יובל וידרה
יובל וידרה
  23/7/1979
  4/12/2011
ארץ לידה  ישראל
יישוב/עיר  בת ים
שכבה/קבוצה  קשת
בן/בת זוג  רוני
הורה של  עידן
בן/בת של  רמי ואביגיל וידרה
נכד/נכדה של  דוד ויפה וידרה
אח/אחות של  אורי ואסי

‏05/12/2011

לזכרו של יובל וידרה - דברים שנאמרו על קברו

 

יובל נולד בבת-ים בעשרים ושלושה ליולי 1979. בן לאביגיל ורמי. אח צעיר לאוֹרי ואסף. נכד לפאולינה ויענקלה רייכל וליפה ודוד וידרה.

בשנת 1992 נקלט בגן שמואל כחניך במוסד החינוכי והפך לחלק בלתי נפרד של קבוצת קשת. יובל בלט בידע שלו וגם ביכולת שלו ליצור קשרים חברתיים ולהיות חלק מהמרקם החברתי. בדרכו השקטה והצנועה פלס לו מקום ללב חבריו. בעזרת חוש ההומור, השנינות ומסירותו לסובבים אותו.

 

יובל התגייס לסיירת צנחנים במרץ 98. חבריו ליחידה מספרים על חייל מקצועי, שקט, שטובת חבריו עמדה תמיד לנגד עיניו. האיכויות שהשכיל לפתח במהלך שנות ילדותו ונעוריו באו לידי ביטוי בשירותו הצבאי והיוו תשתית לאופן שבו ביצע את המוטל עליו, במסירות ובצניעות האופייניים לו.

 

במהלך השירות הצבאי התהדק הקשר שלו עם רוני, קשר שהתפתח להיות אהבת חייו הגדולה.

עם שחרורו מהצבא נקלט לעבודה במפעל, במחלקת הבישול. זאת, לא לפני שעובדי הרפת נאבקו בכל כוחם על מנת שישתלב בשורותיהם. גם בבישול, כמו בתחנות הקודמות בחייו, התבלט במקצועיות וביסודיות וכמובן בקשרים החברתיים שרקם סביבו.

 

כהמשך ישיר לעבודתו בבישול, בחר לצאת ללימודי הנדסת מזון, זאת מתוך רצון, הן שלו והן של המפעל, להשתלב במפעל בתפקידי מפתח עתידיים. עם סיום לימודיו חזר למפעל והשתלב בעבודה במעבדה.

 

בקיץ 2007 נישא יובל לרוני והם הקימו בית בקיבוץ גן שמואל. בשלהי סתיו 2010 נולד עידן – פרי אהבתם, אשר הביא להם אושר גדול.

 

בשלוש השנים האחרונות נלחם יובל במחלת הסרטן. נלחם כדי לחיות. מאבק שהיה אכזרי וקשה. למרות הסבל הנורא, הוא ניהל גם את המאבק הזה בדרכו, בשקט, באומץ, בצנעה וכמי שמבקש שלא להכביד על איש.

 

אתמול, לאחר שלוש שנות מאבק יובל נפרד מאתנו. יובל נפרד כשהוא מוקף בבני משפחתו וחבריו, עטוף בחום ואהבה.

 

נוח על משכבך איש יקר ואהוב.

 

נכתב על ידי חברי קבוצת "קשת" ורונית דה-פאס

 

***

הספד ליובל

 

יובל היה אדם טוב, מסוג נדיר, אחד כזה שתמיד נותן את המקסימום אם זה בצבא, בעבודה, במשחק כדורגל או חליבה ברפת. אבל יותר מכל, יובל היה חבר שלנו.

 

קשה לדמיין את החיים בלעדיו; בלי החיוך המבויש, בלי הבדיחות השנונות ומבלי לדעת שיש מישהו שתמיד יעזור שצריך, אף פעם לא יגיד לך לא וגם אם אין לו זמן הוא פשוט יישן שעתיים פחות בלילה.

 

לעצמו יובל אף פעם לא ביקש הרבה, היה לו יותר קל לעזור לאחרים. גם בתקופת המחלה הוא תמיד חשב על להכביד כמה שפחות, להסתדר לבד ולפעמים גם לסבול בשקט. אתמול בלילה ניסינו לחשוב אם קיים מישהו שאין לו מילה טובה להגיד על יובל ולא ממש מצאנו מישהו כזה. אני בספק אם יש. לא כל אחד זוכה להכיר אדם כמו יובל והרבה פחות יכולים להתגאות שהוא חבר שלהם. אז אנחנו מרגישים שזכינו. לא למספיק זמן, אבל עדיין זכינו ואף אחד מאיתנו אף פעם לא יישכח שהיה לו חבר כמו יובל, כזה אחד שגורם לכל מי שמסביבו לרצות להיות בן אדם טוב יותר, קצת יותר כמוהו.

 

בשלוש השנים האחרונות צפינו ברוני מהצד בהערכה ובהערצה מתמודדת עם מצבים בלתי אפשריים. קור הרוח והתכליתיות שהפגינה מאז התגלתה המחלה ובעיקר בימים האחרונים, עזרו לכולם לסיים טוב סוף רע. אנחנו מרגישים שאנחנו משפחה אחת, ולמרות שאת מקומו של יובל לא נוכל לתפוס, נעשה כל שביכולתנו כדי למלא חלק מהחלל הגדול שהשאיר אחריו.

 

אני בטוח שאם יובל היה רואה אותנו עכשיו הוא היה נבוך ואומר משהו כמו: "באמת שלא הייתם צריכים לבוא לפה בשבילי". אז יובל, אנחנו לא צריכים, אנחנו רוצים! אנחנו אוהבים אותך ובעיקר נתגעגע.

 

 

מזהה  459
העתקת קישור