את הנוף הכפרי שלתוכו אנחנו גדלים, שלושה בנים בחופש מוחלט בתחושת בטחון, בבית במשפחה, עם תחושה חזקה של הזדהות עם מטרותיו של הקיבוץ והמדינה..לנו הילדים של אז הכול נראה פשוט וברור.

 

בשנות ה 60 את יוצאת  לפעילות תנועתית במסגרת החטיבה הצעירה בקיבוץ הארצי. יותר מאוחר מזכירת קיבוץ.  זמנים משתנים, בעיות קשות מתעוררות בקיבוץ ובמדינה. את עוברת לעבוד במטבח ולנהל את חדר האוכל, גם כאן את משקיעה את כל המרץ והאכפתיות האינסופית, מלמדת את הצעירים איך לעשות הכול ביסודיות. לא מוותרת לעצמך ולאחרים. לחדר האוכל את מביאה שיטות חדשות לשרות שרובם שרירות וקיימות עד היום.

 

ואצלך אימא תמיד הדאגה לאחר, לנזקק , לחריג, את מבין הראשונות הממסדת את תחום בריאות הנפש בקיבוץ. באותה שעה את מטפלת במסירות בסבתא וורד ויותר מאוחר בסבא צשק. .ואז מגיעים הנכדים שאותם את מקבלת באהבה, דואגת, עוקבת אחר התפתחותם, וכל הנעשה אתם תמיד. יודעת ליצור קשר עם כל אחד מהם..והם מחזירים לך המון אהבה..

 

בשנים האחרונות את מטפלת באבא דב במסירות, ועוברת איתו את השלב האחרון בחייו, הקשה ביותר. אנחנו הבנים והנכדים מנסים לעזור ולעודד.

השנה וחצי האחרונות בבית דורות, שוב את עם אבא לתקופה קצרה. את מקבלת את השלב האחרון בחייך בהבנה ובתודה על  כל מה שנעשה עבורך. אינן מתלוננת, את זוכה ליחס חם ואוהב מכל צוות בית דורות,  וגם בליל שישי האחרון בחייך, חייכת עדיין בחג הפורים. ובלילה ללא מילה כשרחל אוחזת בידך את נפרדת מאיתנו.

 

אימא זכית לחיים מלאי מעש ויצירה. הקמת משפחה למופת. את ואבא חלק מדור הנפילים שיצר כאן גן פורח.  גן שמואל.

שובי אימא אל עפרך בגן אשר טיפחת, והורשת אותו לכולנו.

את תמיד תהיי נצורה בליבנו והלוואי ונדע כולנו להמשיך בדרכך...

 

 

סבתא יקרה

תמי לוי

 

כשעצמת את עינייך ביום שלישי בלילה, עברה בי תחושה מוזרה, הרגשה שמשהו חסר לי, מין תחושה שיש מישהו שאני ממש צריכה לדבר איתו.

אחרי שליטפתי אותך, חיבקתי אותך ונפרדתי ממך, הרמתי את עיני ואמרתי לאמא שלי בחצי חיוך קצת עצוב: "אמא – אני מרגישה שצריך להודיע לסבא"...

 

ואמא חייכה אלי בחצי חיוך קצת עצוב בחזרה.

ישבנו מחוץ לבית דורות, מופתעים ושקטים, עד לפני חצי שעה רקדתי במסיבת פורים, וכך שוב מכה בי הקיצוניות של החיים והחבל הדק שבין החיים למוות, בין שמחה לעצב, בין התחלה לסופים.

 

עברו 8 חודשים מאז שנפרדנו מסבא, 8 חודשים ארוכים, אני חושבת שהתחושה המשונה שצריך להודיע לסבא על מה שקרה עברה בי מפני שסבא מתקיים לצידי בצורה מוחשית ביותר גם אחרי מותו. אני כאילו בכלל לא מרגישה שהוא איננו, ונראה לי הגיוני שעכשיו צריך להיות איתו, לחזק אותו לחבק אותו... כמו שעשינו איתך כשהוא הלך. ואז הבנתי , שם מחוץ לבית דורות, בשעה ארבע לפנות בוקר – פתאום זה נראה לי ברור כל כך שהרי לא יכולת להתקיים בלי דב שלך והתפלאתי שנשארת איתנו 8 חודשים שלמים אחרי לכתו.

 

סבתא נעמי – אישה חזקה, עקשנית, ישרה והוגנת מעין כמוה, והנה אני כאן מול הקבר שלך ולא מצליחה לדבר עליך בנפרד מסבא דב. למרות האישיות החזקה שלך, למרות העשייה הגדולה שלך, למרות מי שאת שעומדת באופן יציב ומוחלט בפני עצמך.

 

אני זוכרת שבאחד הביקורים האחרונים שלי בארץ, כעוד גרתי בהולנד, באתי לבקר אתכם, מצאתי אותך במטבח ואת סבא יושב ליד שולחן האוכל וחותך סלט. עוד ערב רגיל במרוץ הערבים הפשוטים והמקסימים שנראה היה שלא יגמרו לעולם. ישבתי לשוחח עם סבא, ולא משנה על מה בדיוק דיברנו, או איך התגלגלה השיחה. סבא סיפר לי שבכל בוקר כשאת מעירה אותו אתם מתחבקים, כל בוקר כמה דקות.

 

אלו הם סבא וסבתא שלי. בני 83 ומתחבקים כל בוקר כמה דקות, כל בוקר.

סבא, עד היום אני מרגישה אותך ורואה אותך מטייל בשבילים של הקיבוץ האהוב שלך. מעתה אראה אתכם מטיילים יחד, כמו שאמור להיות, כמו שהשמש זורחת כל בוקר ושוקעת כל ערב, כסדרי עולם ישנים - אראה אתכם ביחד ואת נתמכת בו סבתא, כמו תמיד, הולכת לאט, ובצעדים קטנים ואם מידי פעם תעצרי כי קשה לך, סבא ימתין ברוך ויחכה בסבלנות אין קץ ששמורה רק לנעמי שלו, עד שתהיי מוכנה שוב להמשיך לצעוד.

אני עצובה היום, אבל בתוך העצב הזה אני יודעת שמשהו בא על מקומו.

ואני מאחלת לכל אהובי חיים מלאים ועשירים כל כך בעשייה, ערכים, יושר, אומץ ואהבה. אהבה למקום בו חיים, לארץ ולמשפחה. אהבה לדברים הפשוטים והכי נהדרים, ואהבה כל כך גדולה אחד לשני.

סבא, סבתא תודה שהייתם לי לדוגמא! תודה שהייתם, ועדיין הנכם – חלק כל כך חשוב מחיי!

 

 

‏י"ד אדר ב, תשע"א

‏20 מרץ, 2011

 

סבתא 

 

בהחלט הפתעת אותנו.

רק לאחר קבלת ההודעה קלטתי כמה שאת תמיד נתפסת בעיניי כסבתא נעמי הנצחית, כן הנצחית.

 

תמיד היית שם בשבילי, גם לפני מספר חודשים כשעמדתי ממש מרחק צעד מכאן, החזקתי את ידך והרגשתי את התמיכה והאהבה שלך.

כל מי שהכיר אותך ידע איזה בן אדם מתוכנן את ולכן אולי לכתך אינה בעצם הפתעה, כל כך גדולה, אולי כבר במעמד ההוא את החלטת שאת לא מתכוונת להישאר בסביבה עוד הרבה .....

 

מאז שהייתי ילדה קטנה ראיתי בך ובסבא זוג מקסים, סבא אהב אותך ואת אותו. חשתי בקירבה ביניכם בדברים הקטנים של החיים.

 

סבתא, הבית שלכם תמיד הזמין אותי אליו, מצאתי בו מקום נעים ובטוח, רגוע ושלוו. אהבתי לצלול לתוך הארון שלך...  ברגע שפתחתי אותו הוצפתי בריח הנעים האופייני לבגדיך ויכולתי במשך שעות לחטט במגירות, לענוד שרשראות ולמדוד בגדים.  סבתא, סבתא אבל תמיד היית קשובה לצו האופנה.

 

בימי הולדת הילדים כבר חיכו בקוצר רוח לעוגה שלך ואני הייתי נושאת אותה בידי בגאווה אדירה. עוגה לבושה קרם לבן, לבן ועליו בדיוק של צייר מונחים פרחים מסוכריות צבעוניות מסוכרות.

 

כל דבר שהוצאת מבין ידייך נעשה בצורה מושלמת, לאט, לאט בשקדנות ובסבלנות עד שהייתה מתקבלת התוצאה המושלמת.

 

סבתא שלי, תחסרי לי מאד, אבל אני יודעת שאת עכשיו בטוב ושהגעת ל"מושלם" שלך.

 

כתבה

רותי לוי

 

דברי הספד של אורן לסבתא נעמי ז"ל

 

סבתא, אני נפרד ממך כבר תקופה ארוכה, והיום אני נפרד ממך סופית. העצב נמהל בהקלה על שנסתיימה התקופה הקשה של סוף חייך ועכשיו את יכולה לנוח.


הסתיים לו מעגל חיים. חיים שהיו מפוארים ועשירים, חיים מלאים וחד פעמיים, חיים שמוצו עד תום.


תמיד הקשבתי בהערצה לסיפורים שלך, על איך הקמתם בית, קיבוץ ומדינה, איך יצרתם עולם שלם משלכם, יש מאין במו ידכם, איזה תעצומות נפש היו לכם איזה אנשים גדולים הייתם שעשיתם את כל זה.
תמיד שימשת לי השראה, סבתא, אשת אינטלקט ותרבות, עם אופקים רחבים ופתיחות גדולה, שקוראת המון, כל דבר, ומבינה בכל כך הרבה תחומים, תמיד היו לי איתך השיחות הכי מרתקות, ועל כל נושא שבעולם, תמיד ידעתי שתהיה לך העצה הנכונה בשבילי כשאצטרך.


הזוגיות שלך ושל סבא, כל פעם מחדש ריגשה אותי ולימדה אותי המון. הרגעים הקטנים, כשאת מגישה לסבא את ארוחת הערב והוא מכין לך את התה שאחרי, ועושה לך עיסוי בכתפיים, או לפגוש אתכם בטיול לילי, שני אנשים זקנים, הולכים לאט, מחזיקים ידיים.


ויותר מהכול, פשוט היית סבתא שלי, סבתא שאוהבת ודואגת ומטפלת. גידלת אותנו, כמו אמא שנייה, באהבה ללא תנאי, במסירות גדולה, אם זה בגד שדורש תיקון, עוגה ליום הולדת, או מרק כשחולים, תמיד היית עוזבת הכל ודואגת לנו.


בילדותנו, הבית שלכם היה עולם בו הכל אפשרי, כל מאכל הכי מוזר שביקשנו להכין, לצייר בגירים על רצפת המרפסת או סתם לבנות ארמון בסלון, הכל התקבל וניתן באהבה.


כשגדלתי, תמיד ידעתי, שלא משנה באיזו שעה אגיע ובאיזה מצב תהיי, תמיד תתפני מכל עיסוקייך, תכיני לי ארוחת ערב ותשבי איתי לשמוע מה שלומי.


תמיד אזכור את שאמרת, שהדבר הכי חשוב בחיים הוא השלמה, ואני היום משלים על לכתך. גופך הפיזי נטמן היום בעפר, אבל רוחך נשארת איתנו, טבועה בנו, בילדים שלך ובנכדים שלך, מי שהיית ומה שנתת לנו, הפכו לחלק מאיתנו וימשיכו להתקיים דרכנו.


אין מספיק מילים לתאר עד כמה גדול המקום שמילאת בחיי. אני ושאר הנכדים, מודים על הזכות שניתנה לנו לגדול כנכדייך ומודים לך על כל מה שנתת לנו. תודה סבתא. נוחי בשלום סבתא.

 

 

 

 

מזהה  333
העתקת קישור