מרדכי רוזנצוויג
מרדכי רוזנצוויג
  29/1/1923
  20/4/2013
ארץ לידה  פולין
בן/בת זוג  נחמה
הורה של  צביקה ז"ל, דורית, שרי מקרם
סבא/סבתא של  רות, נתנאל ויוסף מקרם (שרי)

תמונות של מרדכי רוזנצוויג  ז"ל מתוך ארכיון הקיבוץ


אי אפשר לדבר על מרדכי בלי לדבר על נחמה, הם היו זוג בלתי נפרד, בזיכרונות שלי הם ישות אחת.


אני מתגעגע אליהם כבר יותר מדי שנים, למי שהיו, חזקים וחדים ובריאים, והיום נפרד סופית.


נפרד מאנשים שעברו הרבה קשיים בחיים וסבלו מגיל הילדות, ולמרות זאת היה להם בית חם ותמיד היה להם מקום בבית ובלב לאנשים אחרים.


בצורה בלתי פורמלית, הם אמצו אותי כשהשתחררתי מהצבא ומאז הקשר הלך והתחזק, הם היו לנו משפחה שניה, סבים פעילים ואוהבים לילדים שלנו, עזרו ותמכו בנו בתקופות עמוסות של חיינו- בשנים שלמדתי, חגית היתה קטנה והתאומות נולדו והיו לנו לתמיכה ולעזר כל הזמן, הם אהבו, עזרו ונתנו לאילן כל מה שהיה צריך, ואני מקווה שהצלחתי אפילו במעט להשיב להם על כל מה שעשו עבורנו.


הם תמיד ידעו לתת עצה, להגיד מילה טובה ולתת חיזוק, בכל פעם כשהיינו צריכים. היו לי לדוגמא ומופת בכוח הרצון שלהם, ביכולת להתמודד עם קשיים ולהמשיך קדימה, ולאהוב את החיים.


חלקנו יחד המון רגעים יפים וחשובים, אספנו הרבה זכרונות טובים מהם. עבורנו, גן שמואל בלי מרדכי ונחמה זה גן שמואל אחר, לא שלם.

נזכור אותך תמיד,


משפחת קציר


על מרדכי רוזנצוויג

 

מורדוכי יקיר נפשי ונפשנו ואהוב לבי ולבנו

 

כמעט ארבעים וחמש שנים שחיינו צמודים ומחוברים היו.

ובדחילו ורחימו, ביראה גדולה ובאהבה רבה באה אני לנסות ולומר עליך דברים.

כי את הטכניקה אני יודעת וגם הפרטים המלאים בידי אלא שהרבה יותר מהם – התובנות.

ואינני יודעת מה נכון יותר לומר: את פרטי חייך או את גבורתך במשמע הדרך בה עשית את חייך.

 

ואם באמת לומר את שניהם – זה הרבה יותר ממה שאפשר לקרוא כאן.

ולכן אני מבקשת סליחתך [אתה המקפיד בפרטים] אם אחסיר או אמעיט או אניח חלקים לפעם אחרת.

את הבנות ותובנות השואה הראשונות הרי למדתי מכם. בעיקר בשיחות העומק בנסיעות הארוכות לערד וממנה, ביום שהחלטתם [למשך כמה שנים] שהוא רק שלנו בכל שנה.

אני נוהגת ואתה לצידי ונחמצ'ו על הקפה והסנדביצ'ים מאחור ובכל שנה היה נושא אחר שבחרת לדבר בו ורק פעם אחת נחמצ'ו ביקשה להיות הדוברת הראשונה.

אלו היו מסעות-בועה, מנותקים מהעולם הסובב. שואה ברכב הממוזג בנופים שהופכים מירוק למדבר ומתהפכים בדרכנו חזרה.

 

 

וודאי שאפתח בשואה כי אין יכול אדם להכיל שואה בחייו.

נכון אבל לא מדוייק

המוות והיתמות והשכול ועינויי הגוף, הרעב וההשפלה, אובדן הבית והמשפחה והחיים ההם

אינם יכולים להתקיים בו זמנית באיש החפץ חיים.

הוא מניח אותם בצידי הגוף, בדפנות הפנימיות של שלד חייו המתחדשים, אוטם אותם בכמוסות הנעות במחזור הדם, בתיבות נעולות המונחות בירכתי הנפש, קובר אותם בתהומות השכחה המנחמת ובוחר בחייו החדשים.

 

הוא נחלץ ממנה בכוח נעוריו, בכוח אהבתו, בעוצמות שבוראת בו המשפחה שהקים.

 

אחרי כמעט 75 שנה אנחנו לכאורה יודעים הכל על השואה. יודעים במשמע הטכני, ההירארכי, הביורוקראטי ואפילו הפוליטי והאסטרטגי: גטאות, אקציות, מחנות העבודה והכפייה והריכוז וההשמדה, ה-SS והגסטאפו והאינזצגרופן, והתעמולה וההטעייה והשטניות הנאצית.

 

מה שאיננו באמת יודעים ואולי לעולם לא נצליח לחשוף ולדעת ולהבין היא גבורת האנשים.

אנשים אני אומרת במשמע תינוקות וילדים, בני נוער, אבות ואמהות, משפחות וקהילות שצלחו בגופם את תופת המלחמה ושאול ההשמדה ועשו את חייהם השניים כמו לא באמת היו חייהם הראשונים

 


רשימות החיים ורשימות המוות

ואלה תולדות מרדכי בן צבי הירש רוזנצוויג ושרה הינדה לבית מילר שנולד בראדום שבפולין

בי"ב שבט תרפ"ג, 29 בינואר 1923 והלך לעולמו בצאת השבת של פרשות מות וקדושים ואמור. ואיננו נזקקים לומר עליך קדושים כי חיך הרבה למעלה מזה היו.

 

 

רשימות החיים הראשונים

הסבא הגדול משה גרוספלד הקים בראשית המאה ה-19 מחצבה שסיפקה סיד לתעשיית הבורסקאות בעיר ראדום שהייתה מפורסמת בעור המשובח שיוצר בה.

משפחת הסבתא הינדה מצד אמא – הגרה לארצות הברית לפני "המלחמה הגדולה" שאז עוד לא ידעו שהיא רק מלחמת העולם הראשונה ולכן כשנגמרה – שבו אל ביתם בראדום.

וזה כדי לומר עד כמה החיים מתעתעים, וגם כדי לומר ש"אילו" אינה אופציה לדבר בה.

 

שני זוגות תאומים נולדו לרוזנצוויגים: הבנים יוסף ומרדכי ושש שנים אחריהם הבנות רבקה והינדה.

שני הזוגות אינם דומים ואינם זהים ובשני הזוגות אחד כהה והאחר בהיר.

 

בית יהודי אמיד. עוזרת פולנייה. דירה בבית ענק עם חצר פנימית גדולה ברחוב רווינסקה 16.

לאבא צבי הייתה חנות וסדנה למכירה ותיקון של מכונות תפירה.

בית יהודי משכיל. אבא ציוני מתון ובבית קראו את העיתון הציוני "היינט" [היום] והיהודי "אונזר אקספרס".

 

הבנים למדו בחדר ובגיל שבע הלכו לבית-הספר הפולני ובמקביל הביא אבא "מלמד" פרטי לעברית ותנ"ך . עם סיום בית הספר באו שניהם לעבוד עם אבא. בפוגרומים של 1935-36 – התקינו ותיקנו בסדנה כלי נשק ליהודים מהעיר והאזור

 

 

מתוך הבית הציוני חובר מרדכי לקן השומר הצעיר: פעולות, שיחות, מחנות וקיבוצי ההכשרה: "החלוץ", "בחזית"של השומר הצעיר [שאז הייתה חזית מלחמת המעמדות בלבד]  ו"קיבוץ שמואל מוהילובר" של הפועל המזרחי ע"ש רבנו שכיהן גם כרב העיר ראדום. זה וגם זה מתעתועי החיים: את מנפרד ברק פגש לראשונה כשהגיע לקיבוץ ההוא מגרמניה והיה שחקן מצטיין ב"הפועל ראדום".



רשימות המוות

ביום שישי, שבועיים בדיוק לפני ראש השנה, הראשון בספטמבר 1939 התחילה ההפצצה על שדה התעופה. בו ביום עזבו חברי קיבוץ "בחזית" וברחו מזרחה.

מרדכי רץ בבכי הבייתה ואמר לאבא "בוא נברח" ואבא לא השיב. ומרדכי הוסיף "נברח ונציל את נפשותינו" ואבא שותק.

כי איך אפשר פתאום באמצע החיים לעזוב בית ועסק ומשפחה. כי איך אפשר לבחור בפליטות ובנדודים ובלא-ידוע . ואיך אפשר לברוח מזרחה כשבמלחמה הראשונה הרוסים היו הכובש האיום, הפוגרומי ואילו  הגרמנים נהגו כבני-תרבות.

 

בראיית החיים המתעתעת, אחרי כמעט אותן 75 שנה, אפשר לכאורה לומר "אילו רק". אילו רק הבינו, אילו רק השכילו, אילו רק עשו מעשה.

אבל כדי  באמת להבין יש להרכיב את משקפי-התקופה והזמן של עולם נטול תקשורת במשמע מידע זמין בזמן אמת, נטול כלי תחבורה במשמע אפשרות ניוד מהיר, ובעיקר תבניות העולם היהודי ההוא שחוקי נירנברג והכיבוש הגרמני היו בעיניו כפוגרום והמלחמה שהתפשטה הייתה כמלחמה הראשונה ההיא. ואלו דברים שאדם ועם שורדים.

 

 

שואה פעם ראשונה:

סרט שרוול לבן על יד ימין ועליו מגן-דוד צהוב.

בתורים ללחם עמד תמיד מרדכי שנראה פולני יותר מאחיו.

יוני עד ספטמבר 1940. בלז'ץ. טרם מחנה השמדה. 

מרדכי נלקח לעבודות כפייה בחפירת בורות כנגד-טנקים.

ארבעה חודשים של רעב מחלות וקור נורא. משלוחי המזון של היודנראט הצילו את נערי ראדום.

מרדכי כותב הבייתה: אני בסדר. אני צעיר. אשוב בשלום.

 

באחד הימים שומר קורא לו מוציא אותו מהמחנה ומביאו לבית פולני ואמו ניצבת שם.

צעק עליה: למה באת? מסוכן פה ופרץ בבכי . אמא בקול שקט הבטיחה שתעזוב. והוא האמין לה.

לא ידע שאמו נאסרה עם עוד אחת-עשרה נשים יהודיות יומיים קודם.

אחרי כמה ימים השומר הוציא אותו ואת אמא ושמונה אנשים נוספים אל פולני שהוביל אותם עם עגלה לעיירה סמוכה ומשם ברכבת לראדום אבא שילם הון כדי לחלצם.

 

רובנו הורים וחלקנו עדיין ילדים של הורים חיים. אין צורך בשום משקפים לבד ממשקפי-הנפש כדי לחשוב: ואילו אני שם וזהו בני. כמה תבונה והבנה ובגרות צריך היה נער בן 17כדי לכתוב: אני בסדר. אל תדאגו. במקום לצעוק "הצילו נפשי". אילו תעצומות נפש גייסה אמא שרה כדי לומר לבנה בשקט "אני אעזוב" מבלי לגלות לו שגם היא אסורה כמוהו כדי לא להעיק, כדי לא להכביד על בנה הבכור שעודנו נער אבל כבר פועל כפייה מזה-רעב.

עוד בטרם נגעה בהם ההשמדה כבר נזקקו לגבורתם שאלמלא היא לא היו יכולים לחיות.

יש לתת את הדעת על השתנות מושג הגבורה, על השואה בה הוגדרה מחדש משמעות הגבורה.

לא גבורת הקרב אלא גבורת חיי היום והשעה והרגע. יש ניסיון שאין אדם אמור לעמוד בו. שהוא מנוגד למהות החיים: רעב ועינויים והורות נגזלת ומות יקיריך בתופת המלחמה.

ראו כמה רבים הם בינינו אותם גיבורים.

 

 

שואה פעם שנייה

בין יוני 1940 – לאפריל 1941 חיו בראדום. חיי יומיום קשים אבל יש עבודה ומזון.

ארבע ימים לפני ליל הסדר, ב-י' ניסן תשא – 7 באפריל 1941 נסגרו גטאות ראדום.

הדירה נשארה בתחום הגטו הקטן בחלק הפולני של העיר. צרפו אליהם את בת דודתו של אבא ומשפחתה שלא מצאו דירה בגטו.

 

במרץ 1942 סיפר אחד מעובדי בית המלאכה של אבא כי למחנה בלז'ץ מגיעות רכבות מלאות ויוצאות ריקות ואומרים שהורגים בחשמל. שמעו ולא הבינו. כי איך אפשר להבין. ואם יבינו – לאן יפנו עם ההבנה הנוראית ההיא. הרי אין באמת לאן לברוח והיכן להסתתר. משפחה של שש נפשות אינה יכולה לקום סתם כך וללכת. חורף וכפור ואין אמצעי תחבורה ויותר ויותר יהודים מגורשים אל נפת ראדום שתחת השלטון הגרמני וובינתיים יש עבודה ומזון ובית.

 

18 אוגוסט 1942.  שלוש בבוקר חיסול הגטו הקטן.

בהלת היקיצה ובלהת האימה: לארוז ולצאת.  בגדים,שמיכות,משהו...ופתאום דממה.

החצר שלהם ניצלה בזכות סוכן הגסטאפו היהודי שגר בה.

באקציה השנייה נלקחו כולם לטרבלינקה: אמא ואבא והאחיות.

מרדכי נלקח לעבוד בתחנת הדלק הצבאית של הוורמאכט ואחר כך בכריית כבול. ואחר-כך חזר לגטו ומצא את אחיו יוסף ובני הדודים מרדכי ומרדכי.

 

 

נס פעם ראשונה

בנובמבר 1942 אירע נס בגטו.  גם הוא מתעתועי החיים. קבוצה של 14 יהודים הוצאו מהגטו ברכבת ונלקחו עד מיצר הבוספורוס שבתורכיה – שם הוחלפו יחד עם עוד יהודים תמורת הטמפלרים הגרמנים מארץ-ישראל.

ומאז נפוצה השמועה כי במשלוחים ברציף הרכבת המופנים לימין– מיועדים לחילופין לפלשתינה

ואילו המופנים שמאלה – לבית הקברות.

 

בסוף קיץ 1943 – יחד עם יוסף הם מועברים למחנה העבודה פיונקי

תכננו בריחה ורכשו נשק. אחד השותפים נתפס, לא עמד בעינויים והסגיר

יוסף ומרדכי נאסרים ועוברים חקירות ועינויי-תופת

ראש התא,פולני אנטישמי משתעשע באסיריו:מכות עד זוב דם ומרדכי מבקש מיוסף תכה יש באף ויוסף בוכה ומכה ומצליח. דם זב והקרב מופסק.

אנחנו מרגישים את המוות בתוכנו אמר מרדכי.

לילה אחד, על רצפת התא החשופה והקפואה יוסף אומר לו:אתה תישאר בחיים

 

נס פעם שנייה.

17 מרץ 1944 – שלוש ציפורים על אדן חלון בית הסוהר

ואחד אומר: היום ישוחררו שלושה

ומשתחררים ומרדכי ביניהם ללא יוסף. אפילו לא נפרד ממנו.

 

 

שואה פעם שלישית


בקיץ 1944 שמענו את התותחים הסוביטיים על גדות נהר הוויסלה.

ביום אחד כל השומרים נעלמו. חתכנו גדרות ויצאנו

פגשתי מי שברחו לפני וחזרו למחנה בריצה: הפולנים רוצחים יהודים.

חזרתי למחנה. גם הגרמנים חזרו וביקשו עובדים. מרדכי מתנדב. עבודה משמעה חיים.

מפרקים את המפעל ועוברים אתו לזקסנהאוזן ומשם לגלייבן

בצדו האחר של המחנה נשים יהודיות מסלובקיה והונגריה.

הבחורים מיצרים להן מסרקים ממתכת לשערן שהתחיל לצמוח ורוקמים שמותיהן על פיסות בד ומעבירים להן דרך הגדר.

 

המחנה מוקף שומרים רק מבחוץ. כשחיפשו הגרמנים מכונאים מומחים שלושת בני-הדודים מרדכי הצביעו.

מפעל המטוסים בראטנהוף. מרדכי ממסמר כנפי מטוסים עם פטישי-אוויר.

חודשים של קור ורעב

באפריל 1945 בן הדוד מרדכי הגדול גווע ומרדכי שלנו מתחנן בפניו ובוכה: אל תמות. אנחנו ננצח.

 

גם זה מתעתועי-החיים:

מפקד המחנה הביא ברזנטים וחבלים ומספרים ומחטים ואמר: תתפרו לכם תרמילים. יוצאים לדרך.

המוות שבצעדות המוות. רגע לפני שיצאו לדרך אמר המפקד: אני כבר לא אקח אתכם. חכו כאן לרוסים

 

שלושה ימים. הצבא האדום. השחרור. כתונת הפסים שהוחלפה בבגדים בבית גרמני נטוש. החלב והסוכר במשק האיכרים שבדרך. ההליכה מזרחה. הבייתה. שלושה בני-הדודים מרדכי

ראדום. נפש חיה לא נותרה .

שנים חשב שמא יוסף אולי. כמעט כל ימיו חיפש.

 

ואז הבחירה לעלות לארץ-ישראל

 

 

רשימת החיים השניים


גניבת הגבול והחבירה לאנשי הבריחה בצ'כיה.

מהונגריה בתעודות הצלב האדום של אזרחים איראניים השבים למולדתם הם עושים דרכם ברכבות לגרץ שבאוסטריה.

משם חוצים את האלפים לטרוויזיו באיטליה. בולוניה-רומא- עד סנטה מריה דה לאוקה.

מרכז מחנות ההעפלה בשפיץ האיטלקי הדרומי.

אבל הכי חשוב? –נחמצ'ו. שם פגש את אהבת חייו ואתה עשה את כל חייה.

 

על לוח מודעות אחד הם מוצאים פתק  כי חברי שוה"צ הרוצים להקים אנא יפנו אל....

ושם פגשו את ישראל גוטמן ואביבה להבי, קיבלו בית והקימו קיבוץ.

כמעט 70 איש שלמדו עברית והיסטוריה עסקו בעבודות תחזוקה ומלאכת יד וחלמו על ארץ ישראל.

בראשית קיץ 1946 יצאו ברכבת למסע לאורך כל המגף האיטלקי מדרום לקצה מערב כמעט וב23 באוגוסט הפליגו באוניית המעפילים "ארבע החירויות" חירות הביטוי וההבעהחירות הדת, חירות ממחסור וחירות מפחד.

 

כשכיתרו אותם הבריטים לפני חופי ישראל הם היו המעפילים הראשונים שהשיבו מלחמה. שעות לחמו עד שגברו עליהם ואז גורשו לקפריסין.

חצי שנה בקפריסין ושוחררו וכמעט הלכו עם הקיבוץ שלהם אבל נחמה דבקה באביבה ואביבה בשמחה כ"ץ וכך הגיעו לגן-שמואל.

שישה ניצולים, פליטים, מעפילים מתחילים באמת את חייהם השניים.

את הלילה הראשון עשו בחדרם של יעל ובצלאל לב. פשוט היה מקום כי יעל נסעה ללדת את רוני.

ולמחרת קיבלו אוהלים ועשו את גן שמואל לביתם.

 

 

גן-שמואל


צביקה ודורית ושרי.

עבודה וצבא ומלחמת השחרור והקרב על מענית

והחיים נכונים.

לא תמיד מאד מתאים לו קיבוץ אבל נחמה מתעקשת וכך היה.

ומעגלי משפחה וחברים ומעט המשפחה ששרדה

והבית הפתוח לכל.

והאושר נהיה קיים

וכמוסות השואה והשכול במשהו מתפוגגות.

ואחר כך מותו של צביקה והחיים ממשיכים עם דורית שרי וג'ים

והנכדים רות ונתנאל ויוסף שוב מקנים לחיים מטעמם הנכון.

ויובל וסנדרה וחגית יונת הדס ואילן

ואפשר להמשיך כך עד זקנה ושיבה.

ואז מותו של ג'ים.

ושוב כאב האבדן הנורא

ושוב אלו הנכדים שמחזירים למעגל החיים

 

השנים האחרונות קשו לו.

וזכה שהיה גם אדווין לצדו ונהג בו מסירות כבן.

 

כל כך הרבה שנים חי מרדכי.

ממאה למאה.

חצה עולם שהתהפך על יושביו ושרד

וחצה את תעתועי החיים וניצח

בגבורה שמעטות כמוה.

כמו שאר ישראל, אחיו ואחיותיו גיבורי השואה.

 

נוח בשלום יקירנו


מזהה  468
העתקת קישור