יגאל פארי
יגאל פארי
  8/1/1943
  4/1/2013
ארץ לידה  ישראל
שכבה/קבוצה  אמיר
בן/בת זוג  תמי
הורה של  איילת, איריס, אמיר וליאת

תמונות של יגאל פארי ז"ל מתוך ארכיון הקיבוץ


אבא אהוב כל כך,

 

כל החיים פחדתי מהרגע הזה, כל כך הרבה פעמים ניסחתי בראש את מה שאכתוב לך בהלוויה, כי ככה זה אצלנו עם כל הדאגות, בכל שיחה שסיימנו לדבר מיד היינו אומרים נשיקות ונתראה ומסיימים את השיחה כאילו אולי זאת השיחה האחרונה שלנו ולכן חשוב שהכל יהיה סגור ובטוח כדי שאחר כך לא נצטער ואז כל יום נוסף שהיינו ביחד היה בונוס כל כך משמח שאנו זוכים בו.

 

אבא יש לך לב ענק וכל כך הרבה איכויות מיוחדות, הבאת המון אור לכל מקום שהגעת, תמיד בנעימות וחמימות מפזר מחמאות וקריאות עידוד, עם נדיבות אין סופית, גמישות ופתיחות, ברוך ורגישות ייחודית, בין כל הדברים שגרמו לך להתרגש ולהיות שמח, הכי היית מאוהב באימא, כל רגע מחדש, כמו בני ,16, הורים מגניבים שנוסעים לטייל בעולם פוגשים כל הזמן חברים חדשים ויוצרים הרפתקאות, מדברים על הכל וממשיכים, ידעתם לקבל אחד את השני עם כל השיגעונות. זכינו לגדול עם הורים שיש ביניהם אהבת אמת שידעה להתגבר על הרבה מכשולים. תמיד אמרת שאימא היא כמו אדמה בשבילך שנותנת לך בית, יציבות וביטחון, כל פעם היית מתלהב ולא מבין איך היא מצליחה להיות כל כך יפה וטובת לב.


אני זוכרת שאחרי שחזרתם מכמה חודשים בהודו, מנו פגש אותך ואמר לך "מה גם כאלו בגילכם נוסעים להודו?" וזה נורא הצחיק אותך כי בפנים אתה כל כך צעיר, מלא תנופה, מתחבר לאנשים מכל גיל.

 

תודה שעודדת אותי לישון אצלכם ולא בבית ילדים, כל פעם שהייתי מרגישה שזה לא בסדר ואני לא כמו כולם ורק אני ישנה אצל ההורים, היית מיד אומר לי שאתם כל כך שמחים שאני איתכם ומשכנע אותי שילדים צריכים לישון עם ההורים שלהם, ושזה בכלל לא משנה מה כל הילדים האחרים עושים, האמנת לגמרי שכל אדם הוא יחיד ומיוחד, לאורך השנים הבנתי שזה בנה בי את האומץ והנחישות להיות עצמאית וקשובה לתחושותיי ואם צריך גם ללכת נגד הזרם.

 

למרות שתמיד הרגשתי מאוד דומה לך כל פעם שהייתי מתייעצת איתך, ולפעמים זה היה קורה איזה עשר פעמים ביום, היית מפתיע אותי עם רעיונות חדשים, על כל רעיון אחד שלי היו באים אליך איזה עשר וחשבת באופן כל כך חופשי וכמובן עם חוש הומור מהאגדות, חוש הומור יצירתי כזה.. ומעודד. עם הסבלנות ואורך הרוח שלך, עם אופטימיות נצחית.


למדתי ממך לראות את הטוב, היית חוזר מארוחת צהריים ולא משנה עם מי ישבת היית מתמלא השראה מהחיים שלו ומספר לי מה למדת ממנו כי ראית את הטוב בכל אדם ובכל דבר. בגלל זה אמרת לכולנו, תדאגו להיות במקומות שטוב לכם ונעים ואם זה לא מתאים אז תעברו הלאה, זה תלוי בכם, החיים צריכים להיות מהנים. היית אומר שאולי זה לא נשמע קיבוצי אבל לדעתך שמחה והנאה הם ערך גדול ואפשרי.

 

בכל דבר שכתבת ידעת להתחבר לסיפור המתאים, בברכות לילדים של איילת היית ממציא סיפורים על צדיקים ומעשיות מהתורה וכמובן מכניס בפנים מסרים של אהבת הבריות, ולילדים של איריס שילבת סיפורים על גלשני רוח בים ועל חיות. ידעת לתת מקום של כבוד ולכולם קראת מלך ומלכה, כי כל דבר בשבילך היה מסיבה חגיגית.

 

כל אחד מאיתנו, גאים שזכינו להיות קרובים אליך, ואני כל כך שמחה שכל הזמן אמרנו את זה אחד לשני, לימדת אותנו להגיד את הדברים בזמן אמת ואני יודעת שאתה יודע כמה היית חשוב ואהוב וכמו שהנכדים אומרים, צדיק!


יש עוד כל כך הרבה דברים טובים לומר לך, אבל נראה לי שאם הייתי מתייעצת איתך, בטח היית אומר לי בצניעות, אל תגזימי, תשאירי את זה פשוט, ושלא יהיה עצוב מידי תוסיפי כמה בדיחות.

 

תמיד ידעתי שאתה בן אדם כל כך אהוב, ביומיים האחרונים כל כך הרבה אנשים דיברו איתי וכתבו לי כמה אתה יקר להם, חלקם אמרו שממש היית כמו אבא בשבילם, בכל אחד מהם נגעת, הוספת אור ועידוד, ראית אותם ואהבת, חשבת איך אתה יכול לעזור להם וכמובן איך הם יכולים לעזור לך ואיך אולי תפיק איתם איזה פרויקט משותף וגם אם זה יהיה רק פרויקט קטן אתה תבוא אליו עם כל ההתלהבות הנכונות וההשקעה.

 

תודה על כל מה שנתת לי זה פועם בתוך לבי לתמיד. וזה חי. אני מרגישה שנתת לכולנו מהיושר והניקיון שהיית מחובר אליהם, מהאצילות וזקיפות הקומה שהייתה לך, זקיפות קומה מלאה בערך לכל דבר שפגשת, וכך גם תמיד חשבת עלינו. זכינו לאבא רגיש מכיל ואכפתי, מלא בכל טוב.

 

אוהבת אותך מאוד, מאמינה בך ומשחררת אותך לדרכך בתמיכה ובברכה.

 

ליאת,

גם בשם כל המשפחה.

***


אלה דברי אנוך: ליגאל אחי היקר,

 שיר מאת ריקי דסקל

והרי רק למתים

אין הרהורי עברה

ואין הרהורי חרטה

אין להם הרהורים כלל

והרהורי העברה

והרהורי החרטה שלנו

מרפדים את משכבם האפל

כמו ערפל סמיך ביער.

 

ומי אני שאשפוט אותך ומי אני שאעריך את אשר בחרת לעשות. אבל אני מרגיש כאילו נגדע איבר מגופי כאילו התכווץ לבבי.

 

קרובים היינו מאד וביחד עברנו דרך ארוכה ומתמשכת. חלקה מלווה בצער ובייסורים אולם מרביתה שמחה, הומור, התחדשות ויצירה. תמיד היית לצדי, תומך בי בזמן המחלה של שבקה, מעודד אותי בצעדי הראשונים בעולם הקולנוע, דוד נהדר לבנותיי – תמיד מתעניין, תמיד מנסה לשמור על אחדות המשפחה.

 

היצירתיות השופעת שלך השפיעה עלי מאד והמאמצים שלך לעשות עוד סרט, לכתוב עוד תסריט, להוציא עוד אלבום מקסים של תמונות, להעביר סדנאות קולנוע בסין ובהודו ולאסוף "סיפורי חיים" נפלאים, מצולמים בוידאו, של כל כך הרבה אנשים – הם עדות ממשית של מיצוי מקסימלי של החיים שניתנו לך ושל כל הטוב שהשפעת על סביבותיך.

 

כה רבים היו מעשייך, כה מגוונים, כה מועילים, כה חבל שפסקו לעד ובטרם זמנם...


אנוך

 

***


(הספד של אורי קנמון)

יגאל יקירנו ואהובנו,


אין סיכוי שאני אצליח לקרוא את הנייר הזה בלי לבכות ולכן ביקשתי מאורית שתעשה זאת במקומי.

לכאורה זהו הספד של מנכ"ל לאחד העובדים אבל זה ממש לא המצב.


אף פעם לא ידעת שהיית אחד מקבוצה לא גדולה של אנשים שבהתנהגותם סימלו בשבילי את מה שיפה בקיבוץ והשפיע על החלטתי לבנות פה את ביתי.


לפני כ-30 שנה כשהצטרפתי כחבר גרעין לא מגובש בדעותיו, לגן שמואל ולמפעל, היו מספר אנשים וביניהם אתה שבאופן שבו קלטתם אותנו ואותי הראיתם לנו מה זה קיבוץ בלי הרצאות על אידאולוגיה גבוהה.


סיפרתי אתמול לתמי, איך באחד מימי שישי הראשונים שלי בגן שמואל נתקעתי בעבודה עם בישול לא גמור, (אני זוכר עד היום שזה היה סירופ פטל), המפעל התרוקן לקראת שבת, ואתה נשארת איתי עד הסיום וכשעלינו בשעות אחה"צ המאוחרות אדומים מפטל לקיבוץ לא ידעתי איך להודות לך על היחס שלך אלי כאל שותף ולא כאל פועל שלך.


מאז ולאורך כל השנים האחרונות היו ביננו יחסי ידידות חמים. אני מצאתי בך את החבר האופטימי, הבלתי נלאה שעוסק בחינוך והכשרת צעירים בעבודה, (שוב בלי מילים גדולות ופוזות) ואתה, אני מקווה, מצאת בי אוזן קשבת, והיית נותן לי לקרוא ולהביט ביצירות שלך ולהעיר הערות.


דמותך החייכנית והאופטימית השרתה שלווה על דורות של עובדים במפעל ורבים מאיתנו עברו תחת ידך ושרביטך בכתש. אמרתי לתמי אתמול שלא ידעת להיות "בוס" למרות שהיית שנים מנהל המחלקה הוותיק ביותר. ידעת לקלוט כל עובד חדש כאילו היה חברך ושותפך מתמיד.


נזכור אותך בחיבה ובאהבה, נוח בשלווה, מתגעגעים אליך.


מכל חניכיך במפעל.

אורי

***

(הספד וקורות חיים מאת עמירה הגני)

 

על יגאל פארי שאבד לנו:

 

יגאל נולד ב-8 בינואר 1943, לאביו ברוך פארי ואמו הניה, שניהם יוצאי פולין. בהיותו בן 4 נולד אחיו אנוך, ואמו מתה בלידתה. אובדן האם, על אף שרק בקושי זכר אותה, נטבע בו כצלקת-תמיד.

 

שנים ספורות אחר כך נישא אביו בשנית לטובה, אשה ניצולת שואה שהייתה הגננת של יגאל, ונולדה אחותו פנינה. טובה הייתה ליגאל כאם, וקשריו עמה היו חמים וחזקים.

 

בהיותו כבן 14 החליט, בהסכמת ההורים, לעבור לקיבוץ. אביו היה חבר מפם, ועל כן פנתה טובה לקיבוץ הארצי, ויגאל נמצא מתאים ונשלח לקיבוץ גן שמואל, שבו התארגנה אז קבוצת ילדים ישראלים במסגרת עליית הנוער – קבוצת "אמיר".

 

במוסד החינוכי של גן שמואל סיים יגאל עם קבוצתו י"ב שנים, התגייס לצבא, ולאחר השלמת השירות הצבאי חזר לקיבוץ. הוא התחתן עם תמי שטוייר, אף היא חברת קבוצתו, ונולדו להם 4 ילדים: איילת, איריס, אמיר וליאת. יגאל היה סבא ל-14 נכדים.

 

במשך שנים רבות ניהל יגאל את מחלקת הכתש במפעל בג"ש, ועשה זאת ברוב תבונה ובדרכי נועם. הוא קלט למחלקה צעירים ממנו וקשישים ממנו, ועם כולם פיתח ושמר קשרי ידידות ותמיכה הדדית.

 

אבל עיקר פועלו היה בתחומי האמנות. יגאל היה צלם מחונן, ויזם סרטים רבים. הוא כתב תסריטים, ביים אותם וזכה על חלקם בפרסים ובהערכת המבקרים. סרטו "ילדי המדרגות", שהופק בידי "צוותא", הופץ גם בעולם. הסרט "אהובתי, אהובתי" זכה במקומות ראשונים בפסטיבלים שונים מוץ לישראל. הוא הוזמן לסין ולהודו, שם הינחה סדנאות-קולנוע לסטודנטים באוניברסיטאות. שהות של כמה חודשים בהודו הניבה ספר דיוקנאות וסיפורים, וספר דומה עמד להבשיל בקרוב גם מביקורו ביוון. בקיבוץ הכין סרטי וידאו שהאירו פינות במרחב הקיבוצי, וייזכר לטוב הסרט "אז מה אם היום יום שני?.." – שכשמו כן הוא: שופך אור של קבלה ורכות על היום השני בחיים – יום שהוא "בלי חג ומחול", אבל שופע עשייה ושמחת חיים.

 

יגאל היה גם מראיין מחונן, שמעטים כמוהו. סידרת הראיונות עם מייסדי הקיבוץ, שיזם וערך, היא סידרת מופת. הוא פתח להם פתח לביטוי אישי ייחודי לזיכרונות חייהם, ובכך גם הניח את היסודות להיסטוריוגרפיה של הקיבוץ ושל תקופת החלוצים מהעלייה השלישית. מראיונות אלה ניבנה הספר "לבנות ולהיבנות", שהופיע השנה בהוצאת ספרית פועלים וקיבוץ גן שמואל. 

 

בעיניי היה יגאל אמן בנפשו, בראיית העולם שלו, בדרכו לחיות, ולאסוננו – גם בדרכו לחדול. הוא הסתובב בינינו כאדם הפתוח תמיד ליפה, למיוחד ולמשעשע. היה בו הומניזם עמוק, אמיתי, וההומור הנפלא שניחן בו הוסיף לכל מה שיצר ברק מיוחד מאד. ועם זאת היה צנוע, כמו מביט תמיד מהצד, ואמירותיו היו כמו הערות-שוליים לעיקרי הדברים. אבל כשהשלים סרט, או סידרת תמונות, או פרק-כתיבה, או אפילו סיפור קצר בעל-פה על משהו שאירע לו או שהיה נוכח בסביבתו – היית תופש פתאום שהנה, זה הרי העיקר, זו התמצית.

 

הקיבוץ היה ביתו לכל דבר – לא רק דירתם הפתוחה והשמחה שלו ושל תמי ושל ילדיהם ונכדיהם. גם החצר, גם חדר-האוכל, גם המפעל ובעיקר מחלקת הכתש. הוא הסתובב בכל מקום וראה דברים שאחרים לא ראו וספג צבעים וריחות וצורות ותנועות, ובסופו של דבר זה היה מבשיל לתמונות ולסרטים ולכתיבה. והוא אהב את האנשים וידע להקשיב להם ולדובב אותם ולהגיע אליהם. והיה קל לאהוב אותו, ורבים אכן אהבו.

 

היו לו עוד המון תכניות לבצע וחלומות להגשים. הוא שיתף אותנו ודיבר עליהם, ורק בתסריטו האחרון לא שיתף אלא כשכבר היה מאוחר מדי להתערב, אולי לעצור.

 

במכתב אחרון ליקיריו, כתב:

"... הרופאים אמרו לי שיש לי מחלה ממארת... הודיעו לי בוודאות שאני חולה. אמרו שאחרי שאעבור טיפולים הסיכויים שלי להחלמה מלאה טובים, אבל אני חושש שהשנים הבאות תהיינה שנים של סבל, ולכן אני לא רוצה להמשיך לחיות. כמו שאתם יודעם, התמזל מזלי והיו לי שבעים שנה של חיים נפלאים, יצירתיים ומלאי אהבה. וזה מספיק לי... בדקתי היטב ולעומק את כל האפשרויות, וזו הבחירה שלי, ואני יודע שאתם תכבדו אותה".

 

והצער גדול.

עמירה הגני

***

 

על ואל יגאל

(הספידה נורית שדה בשם חברי הקבוצה)

‏06/01/2013

 

ב- 16 לספטמבר 1956 התקבצנו קבוצה של נערים ונערות בני 14 מכל קצווי הארץ במוסד החינוכי . חלק מאיתנו  היו חניכי השומר הצעיר, יגאל היגיע מהנוער העובד ואילו החלק הנותר הגיעו מסיבותיהם. יגאל היגיע מחולון נער קטן קומה בלונדיני עם עיניים כחולות וכבש את כולנו. בהיותו קטן קומה התחבר אל בחור מאד גבוה שהפך לחברו וע"י כך הפך את חולשת הגובה שלו לכוח, או דוגמה נוספת היצירתיות המדהימה שבאה לידי ביטוי בזיווג שנוצר בין יגאל וציון כשהאחד מחקה קולות של כל דבר ויגאל שוזר את הקולות בסיפורי רקע מופלאים. זו הייתה התכנית האומנותית של הקבוצה בכל טיול או אירוע אחר.

 

בגיוס לצבא זכה בתואר "חסר משקל" שבגללו היה כ' ל', לקראת סיום השרות  התחיל לצמוח ואז גם התהדקה החברות עם תמי שהפכה  לנישואים מאושרים ולהקמת משפחה גדולה ומלוכדת.

 

במשך השנים התגלו אצלו כישרונות נוספים – שהתפתחו לכתיבת תסריטים, שחלקם גם זכו בפרסים,  עסק גם בבימוי של חלק ממה שכתב וצילומי סטיל נפלאים  שקישטו את אלבומי המשפחה וגם  בלטו בהזדמנויות שונות בחגים ובאירועים, כמו כן כישרון הכתיבה המיוחד וההומוריסטי שזכינו לו באירועים ובהזדמנויות שונות.

 

עם השנים יצר דרך עבודתו  במפעל המזון קשרים הדוקים עם החברים הצעירים מכל קצווי הקשת בקיבוץ, ידע לדבר בשפתם ובגובה העיניים ובזכות כל אלה עזר להם להיקלט בעבודה ובקיבוץ. בנוסף ובזכות יכולת הצילום וההקשבה, הכתיבה והרגישות לקח על עצמו את מפעל הראיונות והתיעוד של כלל החברים המתבגרים שסיפרו לו את קורות חייהם. חלק מהמפעל הנפלא הזה ראה אור בספר.

 

בשנים האחרונות במסעותיו עם תמי ברחבי הגלובוס היצליח יגאל ברגישות רבה ובאהבה, לתעד אוכלוסיות שונות בהודו, בסין, ביוון ועוד.. מפגשים אנושיים מרגשים שהונצחו בצילום ובסיפור ומחוסר זמן לא זכו עד היום לחשיפה.

 

יגאל,

קשה להיפרד וקשה לחשוב שלא נפגוש בך בין שבילי הקיבוץ ולא ניראה אותך יותר בנוף הגן שמואלי שכל כך אהבת.

 

בדרכך למעלה תפגוש בודאי את עודד חברך הטוב מילדות ותספר לו ככל שתוכל עד כמה הוא חסר לנו וכמה שאנחנו מתגעגעים אליו ומעתה גם חסרים אותך.

 

אני מקווה שהגעת אל השקט והשלווה שכל כך חסרו לך לאחרונה.

 

מתגעגעים חבריך מהקבוצה.



***


(הספד של עמיר שפירא)

יגאל

 

 

יגאל חברי היה אדם יפה מעניין ולעיתים בלתי מפוענח.

תמיד שמחתי לפגוש בו, לדבר ולחשוב יחד ופעמים גם להורידו אל הקרקע ממחוזות הדמיון אליהם נסחף. קראתי לו ביני לביני - הנסיך. הוא היה היצירתי מכל האחרים. תמיד זרח משהו מעיניו החכמות, תמיד נועצתי בו, תמיד בקשתי את חוות דעתו לעבודותיי והוא היה עושה זאת בהתרגשות רבה.

 

אני מסתכל בחצר אל האיקליפטוס הגבוה ונזכר כשעמדנו לרגליו, שני עורכי עלון-קיבוץ צעירים, ושאלנו עצמנו מה עושים? "בוא נשלח מישהו" אמר יגאל "שיטפס לצמרת ומשם יביא לנו תמונה של הקיבוץ". כאלה היינו. שובבים שלקחו על עצמם משימה והלכו אחרי הפנטזיות שלהם.

 

שנים אנחנו חברים, שכנים ויוצרים אך תמיד הסתתר בו משהו שלא הגעתי אליו.

 

כל חייו היו מסע של חיבוטי נפש. הוא ראה את החיים מזוויות אחרות ובמיוחד מזווית של מי שצריך לתעד את החיים. הייתה לו מיומנות של מנתח עם מנגנוני בקרה מאד מאוזנים. בעוצמת כתיבתו היה בורא אוצרות: מילים יפות שמצטרפות למשפטים קסומים, לעיתים מפתים ולעיתים מרים ומכאיבים אך תמיד עם כוח.

יגאל עבר את החיים במאבק פנימי בלתי פוסק. "ליצירה הגדולה שלי" אמר "עוד לא הגעתי, אבל זה יבוא". ואני, תמיד הערצתי את היכולות שלו.

 

יגאל היה מצויד במוח קודח ובמצלמה. בְּעַדְשַׁת המצלמה היה מצייר את העולם בִּרגישות: גזע עץ מפותל, הודי חסר שיניים שמחייך אליך, או שדה שיבולים שאתה נשאב לתוכו.

 

הרבה דברנו על עבודותינו ותמיד התרגשתי כשהתעניין וביקר אותי. פעמים אף נתן לי להרגיש שאני מצייר גם עבורו. יגאל ניסה לצייר, אך נטש את המכחול והמשיך להתמקד בצילום, בבימוי ובכתיבה.

 

לימים יצא יגאל עם יצירותיו לעולם והסתובב לא מעט עם תמי על הכדור שלנו ואני הייתי מאזין בשקיקה כשהיה מספר לי בעיניים בורקות על השיעורים האוניברסיטאיים בסין ועל המפגשים הבלתי אמצעיים עם האדם ברחוב.

 

לא פעם שאלתי עצמי איך הוא כותב כל כך יפה? הייתי מדמה אותו יושב בבקתה מוסקת בפסגת הר מושלג ונאבק עם עצמו על כל אות במחזה. לא מסתפק בטיוטה אחת, חוזר שוב ושוב עד שהסדיר כהלכה את נשימותיהן של דמויותיו. כל כך היה קפדן.

 

אהבתי את יגאל בשבילי הוא היה הטוב בחברי. ולכן ארשה לעצמי לומר:

יגאל יקירי, עכשיו אתה נח באדמה הרטובה שלנו, אבל לא כאן היינו צריכים להניח אותך לעולמים. אילו היה הדבר תלוי בי, הייתי כורה לך קבר באמצע שדה חיטים ששיבוליו הגיעו לפִירְקָן והרוח מניעה אותן ומעבירה הלאה את סיפור חייך ברוך. רק בחלוף הזמן, היה השדה נרגע והשקט היה אוסף אותך אליו.

יגאל. נוח בשלום על משכבך ותן לנפשך מנוח, השארת אחריך הרבה זיכרונות אהובים ותמיד יהיה נכון לחזור אליהם כשתמי והילדים יְחֲיוּ אותם עבורנו.

 

עמיר שפירא

6.1.2013

 

***

(הספד של אבינועם גולן)

  יגאל יקר

 

קצת פחות מ-24 שעות היינו אתה ואני חברים בפייסבוק... בקשת החברות שלך המתינה לה כנראה כבר זמן מה ורק ביום חמישי האחרון אישרתי אותה. אם היית כאן עכשיו –

אין בכלל ספק שהיית מציע שנכתוב מיד את התסריט, שנגיש ללא דיחוי מועמדות לספר השיאים של גינס, לפני שמישהו אחר ישבור לנו את השיא...

 

אין אולי בנמצא מעשה יותר יומרני מהניסיון לבקר בתחנות חייך, המשפחה, החברים והמעשה האומנותי של חייך, ואת כל זאת לעשות מתוך הנחת העבודה שאתה חייב לאשר מראש את הכתוב בטרם יוקרא, כי ככה אתה יגאל: חייב שזה יהיה מונח נכון, או שלא נעשה בכלל.

 

הרבה עבודות גנזת כי חשבת שהן 'לא'. זה לא היה בהכרח 'פרפקציוניזם', זה היה מין סוג של 'יגאליזציה'... זה היה המרדף העיקש אחרי האחר והאותנטי, גם אם הוא ההיפך הגמור מן המלוטש והמהוקצע.

 

סקרן אנוש וחפשן בלתי נלאה אחר הזווית האחרת, של הדבר ההוא שטרם נאמר, על פי רוב מפיו של אחְרון מטאטאי הרחובות ושואבי המים. העדשה שלו הייתה מכוונת במרבית הזמן על השמונֶה השוכב, על האינסוף.

 

הנה אנחנו מתכנסים, מעלים רעיונות, מונים את החומרים והאמצעים שעומדים לרשותנו והנה כבר דומה שמתגבש לו קונספט מנצח, ואז אתה מחייך במבוכה מתחטאת אבל פוסק בסטאקאטו השקט שלך: "אני נגד!"... ומתחיל לפרוש את משנתך ואת החזון שלך, מסרב לאפשר למגבלות המציאות לכפות את עצמן על התסריט שלך...

 

קשה לסרב ליגאל. לפעמים הכול כתוב אצלו ומתוסרט מראש ולפעמים נעשים  הדברים בהמולה, באימפרוביזציה אינטואיטיבית. הנה לכם בן אדם שבאמת חי בסרט...

 

לא, עדיין אין לך תקציב אבל 'קרן חבצלת' לא יעיזו לעשות לך בעיות ובכלל - אתה כבר יודע מי ישחק ורק צריך להודיע לסדרן הרכב שהטרנזיט של אילן שלנו בשבתות הקרובות. כי כזה אתה יגאל: אתה אומר ש'צריך לֶ', וכולם נרתמים ומתייצבים.

 

היו לך הרבה חלומות וברור שלא את כולם אפשר היה להגשים, אבל תראה לי עוד בן אדם שהספיק כל כך הרבה כמוך: אוהב גדול של הפשוט והזמין ומאמין גדול בהתלהבותם של המתחילים הבלתי מקצוענים, מצליח לעשות אלכימיה של קולנוע ישראלי רענן וחצוף, עשיר מחד ונטול אמצעים מאידך, הופך שחקנים של החוג הדרמטי לכוכבי הוליווד - והכול עם חיוך כובש ועם הקסם היגאלי הידוע.

 

יגאל של הג'יפ האמריקאי ועשב הרודוס במספוא, יגאל של המלגזה והכתש, יגאל של 'השבוע בקיבוץ הארצי', יגאל שמאחורי מצלמת הסטילס והמגפון של ה'אקשן', יגאל של אולפני ההקלטה וחדרי העריכה, יגאל של המציאות ויגאל של החלומות, יגאל של מנהטן, של סין ושל הודו, יגאל של גן שמואל ושל המשפחה: יגאל של תמי והילדים, סבא יגאל של הנכדים.

 

ידענו יחד שמחות וידענו גם כאב פולח כשאיבדנו את רענו דוּדי פאליקמן, בנם המאומץ של תמי ויגאל. יגאל, מעשי כתמיד - השתדל לשדר אופטימיות וחיוך, אבל אפשר שלא תמיד ניתן היה לשער את גודל הכאב והגעגוע שהוא נושא במגירות חייו פנימה.

 

ומגירות חייך, יגאל – גדושות היו עד גדותיהן בניירות משורבטי רעיונות לאין ספור של התחלות חדשות, ברבבות רבות של תמונות ושקופיות, קטעי עיתונים, קלטות וידאו וסרטי צלולואיד, במספרי טלפון של אנשים אמיתיים אותם פגשת במסעותיך בכל פינה של הגלובוס, אנשים שונים ומשונים מתרבויות רחוקות שמיד הרגישו וידעו שגם הם חברים של יגאל

 מגן שמואל.

 

פעם התוודית באזני שאתה לא כל כך אוהב את שם המשפחה שירשת, וזה בעצם די מובן, כי מה לאדם כמוך ולפאר, להתפארות. הישגיך מעולם לא עלו לך לראש, נשארת צנוע ומסביר פנים ותמיד חיפשת על המגרש עוד ילדים כמוך לשחק איתם, התרחקת מגנרלים וחיפשת לך דווקא מישהו מבין אחרוני הטוראים הנידחים כדי לשמוע את הסיפור המיוחד שלו.

 

כמעט 24 שעות היינו חברים בפייסבוק לפני שבחרת לסיים ולהיפרד, יודע אל נכון כמו האיש במקלחת שהמים החמים בבויילר נגמרו ומרגע זה הם רק ילכו וייעשו יותר ויותר קרים... קשה שלא לכבד את הבחירה האצילית, אבל קשה עוד יותר להיפרד...

ובכל זאת – חייך שהתקצרו פתאום לא היו חיים קצרים כלל ועיקר ועל כך יעידו מגירות חייך העמוסות, משפחתך, חבריך ואוהביך.

 

אני אזכור את הבלורית ואת חיתוך הדיבור המיוחד, אבל הכי הכי – אני אזכור את החיוך

שלך.  היה שלום.

אבינעם

***

ליגאל / מספידה לליב גל

 

חרגתי ממנהגי, שמנהגי זה אומר לא להגיע לאירועים, במיוחד העצובים, בשביל להיפרד ממך. כשביקשת ממני לחוות דעה על היצירה שלך, אני חייבת להודות שהופתעתי : מה - פשוט לקרוא ולומר לך מה אני חושבת? תחשבי על הדמות בתסריט, אמרת, צריך מישהי מיוחדת כמוך. אנשים שמכירים אותי יותר מקרוב מעולם לא אמרו לי משהו כ"כ מחמיא. בבריכה היית אתה זה שמרגיע אותי מהעצבנות שלי: הכל בסדר, גם אם ההוא תופס לך מסלול וההוא שוחה עם סנפירים מעצבנים.

 

יגאל - כל מי שמדבר עליך אומר כמה הוא אהב אותך. איך אפשר שלא: כמויות אדירות של יצירתיות ואנרגיות והכל מתועד ומצולם כמו שרק אתה. ביימת את החיים בכישרון מופלא, וזו מערכה אחרונה שלך. יש מקרים נדירים, בהם כשנגמרות כתוביות הסיום, כולם עומדים בקהל ומוחאים כפיים לבמאי. זה המקרה הנדיר.   

 

אסיים בשיר שאני אוהבת :

כשתמות, משהו ממך בי, ימות איתך.
כי כולנו, רקמה אנושית אחת חיה
ואם אחד מאיתנו
הולך מעמנו
משהו מת בנו -
ומשהו, נשאר איתו.

***

 


אתר האינטרנט של יגאל - https://www.igalpeeri.com


מזהה  466
העתקת קישור