יפה וידרה
יפה וידרה
שם משפחה קודם  טאובר
  3/5/1921
  27/6/2012
ארץ לידה  פולין
יישוב/עיר  רוז'ישץ
שכבה/קבוצה  בנימינאים
בן/בת זוג  דוד וידרה
הורה של  רמי וידרה, חווה גייסט ותמיר וידרה
בן/בת של  רוזה ופסח טאובר
סבא/סבתא של  יובל ז"ל, אורי ואסי וידרה (רמי), ענבר ביטון, דגנית נחמיה, ורד שטרן (חווה), שירה וידרה, ליהי רגב, זהר וידרה, נעם וידרה (תמיר).


אמא אהובה

נפרדת אני ממך וקשה לי לכתוב הספד. 

אני, ככותבת ההספדים של המשפחה, הפעם הראש אטום. 

 

בחודש שעבר חגגנו לך יום הולדת 91, כל המשפחה הייתה ועשינו מסיבה גדולה, אמרנו שמגיל 90 כל שנה זו חגיגה וחוגגים, כמו אצל ילדים, אבל הפוך ולא רק מרימים לחיים אצלך ב"חדר", כפי שאנחנו נוהגים לעשות לכל אחד מילדיך, נכדיך ונינך. עשינו מסיבת יום הולדת גדולה ולא ידענו שזו האחרונה.    

   

אימא אהובה. אישה קטנה כמעט זעירה שלא גוררת רגלים אלא מרחפת באוויר, שאת מגש האוכל נושאת בידיים, למרות שבנו במיוחד עבורה עגלה למגש. שממלאת את המקרר כל שבוע לקראת שבת, שזהו ערב שבו מתאספת כל המשפחה יחד, בנים, נכדים ונינים. לא תמיד בהרכב מלא, אבל לפחות 20 מאיתנו, ממבוגרים ועד תינוקות, כי זו המשפחה וכך זה כשיש 4 דורות. ואת היית מנצחת על החמולה שלנו, לא ישבת לרגע למרות שניסינו לנטרל אותך.

 

היית המלכה שלנו ועשית אותנו למשפחה מיוחדת, עשית את היחד שלנו, גם עם לפעמים לא היה כוח או מצב-רוח לרעש ולהמולה - אסור לאכזב את סבתא, אז באים ובעצם זה נפלא.

 

עשית עם הנינים שלך כל מיני דברים נפלאים: לימדת אותם חשבון של פעם, לצייר ולתפור ועוד הרבה דברים שלא הבנו מאיפה לאישה בת 91 יש יכולת וכוח לזה. כל שבוע אפית עוגה לשבת, ואת עוגות היום הולדת של כולם, תפקידך היה לאפות. ביום ראשון עוד אפית עוגה ליום הולדת של עומר, ובבית החולים עוד הזכרת שאפית גם עוגה אישית קטנה במיוחד בשבילו ושניקח אותה. 

 

ידענית גדולה בספורט היית, התמצאת בכל המשחקים, ותמיד כשבאתי לביתך הטלוויזיה הייתה על ערוץ הספורט, גם כשבאתי אליך בערב יום שני, כבר הרגשת לא טוב, היה קשה לך לנשום, אבל על המרקע התנהל איזה משחק חשוב בכדור-רגל שלא רצית להפסיד.

 

כשיובל נפטר כבר לא יכולת יותר. זה החזיר אותך לזמן המלחמה כשאיבדת ילד שלך. אז לא היה לך זמן ומקום להתאבל וכמו כל דבר ששמרת בבטן גם את זה הדחקת. מותו של יובל אפשר לך לגעת באובדן הקדום שלך. לאבד נכד זה לא פשוט, ראינו איך את שומרת את הכאב בתוכך בכדי לא להעמיס עוד על רמי ואביגיל, אבל מאיתנו לא הצלחת להסתיר את הכאב והכעס, וחששנו לך, ידענו שזה כבר מעבר ליכולות שלך.

      

לפני חצי שנה יובל נפטר, היום את מצטרפת אליו, למרות שהוא הקדים אותך ואינני יודעת איך זה שם, אז במושגים שלי שמרי עליו ומסרי לו את געגועינו.       

בחודש שעבר ציינו את יום פטרתו של אבא, היום את מצטרפת אליו.

הוא מחכה לך, ולנו את כבר חסרה.

 

מתגעגעת ואוהבת, חוה


***


על יפה וידרה /  נעמי יצהר

 

אדם שחי כמעט מאה שנה - הכל מזומן לו בחייו: האושר והכאב, הצחוק והדמע,האהבה והפרדה והמוות. וודאי לאדם יהודי בן המאה העשרים שזכה וצלח אותה אל המאה העשרים ואחת.

 

זה מסע בזמן שלא יאמן כמעט מעולם פשוט, פרימיטיבי במושגי היום, נטול תקשורת, שאינו מורגל בניידות מעבר לכפר הקרוב או העיירה הסמוכה, שתופר בגדיו אצל חייטים ונעליו אצל סנדלרים ובצהרי שישי הולך עם סיר הצ'ולנט של אמו אל תנור האופה ומשיבו משם בצהרי שבת, עולם שרק מתחיל להשתחרר מכבלי דת ונוהג ומסורת ונושא פניו אל השכלה, קידמה ושחרור לאומי.

 

חלקם הגלוי לנו הוא חייה עם דוד, לידת רמי וחוה ותמיר, שנות העבודה שאחריתן התנקזה אל המתפרה עם טוב ליבה וידי הזהב שלה שהפליאו לעצב ולתפור ולהלביש אותנו, שנות חייה אחרי דוד, המשפחה המתרחבת, הנכדות והנכדים שמילאו את ביתה אושר רב מאד, הולדת הנינות והנינים והכאב והצער הבלתי נסבלים על מותו של יובל.

יפה וידרה לבית טאובר נולדה להוריה רוזה ופסח בכ"ז ניסן תרפ"א, בשלישי במאי 1921 בעיירה רוז'ישץ'. 

 

אני מקדימה את המאוחר כדי לשוב לראשית. כי לעיתים ידיעת הסוף מאירה ומעצימה את הבנת שקדם לו: עיירה קטנה. קטנטונת. שהועברה מרוסיה לפולין אחרי מלחמת העולם הראשונה, ושבה וסופחה לברית המועצות  בהסכם ריבנטרופ-מולטוב ערב מלחמת העולם השנייה, ואחר כך נכבשה בידי הגרמנים עם פרוץ המלחמה ושבה לידי הסובייטים שבועיים אחר כך עד הכיבוש הגרמני במבצע ברברוסה ב-21 ביוני 1941. וששת-אלפי יהודי רוז'ישץ נכלאו בגטו והושמדו ביום אחד ב- י' אלול תש"ב ב-2 בספטמבר, בסתיו 1942. בהם הוריה של יפה, אחותה חוה ובתה הקטנה.

 

לא בכדי אני אומרת, לא כשעור בהיסטוריה אלא כתובנה לחייה המופלאים של יפה.

כי יפה חייתה את ילדותה ונעוריה בעיירה שמרבית תושביה יהודים, שם למדה בבית הספר והמשיכה והוסמכה כמנהלת-חשבונות, עבדה בלשכת השופט העירוני כמייצגת האזרחים, שם פגשה את דוד, שם התאהבו נישאו והקימו משפחה. השנתיים תחת השלטון הסובייטי היו טובות במשמע שסדר העולם לא חדל מלהתקיים: בתי הספר פעלו, הייתה עבודה ואנשים יכלו לחיות. דוד התגייס לצבא הפולני ונשלח לתוככי ברית-המועצות. רגע לפני שנטרף העולם נולד בנם הבכור שלא שרד את החורף הראשון.

 

ואז, בשחר ה-21 ביוני 1941 החלה הפלישה הנאצית לשטחה של ברית המועצות.

בתושייה ובאומץ לב שלא יאמנו החליטה יפה להציל ולהינצל. היא שכרה סוס ועגלה והתחננה להוריה ואחותה חוה כי יברחו אתה מזרחה. אבל אנשים לא בוחרים סתם-כך להפוך לפליטים חסרי-כל ויהודים מנוסי פוגרומים ומלחמות בטוחים היו כי גם הגזרה הרעה הזו תחלוף, ויפה לקחה רק את אחותה הצעירה מרים וצרפה אליהן עוד 18 יהודים וכשהיא נוהגת בסוס ובעגלה הצליחה למלט נפשותיהם מהטנקים הגרמנים בפאתי העיירה אל השטח הסובייטי, הרחק למזרח.

 

הרחק היה ממש רחוק. גם במושגים של היום כשהדרכים סלולות ואמצעי התחבורה משובחים מאד. כמעט 5000 קילומטר מרוז'ישץ לסמרקנד שבאוזבקיסטן.

לא את כל הדרך עשו בעגלה עם הסוס ההוא. נעו גם ברגל וברכבות כשהיו מגיעות, נסחפים עם גל הפליטים ברחבי ברית-המועצות לתוככי אסיה. באוזבקיסטן עצרו. עם שאר הפליטים היהודים והפולנים. גרו בבקתות בוץ ועבדו בקולחוזים, רעבו וחלו ויפה לא חדלה לטפל בחבורה. כמעט שנה של הצלת הגוף והנפש בכל יום מחדש. ואז פתאום הידיעה דרך רשת-החברים שדוד חי ויחד עם הצבא הפולני המחודש, צבאו של הגנרל ולדיסלב אנדרס, הוא בדרכו למזרח-התיכון.

 

למסע הצבא הפולני ב- 1942 צורפו גם משפחות החיילים וכך הייתה יפה בקבוצת האזרחים היהודים שאושרו לצאת למסע יחד עם בתי יתומים יהודים ופולנים. מסמרקנד, קבוצות קבוצות הם חוצים את הים הכספי באונית קיטור ויורדים בנמל פאהלאווי שבפרס. מחנה פליטים ענק מוקם עבורם בטהראן. בסיוע הקהילה המקומית והסוכנות היהודית מארגנים חברי השומר-הצעיר שהיו בין הפליטים "חברת ילדים" קיבוצית ושומרית: קבוצות גיל, מדריכים, לימוד עברית ושירים ויפה מצטרפת כמדריכה לצוות. מטפלת ומחנכת את הקטנים. כמעט שנה שלמה שכולה השתדלות בלתי נגמרת לרפא את פצעי הלב ומדווי הגוף של הילדים. לימים ניתן להם שמם "ילדי טהראן".

 

ואחר כך כבר מתחילה לכאורה אחרית-המסע: במשאיות בריטיות לקראצ'י שבהודו, באוניית המלחמה הבריטית "נאורלייה" דרך האוקיאנוס ההודי, וכל לילה היתה משכיבה את הילדים לישון בחגורות-הצלה כתומות מפחד התקפות הגרמנים ובימים צפתה בתורה מראש הסיפון במרחבי האוקיאנוס כדי לגלות מוקשים-ימיים. שישה שבועות של מסע ימי עד תעלת-סואץ ופורט-פואד שבמצרים. ומשם במשאיות וברכבת מקנטרה לארץ-ישראל.

 

בפברואר 1943 מגיעה יפה למחנה המעפילים בעתלית. לבד מאד, ללא קשר עם דוד מאז שגויס וללא משפחה בארץ. היא בוחרת ללכת עם חברי השומר הצעיר לקיבוץ גלאון.  כמעט שנתיים של בניית חיים חדשים: היא עובדת בפלחה ובגן-הירק, מתערה בין החברים, פעילה בוועדות ומכהנת כמרכזת-המשק של הקיבוץ הצעיר וכשברור לה כי מצאה את המקום הנכון לחייה השניים, נגמרת המלחמה ודוד חוזר והם מחליטים לעבור לגן-שמואל ובונים כאן את ביתם עד אחרית ימיהם.

 

ממרחק השנים אנחנו יודעים שאין שואה לייט במשמע אוושויץ כמשל או גטו רוז'ישץ כדוגמה. גם עקירה ונדודים ופליטות, שכול ילדים ומשפחה, פרדה של שנים, רעב ומחלות ונתק המכיל בתוכו את חוסר הוודאות ואי-הידיעה המאכלת גם הם שואה. ואחרי ככלות הכל עשתה יפה את חייה כאילו לא נגעו בה הרוע והרשע והכאב, כאילו מסע הנדודים והסבל, הפליטות והרעב היו רק ניסיון שהתבקשה לעמוד בו ויעידו על כך המשפחה הרחבה שהקימה, הדורות שזכתה להם, אהבת היופי והאדם שהייתה בה והחברות הטובה והנאמנה שזכינו בה.

 

מהר ומוקדם מדי הלכת מאתנו. נוחי בשלום ואהבתנו תלווה אותך.

 

***

תמונות של יפה וידרה ז"ל מתוך ארכיון הקיבוץ
(הקליקו על התמונה להגדלה)

 

 

מזהה  462
העתקת קישור