מוטקה (מרדכי) גולן
מוטקה (מרדכי) גולן
  5/12/1924
  4/2/2012
ארץ לידה  פולין
יישוב/עיר  ראדום
שכבה/קבוצה  השלמה
בן/בת זוג  בתיה גולן
הורה של  עמרם, עמית, אבינועם, יניב, צפריר וחופ.
סבא/סבתא של  נמרוד, אפרת, ורד (עמרם), מאיה, יונתן, נועה (עמית), גדי, עלמה, גוני (אבינועם), סוף, ירדן (יניב), אור, סער (צפריר)


תמונות של מוטקה גולן ז"ל מתוך ארכיון הקיבוץ

הקליקו להגדלה





אבא יקר שלנו

 

רוצה אני לנצל הזדמנות זו ולהודות לכל הצוות הרפואי והסיעודי שליווה אותך בשנים האחרונות.

 

בבית דורות – הבית הסיעודי של הקיבוץ זכית לטיפול אישי, מסור ואוהב שאיפשר לך להמשיך ולקיים שגרת חיים תוך שמירה על כבוד עצמי ועצמאות בהתאם למגבלותיך.

החדר בו התגוררת הפך להיות הבית השני ומוקד עליה לרגל לכל המשפחה.

כל אותה העת עמדה אמא לצידך ולא התעייפה בניסיונותיה לעזור, לתמוך ולהקל ככל אשר השיגה ידה.

 

בתקופה זו הייתה לך עדנה מיוחדת. לאט לאט התרככת. נעשית רגיש יותר ורגשן בכל דבר ועניין הקשור למשפחה שהייתה מקור הגאווה ומושא האהבה הבלעדי שלך.

 

אתה, שאת שנות נעוריך המאוחרות בחרת לחיות מחוץ לבית הוריך בתקופה הסוערת של הקמת המדינה, באת לפרדסי המקום הזה בקיבוץ גן שמואל ומייד הבנת שכאן מקומך.

מאז עסקת כל חייך בבנין הגן הזה וחיזוקו שיהיה ראוי ליושביו.

 

היית אדם צנוע וישר הליכות המסתפק במועט ומתקשה לקבל את השינויים שחלו בקיבוץ ובחברה במהלך השנים.

 

מאושר האדם הזוכה להזדקן בכבוד בביתו, עטוף באהבת בני משפחתו.

עדיין מתקשים לעכל את עובדת לכתך. תחסר לכולנו. נוח בשלום על משכבך.

 

= = =

 

במעמד זה אני מבקש לאחל לחדוה ולבתיה אריכות ימים, בריאות טובה ונחת מהילדים והנכדים.

 

עמית גולן



דברים שכתב אבינעם

 

בתמונה הראשונה – ראיתי ילד עם ראש של תלתלי-זהב מורד בסלאו-מושן מאוניה בנמל יפו בשנת 1925... אח"כ הכל התחיל לרוץ בהילוך מהיר... צריף רעוע בשכונת הקווקזים בתל אביב,  ילדות בחיידר, האב שחור מפיח בקורנסו מטיח, בי"ס תחכמוני, התגנבות אסורה לפעולות בשומר הצעיר, גן שמואל, חטיבת אלכסנדרוני בפלמ"ח, מלחמת העצמאות.

 

חיים ארוכים היו לו, למוטקה. חיים קשים, חיים עצובים, חיים יפים, חיים נפלאים.

נציג נאמן שלא מבחירה של תקופה היסטורית בלתי נתפסת, חוליה ענווה וצייתנית בשלשלת מרוצת הדורות של העם היהודי, חוליה עשויה פלדה שכמו שאר אחיותיה לא הייתה מוכנה שתוחמץ שעת הכושר והייתה מוכנה לשלם כל מחיר.

 

והרי המחיר היה נורא. ומתוך התופת והכאב - לקום ולהקים, ללקק את הפצעים, לפתוח תלם ולנטוע עץ, להסתכל קדימה ולהחזיק בבטחה כף יד של ילד קטן.

 

חייו של אבא הם סיפורו של דור שלא זכה לטפח את עצמו, דור שיכל להישען רק על כישוריו הטבעיים: לא סופר אבל תמיד מספר, לא משורר אבל תמיד שר, לא מוסיקאי אבל סופר מוזיקלי, לא איש חינוך – אבל תמיד תמיד חינוכי, לא אידיאולוג, אבל אידיאליסט גדול...

 

והנה – דווקא הוא, הלוחם הקשוח מתש"ח – היה לגדול המכבדים את המיעוט הערבי שנשאר אחרי המלחמה: עובר בין הכפרים, עושה לעצמו חברים, דובר ערבית פלאחית בסיסית ומכבד את שונותם של השכנים, כפי שכיבד את היריבים המרים מהאצ"ל והלח"י, כפי שכיבד, אהב והוקיר את קודשי ישראל בין רבים רבים שבחרו לנתק עצמם כליל מכל דבר שניחוח רוח ישראל-סבא נודף ממנו.

 

"תפסיקו לבלבל את המוח על אינטרנציונל סוציאליסטי", אני זוכר שהוא אמר בשנת 68 לצעירים הלהוטים בעת ויכוח פוליטי בחדר על אחוות עמים ואחוות המעמדות:

"אתם רוצים לעשות שינוי?... לכו לכפרים הערבים ותכניסו להם מים זורמים, ביוב וחשמל"... אני זוכר שיצאתי החוצה מרוגש עד דמעות ובדיעבד אני יודע שזה היה היום המכונן בו התמקם ליבי בצד שמאל...

 

היו לנו הרבה ויכוחים ליד השולחן של ארוחת ארבע: אבא היה הולם קצובות באגרופו הכבד של השולחן כדי להדגיש את עמדתו, וכוסות התה עם כפית הסוכר שבתוכן היה מנתרות באוויר... אבא אהב את הקיבוץ, לא יכל לסבול שום חיצי ביקורת המופנים כלפיו. לדידו, מי שמעיז לבקר את התנהלותה של קהילה שמכלכלת בכבוד, בשלום וברווחה למעלה מאלף איש הוא תמים במקרה הטוב, וטיפש במקרה הפחות טוב...   

 

כמו לא מעטים מבני דורו – הוא התקשה להתמודד עם התמורות הערכיות והטלטלה החברתית והכלכלית שעוברת על התנועה הקיבוצית. "גנבו לי את הקיבוץ", הוא התבטא במרירות באחת ההזדמנויות. הוא שנא את ההפרטה ולא הבין למה הוא צריך לשלם על האוכל שלו: "אני עבדתי כאן 58 שנה!... מה פתאום שאני אשלם על האוכל?"...

 

גם הזירה הטכנולוגית תסכלה אותו: אבא ניסה להשתלט על השימוש במחשב אישי, אבל נכשל במבחן הדאבל-קליק עם העכבר: האצבעות שלו כבר לא היו מספיק זריזות והוא זנח את האתגר. גם הטלפונים הסלולאריים ונפלאותיהם הניחו אותו צונן:

הוא היה כל כולו איש אנלוגי והדיגיטציה של החיים נראתה בעיניו כמו מגיפה מגוחכת, אופנה זמנית שראוי לה שתחלוף כלעומת שבאה, בטרם ישובו הכל לשדה ולניר, למורג ולדיש.

 

בפינת העבודה של מוטקה במחסן הנוי היו תמיד מהומת אלוהים וערב רב של כלי עבודה, מָחְבָּרים, אביזרים וחלקי ממטרות: למרבה הצער – הוא לא שכח להוריש את התכונה הזאת לאחדים מצאצאיו, אבל הוא, להבדיל – תמיד ידע תמיד איפה בדיוק מונח כל דבר, וחסר לך שתזיז לו את הממטרה שלו...

 

אבא אהב את המשפחה, אהב את החיים. אפילו ברגעי החולי הקשים ביותר לא עלה בדעתו לבקש לשים להם קץ, ולא כי חסר לו האומץ לעשות זאת: הוא פשוט רק רצה לחזור הביתה בשלום... בשלב מסוים של האשפוז – תלש מעל עצמו את כל הצינורות שהיו מחוברים אל גופו וזעק בלי קול: קחו אותי הביתה!

 

והבית, בית גן שמואל – תמיד היה ביתו. פעמים רבות נאלץ אבא להתמודד אל מול חיצי השנינה והביקורת שאנחנו, ילדיו, ירינו על התנהלות הקהילה והמשק בהם היה כל כך גאה והוא נאלץ לעמוד בפרץ מול הבליץ של חבורת דעתנים דה-לה-שמאטע,  הודף בתנועת יד רבינית מבטלת את דברינו...

אלא שכשרואים כיצד הקהילה הזאת מקיימת בגופה וברוחה ללא כחל וסרק את הפסוק 'אל תשליכני לעת זִקנה, ככלות כוחי אל תעזבני', כיצד היא תומכת, מרפאה ומחבקת – אתה מבין טוב יותר על מה הוא היה כל כך גאה. אין במילון מספיק מילים לתאר את התמיכה והליווי להם זכו אבא והמשפחה, ואנחנו אומרים רק: תודה.

 

לבד מהקיבוץ והמשפחה זכה אבא לליווי קרוב ותומך של שלושה בני דתות שונות: האחד הינדי, השני מוסלמי והשלישי יהודי... סאנג'יב, המטפל הנפאלי של מוטקה שתמך בו בלי לעשות עניינים בדיוק כמו שמוטקה צריך, יצא איתו לשוטט באפרים והיה פארטנר להרפתקאות שטח קטנות – והיג'ריס אבו טועמה, חברו הקרוב של מוטקה, נפש תאומה, שותף להרפתקאות שטח גדולות ואיש אמונו של מוטקה עליו סמך אבא בעיניים עצומות – והרב בני לאו: ידידות אמיצה נרקמה בין אבא לבני בנסיבות לא פשוטות, ובני ליווה את אבא בשנתיים האחרונות לחייו, שהיו שנתיים קשות אבל גם מאוד מאושרות:  לפני שניטלה ממנו סופית הכרתו, עוד הספיקו אבא ובני לקרוא יחד קריאת שמע, וזוהי אולי הזכות הגדולה ביותר שיהודי על ערש דווי יכול לבקש לעצמו.

 

אבא אהב את המקום הזה, 'בית העלמין' בפיו, לא 'בית הקברות'. הוא היה שותף לעיצובו ואחזקתו במשך כמעט שני דורות והיה גאה על כך שבזכות עמלו ועמלם של אנשי הנוי - יש לחברים מקום כל כך יפה לנוח בו את מנוחת עולמם.

והנה בתמונה האחרונה אנחנו מביאים היום גם אותו בשעריו של המקום הזה,

לנוח סוף סוף מכל עמלו:

 

אפשר ואין ראוי ממנו.



מזהה  460
העתקת קישור