אלי סער
אלי סער
  3/3/1934
  15/11/2011
ארץ לידה  פולין
שכבה/קבוצה  יסעור
בן/בת זוג  רחל סער
הורה של  הגר סיון, ליאור, מיכל מירב סער
סבא/סבתא של  דון (מיכל), שרה ואדם ברנט (ליאור), ניב, נועם וגוני סיון (הגר), תמר שושני (מרב)


תמונות של אלי סער ז"ל מתוך ארכיון הקיבוץ




על אלי סער

נעמי יצהר, 18/11/2011

 

כל מה שנביא כמטאפורה מהחורף הארצישראלי אל תוגת היום הזה [העננים, הקדרות, הגשם] לא באמת יעמוד במבחן המילים מול עוצמות חייך ומותך כי אתה מן הגיבורים שבוחרים לעצמם את מרכבות האש בהן יעלו לשמיים.

"אבי אבי" צעק הנביא אחרי אליהו העולה בסערה השמימה.

"אבי אבי" דומעות בנותיך עליך ועל משפחתך שלא הכירו שעלתה בסערת המשרפות.

 

אליהו קאליש נולד בשלישי במרץ 1934 להוריו אברהם וחווה.

חייו, שלא בפרופורציה כרונולוגית, נחלקו לשניים: ילדות ומלחמה באחת-עשרה השנים הראשונות ובגרותו עד אחריתו בשישים ושש השנים הבאות.

 

הרבה יותר משאנחנו יודעים – אנחנו לא יודעים:

מחלקי דברים שסיפר לרחל ולבנות, מקטעי משפטים שאמר ובתשובה לשאלות בעבודות השורשים של הנכדים אנחנו יודעים כי היה הבן השני במשפחה אחרי הבכור שנפטר, שאמו מתה סמוך ללידתו, שאביו נישא בשנית ואלי נשאר בבית-המשפחה עם סבו החסיד, שלוש דודות  ודוד אחד. עטוף אהבה וחום. חום האנשים וחום התנור. משפחה של אופים. המאפייה בחצר הבית הייתה מקור לעונג בילדותו וזכרון להט האש, ריחם של הלחם השחור והלחמניות וטעם המאפה הטרי שהיו אופים במיוחד בשבילו ומביאים כל בוקר אל מיטתו היו הזכרון הכמעט יחיד שהיה מוכן לשחרר.

נכון אבל לא מדוייק.

כי על האימה והזוועות חלק מעט רק עם מי שילדותם כילדותו הייתה בתופת המלחמה והשואה.

 

איננו באמת יודעים על כל אותם דברים ואירועים ומעשים של הילדות והראשית שהם המצמיחים את הנער והאיש והאבא והחבר שאנחנו חיים אתו כל חיינו ובעיקר כל חייו.

 

היכן היה בבוקר יום שישי, הראשון בספטמבר הארור ההוא כשפרצה המלחמה? אל זרועות מי נמלט בבהלת בוקר השמיני ספטמבר כשהחלה ההפגזה הארטילרית על ורשה? איך עברה עליו שנתו השישית כשהעולם נטרף במלחמה והעיר כבושה והגזרות תוכפות על יהודיה?

ילד בן שש. רק בן שש.

אני שואלת לא רק כי לא סיפר לנו, אלא כי רק בהצגת השאלות ובתובנה הנובעת מהן טמון המפתח להבנתנו המאוחרת מאד שלא לומר המאוחרת מדי.

 

הפרוט הלאקוני, הכרונולוגי מוליך מן הבית אל סוף המלחמה:

המעבר לגיטו בסתיו 1940,במוצאי שבת, מוצאי יום כיפור, 12 באוקטובר, או שמא בבוקר שלמחרת. (האם הספיק הסבא החסיד עם נכדו היחיד לתקוע יתד ראשון לסוכה?)

שלוש שנים בגטו ורשה עם המשפחה העוטפת (היכן גרו? איך שרדו את קור החורף המצמית? האם שולחו כולם באקציה האחרונה?).

 

באביב 1943, טרם פרץ המרד, החליטה המשפחה כי הילד בן התשע בוגר דיו כדי לצאת אל מחוץ לחומות ולהציל את חייו בזכות מראהו הארי [שיער בלונדיני, עיניים ירוקות]. השומרים שוחדו בכסף רב והילד יצא לאור היום, בהליכה זקופה מבעד לשער הגטו, לא מעז להסתכל לצדדים שמא יתחרטו השומרים.

 

עוד שנתיים שלמות עד תום המלחמה: ילד בן תשע לבד. נכדיו היום רובם כבר יותר מבוגרים. ילד בן תשע יוצא לעולם במלחמה בו הוא טרף וניצוד תמידי. בורח על נפשו ללא הפוגה: מכפר-אל-כפר, ממסתור-אל-מסתור: איכרים, אנשים זרים, עבודת-פרך, הקור, השלגים, האנטישמיות, הזהות הבדויה, החלפת השמות פעמים כה רבות עד שכח שמו האמיתי, הרעב, הדלות, הבדידות.

 

את התנאים הפיזיים ניתן לשרוד אבל הקריעה והעקירה מהמשפחה האוהבת והעוטפת, הלבד והריק הנורא שבנפש אינם תהומות ברי ריפוי. לא באמת.

 

אחרי ככלות הכל בקיץ 1945 הוא נאסף בידי הקואורדינאציה אל בית ילדים יהודי ועושה את המסע מפולין אל ארץ-ישראל ואולי כאן באמת התחילו חייו השניים: המסגרת המגוננת, תנועת השומר-הצעיר, הטירות בהן גרו בצרפת, המיטות, האוכל, הנעורים, ההבטחה לחיים אחרים.

 

בסתיו 1948 יוצאת הקבוצה באוניה ממרסיי ומגיעה לקיבוץ מרחביה.

ואחר-כך הצבא משם הגיע לגן-שמואל.

שנים עבד במדגה, בבית-החרושת ובהנהלת-החשבונות עד שהגיע לצילום.

 

כוחם של הנעורים והבחרות בחייו השניים עמד לו להקים בית ומשפחה.

האהבה לרחל, הולדת הבנות וצמיחתן ומאידך – השתיקה, תהומות הכאב, החומות.

 

במבחן התוצאה הוא פשוט לא סמך עלינו שנבין. שנהיה מסוגלים להרגיש ולחוש ולחוות את ייסורי הגוף וכאבי הנפש של הילד ההוא שאצר במעמקיו.

 

תלמיד נצחי שבנסיבות החיים לא הגיע לאקדמיה.

תמיד עם ספר נוסחאות והוכחות מתמטיות. את אהבת הידע שלו וחשיבותה העילאית של ההשכלה הוא העביר לבנות ולנכדים.

 

הפרפקציוניזם שלו בעבודת הצילום העניק לדורות של סטודנטים בתקופה של טרום המדפסות הביתיות עבודות מדוגמות להגשה ולחברים שביקשו – עותקים של ספרים שלמים.

 

הנכדים שבאו אל חייו היו מקור בלתי נדלה של אושר וגאווה.

פתאום כאילו נבעה מעיין של אהבה וחום יחד עם מסירות והתמסרות וגאווה.

הילד ההוא שהתקיים בו כל ימיו, יתום ובודד וניצול ושריד יחיד ממשפחתו קיבל עם הולדת הנכדים את חייו ההם בחזרה במשמע משפחה שיש בה יותר מדור אחד. פתאום כאילו חזר סדר-העולם הנכון אל חייו.

 

ואז השתבש הכל. המחלה, הטיפולים, הכאב הבלתי-נגמר שאינו מותיר לגוף ולנפש רגע של הפוגה כדי לנשום בשקט, כדי לשוב ולאגור כוחות, הידיעה המושכלת שזה ימשיך להיות קשה ואולי הייתה זו מלחמה אחת יותר מדי לילד ההוא שתש כוחו אחרי כמעט שמונים שנה.

אנשים שבוחרים את מותם במקום הזה בחייהם הם אנשים אמיצים מאד.

 

נוחה בשלווה על משכבך.





לאלי סער
מאת יהודית חתואל                         

יום שישי 18 נובמבר 2011

 

לאלה שלא יודעים ... רחל ואלי המשפחה המאמצת שלי ..

 

אלי יקירי , אני יושבת כאן בגן שמואל כותבת ובוכה, הזיכרונות מציפים התמונות עולות, על כל מה שלא הספקתי ורציתי, על שלא נפרדתי ממך ... אפילו השמים קודרים עצובים ובוכים היום...

עצוב כך לסיים את החיים, חולה בנוראה שבמחלות...


אלי, כמו בחייך היית מסתורי מתנתק ונעלם, כך במותך........

תקופת המלחמה, השואה הנוראית, איבוד המשפחה, הכאב הפיזי והרגשי נחרט והשפיע על חייך. על פניו מתפקד כאילו חזק, מתמודד,(זוכרת את ימי המדגה, חזרת מהעבודה גיבור וחזק!) אולם אי שם עמוק בפנים, בחריצי פניך, בתנועות גופך, אירועי השואה הנוראית כרסמו בך, עברת סבל, השפלה, פחדים, פרידות, דיכוי קשה ומי יודע מה עוד ... כל אלה לא הרפו, ולא תמיד יכולנו לפענח ולהבין את מצוקותיך, את ההתנתקות, ההתבודדות, הלבד..... ובכל זאת אלי, היו רגעים קטנים שאפשרת לעצמך, משהו נפתח בלבך ויצא משהו רך חם ואוהב. בעיקר בשיחות הדאגה לבנות שלך מיכל, ליאור, הגר ומירב ולנכדים היקרים שלך ...

 

היום, כאן , אני מבקשת לומר לך, להודות מעומק הלב על כל מה שנתת לי. אתה ורחל הייתם עבורי משפחה נפלאה! משפחה תומכת, מחזקת, מחבקת ואוהבת ...

צנועים הייתם, אך מלאים בחום ובקבלה וראויים שתדע ושידעו את גדולתכם! 

הגעתי ילדה תוהה ומבולבלת, רק בת 13 מבית עצוב של ניצולי שואה, מבית של אלמנות ויתמות (אולי במקום הזה אתה אלי התחברת אלי) הגעתי אליכם, למשפחה חמה ואוהבת. משהו בך רחל ובך אלי היה מבין מזדהה מקבל.

 

כשהגעתי לראשונה לחדר, לפלא היה בעיני היחסים עם הבנות, הראשונה מיכל אולם בהמשך באותה דרך הגר, ליאור ומרב. אתה אלי עם ספרים מספר סיפורים, משחק ויוצא לטיולים ... אני שהגעתי מאי שם, מעולם לא חוויתי פניות שכזו לילדים ...את אותה חוויה של פניות הייתה גם אלי, אותה פניות נצרבה בכל נימי גופי ולבי , אני כילדת חוץ נקלטת חשה מכם, מובנת, מוערכת, מוכשרת, מוכלת ובעיקר אהובה.

אתה אלי, בדרכך נתת לי את מה שהיה נחוץ בזמן ובמינון המתאים. וכשרציתי להחזיר לחבק, היית מובך, עצרת, נבהלת, דחית, "לכי לילדים הם מחכים לך"

 

אתה שהיית חכם וקורא ספרי מתמטיקה (בפני עצמו פלא הדבר בעיני) אתה שלא זכית ללמוד, מצאת נחמה בלימודים של בנותך וגם שלי, גאוותך! עודדת, תמכת, עקבת, חשוב היה לך שאתקדם, האמנת סמכת... כל אלה מלווים אותי .


(שמחת עם כל שלב בחיי חתונה, לידה, יום הולדת.. .מדי שנה זכרת לברך ולשלוח מילה טובה – קצרה.... )

המפגש שלך עם ילדי שלי, במיוחד בתקופה שדוד חלה, גם כאן, נהגת בצניעות ובמסירות, חיבור מיוחד היה לך עם ענר, (הזדהות עם הילד שבך, הילד בן ה-6) בזכותך החל ענר מתעניין בעולמך, מרותק ומוקסם בסיפורי השואה ובהמשך למד לעומק את התחום.


אלי יקר אני אוהבת אותך,  תיהיה לעולם צרוב בלבי, בזכרוני כמי שנתן טרם למי שאני היום.

 

תרומתך הייתה ועודנה משמעותית למשפחתי שלי ולילדי, למשפחה שלך שהייתה כל כך יקרה לך לילדך ונכדיך האהובים ……

אלי אני אוהבת אותך כמו שאת...              

                                 איתך מכל הלב בחיבוק  חם יהודית

 

 


 


18.11.2011

דברים לזכרו של אֶלי

איש עצוב היה אֶלי

אֶלי היה אדם שצבר בעברו עצב רב ואכזבות, אותן השחיל כמו פנינים שחורות במחרוזת הארוכה של חייו.

אֶלי שרד את השואה כילד, אך איש לא ידע בדיוק מה ארע שם ובאיזו דרך הוא ניצל. אֶלי עצמו לא הִרבָּה לדבר על כך, ואם מישהו שאל אותו במקרה, לרוב הוא סירב להרחיב על כך את הדיבור. רק מדי-פעם פלט מילה או משפט בודדים על השנים ההן, ובהן החביא רמז על כך שחייו לא היו קלים.


גם לאחר שהקים משפחה, ונדמה היה שכעת יפתח האיש את ליבו ובכך יקל על עצמו, לא צלח הדבר בידו. לצופה מהצד ברור היה שגם אז, בחיק משפחתו, ממשיך האיש לחיות חיי בדידות, כולא בנפשו את העבר ואינו חולק אותו עם אף אחד. אך פניו היו משתנות ומחייכות, בזמן שהיה מתאר בשמחה וגאווה את הישגי נכדתו תמר, ומספר על התמדתה בספורט הטניס, עיניו היו בורקות ופניו צוחקות. הוא היה גאה בתמר ותמיד היה מוכן לספר עליה.


איש דעתן היה אֶלי. תחומי התעניינותו היו רבים ומגוונים. לעתים כאשר הסבנו עימו לשולחן, לארוחה בחדר האוכל, היה מפתיע אותי בבקיאותו הרבה אותה גילה בתחומים שונים ומשונים. החל בביולוגיה ובפיזיקה וכלה בהיסטוריה של רובה הקלַצ'נִיקוב, או בחידושי מדע וטכנולוגיה. לא פעם היה מדפיס עבורי מאמר מעניין שגילה באינטרנט, או היה מעביר אותו אלי במייל עם המלצה חמה: "זה כדאי שתקרא" - היה אומר. "אני בטוח שתמצא בזה עניין". לאחר שהייתי קורא, היה שואל לדעתי ואז היינו משוחחים על הנושא ומחליפים דעות. לפעמים, כאשר סבר שהמאמר שקרא עשוי לעניין גם חברים אחרים, היה מדפיס אותו ותולה על לוח המודעות שמול חדר ההדפסות. ואגב ההדפסות; אֶלי תמיד היה מדפיס עבורי בנאמנות את כתבי היד שלי.

הייתה בינינו הערכה הדדית. בשיחות שניהלנו היה אֶלי תמיד היוזם והדובר הדומיננטי. לא היה נושא שלא הייתה לו דעה מוצקה ומגובשת עליו. את הידע השכיל להביע בשטף וברצף שהמאזין היה מתקשה לקטוע באמצע. עם הזמן הבנתי שהדיבור הוא אצלו צורך שנובע, כנראה, מהבדידות בה היה שרוי רוב שעות היום. לכן לעתים רחוקות נהגתי להפסיק את דבריו. למדתי להיות המאזין הפַּאסיבי. מאזין שרק לפעמים מרשה לעצמו להכניס מילה או משפט בודדים לדבריו הקולחים בשטף.


אך נושאים הקשורים למשפחתו האורגנית היו בבחינת טַאבו. עליהם לא הִרבָּה לדבר. לעומת זאת, שפע סיפורים על חברי הקיבוץ. על רומנים שנרקמו בעבר,על קשרים שהותרו, על אירועים שהתרחשו. הייתי מאזין, מרותק לדבריו ולעתים צוחק עימו. פעם, כשסיפר איזה שהוא סיפור מפולפל על אחד הזוגות, אמרתי לו שאם ארשום את סיפוריו, אוכל בעתיד לכתוב ספר ולתת לו את השם "דקַמרון קיבוצי". אֶלי הזהיר אותי, שאוי לי ושלא אעיז, אלא אם רצוני להסתכסך עם מחצית מחברי הקיבוץ.


שנינו, פרידז'יה ואני, היה לנו יחס מיוחד אליו ועל כך הוא היה אסיר תודה. לא פעם הזמנו את אֶלי לאירוע שארגנו בביתנו, אירוע שאליו הוזמנו כול חברי הקבוצה, בני גילי. הזמנה כזאת לבוא אלינו תמיד ריגשה אותו. יום אחד הוא אמר בגלוי לפרידז'יה: "אתם, פרִידז'יוּכנָה – כך הוא קרא לפרידז'יה – הנכם בני הזוג היחידים שמזמינים אותי לחדרם, ואני יודע להעריך זאת. אחרים, או ששוכחים אותי או שנוח להם להתעלם ממני. אך גם את זאת אני מבין. כנראה שאינני טיפוס קל."


ביקרנו אותו מספר פעמים בעת האשפוז בבית הדורות וראינו כיצד המחלה, ואיתה הסבל והכאב, מכריעים אותו. בדידותו גברה, כי בגלל ליקויי ראייה לא יכול היה לקרוא או לצפות בטלביזיה. המחלה ניתקה אותו גם מהחצר ומהחברים, ולכן שמח עם כול אחד שביקר אצלו. לרוב נמנע מלהתלונן. בזמן הביקור מתעורר היה לחיים ומשוחח על הכול, רק לא על הסבל. לפעמים, דרך אגב, היה מזכיר את המחלה ואת הכאבים, אך תיכף עובר היה לנושא אחר.

עם השנים, אֶלי הפך לחלק מנוף גן שמואל, ובמותו נפגם הנוף ולבטח יהיה שונה. רק בהיעדרו ממקומו הקבוע, בקומת המזכירות, נרגיש בחסרונו.

יהא זכרו שמור בליבנו.

ג'וּבֶּק

מזהה  336
העתקת קישור