יעל פגי
יעל פגי
שם משפחה קודם  שיק
  8/6/1925
  5/2/2012
ארץ לידה  אוסטריה
שכבה/קבוצה  השלמה
בן/בת זוג  בולק פגי
הורה של  מיכל שיבולת, חנה לשם, נתי גולדשטיין, אביטל בר.
סבא/סבתא של  סמדר, שחר, מור (מיכל), טל, שי, רוני (חנה), ליאור, גיל, מאיה, מורן (נתי), נועה, שירה (אביטל)


תמונות של יעל פגי מארכיון הקיבוץ



הספד ליעל פגי

7.2.2012                          

 

אמא נולדה לפני 86 שנים בוינה בשם סוזאנה שיק או בקיצור זוזי וגדלה במשפחה חילונית מתבוללת.

אביה לודוויג שיק ואמה דורה פרר, אחות קטנה ליוסף.

 

לתנועת הנוער ולציונות התקרבה בעקבות אחיה הבכור, יוסף לימים חבר קבוץ העוגן.

ב"ליל הבדולח" אסרו את יוסף וחברו. אמא כילדה בת 10 התרוצצה בין תחנות משטרת וינה לחפש את אחיה.

אמא עשתה מה שמבוגרים לא העיזו לעשות. רק אחרי שבועיים הגיע ממנו מכתב ממחנה "דכאו" שממנו ההורים הצליחו לשחרר אותו תמורת ההבטחה שהוא יעזוב את אוסטריה. יוסף עלה לארץ.

 

עם כניסת הגרמנים לאוסטריה בשנת 1939, מצבם של יהודי וינה  החמיר מאוד. האוכלוסייה המקומית שיתפה פעולה בכל מעשי הזוועה שנעשו ע"י הגרמנים. החרמת הרכוש היהודי. ואלימות גסה כלפי היהודים.  

אמא סיפרה: "בהיותנו  בהכשרה פרצה המלחמה ונאלצנו לשוב לווינה. אחרי זמן לא רב, הצטרפנו – קבוצת נוער של השומר-הצעיר במסגרת "החלוץ" – לעלייה ב'. על סמך ההצלחות של קבוצות קודמות נראתה הכניסה לארץ כמעט מובטחת. זו הפעם הראשונה שצירפו גם ילדים ונוער להפלגה הבלתי-לגאלית הזאת."

 

בת 13 אמא עזבה את הוריה וקרוביה ויוצאת למסע שנמשך שנתיים לארץ ישראל. מסיבות שונות התעכבה הנסיעה והם נעצרו בחורף ביוגוסלביה עם אוניתם על הדנובה שקפאה. שנה וחצי התעכב הטרנספורט, שמנה 1200 איש. מכל הטרנספורט רק 200 איש, בגיל עליית הנוער קבלו סרטיפיקטים מהארץ, ביניהם גם אמא וחבריה. כל יתר חבריה למסע נהרגו על ידי הגרמנים שכבשו את יוגוסלביה, שבועיים אחרי צאתם.

הטרנספורט הזה מוכר בתור פרשת קלדובו – שאבץ.

 

כמה שנים מאוחר יותר, בדרך לא דרך,  קיבלה אמא את המכתב אחרון אשר שלחו לה הוריה, בו הם מנסים לעודד אותה ולמלא אותה תקווה,  "גולדהלה, נשמה שלי האהובה מכל, כותבת האם במכתב, קבלנו את מכתבך עם הפרח הראשון שגדל בשלג והוא שימח אותי מאוד. ככה שסימן ראשון של האביב הגיע ויביא לך הרבה מזל. רק אל תתני לראש המתוק שלך ליפול" ההורים כותבים: קבלנו טלגרמה מבן הדוד, הוא שלח רישיון כניסה לארה"ב לכל המשפחה". אך זה היה מאוחר מדי. כל משפחתה נספתה.

 

המסע לארץ ישראל המשיך דרך היבשה, יוון, טורקיה, סוריה יחד עם מדריכם האהוב והנערץ, אהוד נהיר מקבוץ  העוגן, אשר עשה הכל על מנת לקיים חיי חברה לקבוצת הנערים.  ב-1.4.1941 אחרי תלאות אין קץ הגיעו לגבול ישראל ושם התקבלו ע"י החיילים האנגלים אשר העבירו אותם למחנה עתלית, משום שחששו שנוער זה עלול להיות מרגלים גרמניים. אחרי 10 ימים חופשיים ונלהבים הם בחרו לנסוע לקבוץ גן שמואל, בגלל התפוזים ובריכת השחייה, כמובן. אמא בת 15 הגיעה עם חבריה לגן שמואל בדיוק בערב פסח חג החרות. תמיד זכרה את קבלת הפנים הנעימה . היא כותבת: "לאחר שהתארגנו, הוזמנו לחדר האוכל החדש לחגוג עם חברי הקבוץ והילדים את ליל הסדר. השמחה הייתה רבה, כולם שרו ורקדו בהתלהבות רבה."

כאן היא  מקימה את ביתה החדש.

 

אמא, אשה צעירה בת 20 קושרת את חייה עם אבא.

אבא עלה טרם המלחמה לארץ ואף הספיק לחזור ולבקר את משפחתו בפולין לפני המלחמה. הוריו גם הם בקרו אותו בבנימינה וחזרו לפולין, שם נספו. אבא  העמיד בפני אמא אתגר חדש. מרים פרנק, בת דודתו,  הגיעה יתומה עם דודתה ובנה מפולין לג"ש. אבא ואמא מחליטים כברור מאליו לקלוט אל משפחתם ההולכת  ומתרחבת את מרים, לשניהם לא נותרו קרובים נוספים.

 

מרים בת משפחה שלנו מלווה אותנו לאורך כל ילדותנו.

 

לאמא המשפחה הייתה הכל. אמא זה הבית, הבית זה אמא. כל תכליתה הייתה הקמת משפחה גדולה ואוהבת. יותר מכל חשוב לה וליוסף אחיה ואשתו בתיה הקשר המשפחתי בינינו. יחסי חברות טובים נרקמים לאורך כל השנים בין חבריה האוסטרים בקבוץ ובין חבריהם בקבוץ העוגן, ובמיוחד עם המדריך אהוד. אמא טיפחה אותם בדבקות. אירחה בביתנו, אירגנה טיולים ברחבי הארץ. גם בחדר האוכל, ישבו האוסטרים ביחד בארוחת צהרים. אמא משמרת את הדבק ויהי מה. אמא עבדה בחינוך הילדים בקיבוץ. בבית תינוקות קיבלה תפקיד מיוחד. עוד בהיותה נערה בקיבוץ, כבר מופקד בידיה החינוך הספרטני של תינוקות קבוצת נשר. תפקידה לשפוך על התינוקות מים קרים לאחר האמבטיה החמה, שיהיו חסונים!  בעבודות שונות עסקה בקבוץ.

כשהסכימה עם יהודה שי  שהיא נכנסת לעבוד בחדר אוכל של המפעל, הרבה הרימו גבה, אמא בנתה מקום שלא רק אוכלים בו, אלא גם נעים לאכול בו. בכל מקום  במתפרה, במרפאת שיניים, במטבח, בדוכן, וקומונה ידעה להוסיף את הפרח, את אותו פרח מיובש ששלחה במכתב מיגוסלביה להורים.

 

 שנים ליוותה אמא את אבא בעבודותיו השונות בתנועה , במועצה ובקיבוץ. הייתה לו כעזר מנגד והשקיעה את כל זמנה ומחשבתה בטיפול בנו. לעתים זה היה לה קשה ודרש ממנה ויתורים לא קלים. ההתכנסויות המשפחתיות היו בלילות שישי ושבת. כל המשפחה ביחד בביתם. אמא הייתה ידועה במטעמיה המיוחדים  ובאירוח תרבותי אותו ידעו להכיר ולהעריך כל השליחים בשומר הצעיר באירופה.

 

בשנים האחרונות הכל השתנה. אבא נפטר בשיבה טובה אך אמא כאבה מאוד את העלמו. וכך גם את העלמות יוסף ובתיה מהעוגן, והעלמות חבריה הקרובים, אחד אחר השני. אמא ניסתה לגייס כוחות, לנסוע למילוא, לצאת לקונצרטים ולכל פעילות תרבותית בקבוץ. אך הבדידות קשתה עליה מאוד. ואנו במשפחתנו הגדלה והצומחת נשארנו חסרי אונים מול הרגשתה הקשה.

 

המחלה הכריעה אותה. ראינו אותה מנסה לשמור על רוח טובה, תמיד לבושה בטעם, תמיד עם קישוט על צווארה אך כל פעם פחות ופחות מסוגלת להתמודד עם מצב בריאותה. אנחנו מלאי תודה  למערכת הבריאות אשר סייעה לנו רבות,  ולאירית רדו על שטיפלה באמא  במסירות רבה, וידעה לבנות עם אמא יחסים חמים.

שבועיים היינו ליד מיטתה בבית החולים. 24 שעות סביב השעון, מלווים אותה באהבה ומסירות, כל הנכדים ביקרו וניסו לעודד, אך הגוף לא יכול עוד. אמא רצתה כבר למות, הבטחנו לה שלא נאריך  את חייה באופן מלאכותי וקיימנו.

אמא שלנו האהובה השאירה משפחה גדולה ואוהבת, 4 בנות ובני זוגן, 12 נכדים ו-8 נינים, ואת משפחתנו האהובה מצד אחיה אשר שמרה איתה על קשר כל השנים.

אנחנו הבנות הינו המשפחה הקטנה של אמא עם הדוד יוסף ובתיה. אנחנו נפרדים מאמא חמולה גדולה.

הילדים שלנו גדלו עם סבים, והנכדים גדלים עם סבים ודודים ובני דודים.

אמא שהתחילה את חייה כפליטה רדופה הקימה שבט גדול לתפארת.

 

נוחי בשלום אמא, סבתא, סבתוש.


יעל ובולק ביומולדת 90 של אבא

 

בולק יעל והבנות 1988




צילום משפחתי על הדשא - 1988



מזהה  461
העתקת קישור