זהבה ורנר
זהבה ורנר
  22/7/1927
  8/5/2014
ארץ לידה  צ'כיה
יישוב/עיר  Valika Kopana, במחוז Sewlush. שבאוקראינה של היום.
בן/בת זוג  מאיר ורנר
הורה של  אהרון, שלומית, אורית ורונית
סבא/סבתא של  רותי ורוני (אהרל'ה),
נועה ויובל (שלומית),
מיכל, ירון, ארז, תמר, יונתן (אורית),
גבי (רונית).

לזהבה 7 נינים.

תמונות של זהבה ורנר, ז"ל, מתוך ארכיון הקיבוץ


קורות חיים


זהבה ורנר, נולדה ב- 22.7.1927, בשם גולדי פליגלמן. בת זקונים לאהרון פליגלמן ושרה שלומית (קליין), ואחותם הקטנה של 3 אחים ו-4 אחיות. משפחתה גרה בכפר בשם ווליקה קופניה אשר במחוז סוולוש, בצ'כוסלובקיה דאז.

 

בבית דיברו הונגרית עם האם, יידיש עם האב, צ'כית ברחוב, ואוקראינית בבית הספר. כל ילדי המשפחה היו חברים בתנועות נוער שונות, וזהבה ו- 4  אחיותיה היו בתנועת נוער דתית של המזרחי.

 

אביה של זהבה נפטר כתוצאה מתאונה כאשר הייתה בת 9.

 

החיים "הרגילים" נמשכו עד לפסח 1944, כאשר זהבה ו- 3 מאחיותיה וכן אח אחד ואימן שרה-שלומית נלקחו לגטו בסוולוש, ומשם כעבור מספר שבועות, נשלחו לאושוויץ. האם נרצחה במשרפות, וזהבה ו-3 אחיותיה ואחיה, נשלחו לעבודות כפיה בבית חרושת לתחמושת של סימנס. הם שרדו את המיונים של מנגלה, ושוחררו מהמחנה ב- 5 למאי 1945.

 

בשובם לביתם בכפרם, מצאו כי תושבים מקומיים התיישבו בו, והם נותרו ללא בית. זהבה החליטה לעלות לישראל. היא הצטרפה עם אחותה רחל לקבוצת הכשרה בהונגריה, ועלתה לארץ באוניית המעפילים מקס נורדאו.

 

בישראל היא הגיעה לקיבוץ גן שמואל, בעקבות אחיה הגדול ראובן.

מספר שבועות לאחר שהגיעה לגן שמואל, הכירה את מאיר ורנר, ובין השניים נקשרו קשרי אהבה. הם התחתנו בשנת 1946, ובמהלך השנים נולדו ילדיהם אהרון, שלומית, אורית ורונית.

זהבה עבדה כמטפלת בבתי הילדים ובמשך שנים רבות עבדה בבישול במטבח.

 

זהבה דיברה  6 שפות, דבר שעזר לה כשהייתה "מטפלת" של הצעירים שהגיעו ללמוד עברית באולפן גן שמואל. גם עם אלה שלא דיברה את שפתם, מצאה שפה משותפת. תמיד היו שניים-שלושה אולפניסטים שאימצו אותה כאם, והיו מגיעים אחר הצהרים לשתות קפה ולאכול עוגה טובה בביתם של זהבה ומאיר. זהבה ומאיר אימצו לביתם גם ילדי חוץ שלמדו במוסד החינוכי בגן שמואל, ולא מעטים מאלה ומאלה שמרו איתם על קשר במשך שנים, גם כשעזבו את הקיבוץ.

 

בשנת 1991 נפרדה זהבה מבעלה האהוב ממאיר, אשר נפטר ממחלה. זהבה טיפלה בו וסעדה אותו במסירות אין קץ בשנות מחלתו, עד יומו האחרון. לזהבה 10 נכדים ו-7 נינים.




אימא - כתב אהרון

 

אימא, את היית אמא של כולם כמעט.

 

העוצמה, החום והרצון שלך לתת ולפתוח היו בלתי נלאים.

 

כשגיליתי את זה בתור ילד קטן, קינאתי תחילה שאת לא רק שלי. אבל כשהבנתי שהלב הענק שלך מכיל את כולם, התחלתי ליהנות עם ומ... האחים והאחיות הרבים שנוספו לי.

 

הערך של פתיחת הלב והדלת, דרך חום, הומור ושמחה, הוא ערך ענק שלמדתי ממך. ואני עד היום גאה ונהנה ממנו.

 

אימא, כמה סמלי הוא גם, שהיום כמעט בכל העולם הוא יום האם הבינלאומי, יום שבו עולות האמהות על נס העולם.

 

ואת, גם סוגרת מעגל היום וחוזרת להיות שוב ליד אבא, חברך שחסר לך ולנו כל כך הרבה שנים.

 



על הקבר של אימא - כתבה אורית

 

רוצה להקריא כמה דברים שכתבתי, לכם ולאימא. 

 

בבית דרות כולם אהבו אותך. ידענו שגם אם אנחנו לא איתך כל יום, תמיד נמצאים לידך אנשים שאוהבים אותך ודואגים לך מכל ליבם.

 

אהבת לאהוב. תמיד שמחת, אם רק יכולת, לרצות ולשמח את הבריות, והם בדרכם השיבו לך באהבה וברצון טוב.

 

מטבעך אהבת לתת מעצמך. דרך הנתינה המיוחדת שלך, יצרת קשרים חופשיים ואמיתיים עם אנשים רבים, עם כל המשפחה המורחבת שלנו, ומה שהיה כל כך מיוחד גם עם המשפחה המיוחדת – האישית שלך, כל אלה הבודדים מהכפר שלך באוקריינה שניצלו וחזרו מהמלחמה ונהיו משפחה.

נולד בתוכך מן חוש מיוחד לזולת – לאחר. ידעת למה כל אחד זקוק, ולא פחות מכך, ידעת לתת את זה כך שיאהב לקבל.

 

הקיבוץ היה בשבילך בית, שרק אדם שאיבד ונקרע מביתו כפי שקרה לך, יכול לדבוק בו ולהיקש אליו ממש מעבר לבחירתו החופשית, כאילו זה הגוף שלו עצמו ורק המוות יפריד ביניהם. מהקיבוץ – גם המוות לא מפריד אותך. האדמה הטובה הזו, תקבל אותך אליה ואת תהיי חלק ממנה בכל מקום בקיבוץ.

לפני 10 שנים בערך, כשכבר היית בלי אבא שלנו ועדיין לגמרי במיטבך, שאלתי אותך "מה את הכי הכי רוצה בעולם?" אם הייתה מגיעה פייה עם מטה קסמים ומקיימת כל בקשה שתבקשי מה היית מבקשת. אלוהים אדירים, אמא, גם אחרי שניסיתי שוב ושוב להגיד לך שכל פנטזיה מתקבלת, כל דבר שעולה בדעתך...

 

עמדת על דעתך להגיד שמה שהכי היית רוצה בעולם הוא, שאחרי שתלכי לעולמך, יהיה בקיבוץ מקום משמעותי לבוא אליו, ומסורת שתאפשר לנו, ילדייך, ולכל הילדים שהוריהם הלכו לעולמם ואין להם אחים בקיבוץ לבוא אליהם – לשמור על קשר חי עם המקום הטוב והמיטב הזה קיבוץ גן שמואל.

אמאל'ה יקרה, אני מספרת את זה כאן, ורבים מחברייך שומעים זאת.

 

אני מצידי אומרת לך קבל עם ועדה, שאם זה רק יינתן, אשמור על קשר באהבה ובשמחה רבה. הרי זה ביתי הראשון והאהוב עד עצם היום הזה. לאן תילקח משאלתך? ימים יגידו...

 

אני יודעת שלא היית רוצה שנחזיק את החברים זמן ארוך מדי, ולכן אסיים בשיר שכתבתי לך.

אני ממש לא זמרת אבל השיר נכתב ואשיר אותו מכל ליבי.

 

בתוך לבך פועם השיר,

זה שיר תקווה ומאבק לאור לאור,

בכאב ובתפילה ליום בהיר

את בתוכי, אותך לתמיד אזכור.

בתוך ליבך פועם השיר,

זה שיר מופלא של תאבת חיים גדולה,

שיר שלום רוב אהבה מדור לדור,

אל עליון את נשמתך ישמור,

לו לו לו .......

כי ברוחך פועם השיר.....

 

תודה אימא על כל מה שהיית בשבילי וההשראה שנתת לחיי.



 

אימא אהובת ליבי, כתבה רונית

 

בזיכרונות הראשונים שלי ממך, את מחבקת ומנשקת אותי. עוד פעם ועוד פעם. והמשכת כך לאורך כל חיי.  קראת לכל אחד מאתנו בשמות חיבה, מיוחדים משלך, כמו "נפש קסם שלי", ו"מחמל נפשי". גם לרבים מהקרובים לך נהגת לקרוא בשם חיבה, שמחבק גם בדיבור.

 

אהבת מאוד לבשל, ובעיקר לאפות עוגות. כשהייתי מבקשת ללקק מהכף כשהכנת עוגה, מיד היית מוציאה מהתבנית קערית שלמה של קרם שוקולד ונותנת לי. לקראת הטיול הגדול שלך ושל אבא לחוץ לארץ, אני הייתי בת 11, ואת לא הסכמת לצאת לטיול ולהשאיר את אורית ואותי לבד בארץ. הבאתם את זה לשיחת קיבוץ, ואישרו לכם, באופן חריג, לקחת גם אותנו איתכם. והיו לך עוד מהפכות קטנות כאלה שנבעו מליבך.

 

בשבתות ובחגים, כשהיינו מגיעים לקיבוץ בבגרותנו, היית מכינה פיצה וקנדליקי לארוחת ארבע, שהייתה מלווה ברעש ובלגן שמחים.

 

נתת לנו בטחון שאנחנו טובים ומוצלחים ושנוכל להיות ולעשות בחיים כל מה שנבחר. השתדלת לאפשר לנו לבחור את הבחירות שלנו, גם אם את היית מעדיפה שהדברים יהיו אחרת. כמו למשל כשכל אחד מאתנו עזב את הקיבוץ.

 

גדלת בבית דתי, ובכל שנותייך בקיבוץ המשכת לשמור על מנהגים דתיים מהבית. לא הפסקת לצום ביום כיפור, ולהדליק כל יום שישי נרות שבת ולברך עליהם. נדמה לי שיותר משמירה על מצוות דתיות, שמרת כך לעצמך על זכרון בית הורייך שהיה לך זיכרון מתוק. שנים רבות לא סיפרת לנו כלום על אימת המלחמה, על השהות באושוויץ ועבודות הכפייה, שהחריבו את עולמך המוכר והטוב. אמרת שרצית שנגדל משוחררים מהטראומות שעברת, ללא נטל המשא שאת נושאת.  אבל על בית הורייך אהבת מאוד לספר. סיפרת גם על הורייך האהובים, נהגת להגיד "תראו כמה הם היו יפים" והצבעת על תמונתם שהיתה ליד מיטתך. ועל לוח ליבך היה במשך שנים תליון שבו תמונות שניהם.

 

היית נדיבה. הרבית לחלק לסובבים אותך חום ואמפטיה, ועוגות.

אהבת מאוד את נכדייך, והם החזירו לך אהבה. היית מוכנה להוריד בשבילם את הירח. "אל תדאגו, אני אסדר את זה" היה משפט שגור בפיך, גם לנו וגם לנכדים בזמנם, שביקרו אצלך לעיתים קרובות. לצערי הגדול, בשל מחלתך, גבי שלי לא זכתה להכיר אותך במיטבך, ולהנות מאהבתך המחבקת ומההומור שלך והחום שקרן ממך.

 

כל חייך הבוגרים חיית בקיבוץ גן שמואל. גן שמואל שכל כך אהבת. נהגת לומר שלא היית רוצה לחיות בשום מקום אחר, רק בקיבוץ. בשנות חייך האחרונות, בהן התגוררת בבית דורות, זכית לטיפול מסור ואוהב. בשנים אלה, בבית דורות, הצטמצם עולמך אט אט. אבל גם מי שלא הכיר אותך לפני מחלתך, שם לב כמה את מלאת הומור ושמחה ואהבת החיים. צחקו איתך, והצחיקו אותך בבית דורות, וטיפלו בך מצויין.  וכולנו מודים לכל הצוות בבית דורות – על הטיפול הטוב והאוהב באמא.

 

למרות שעברו עלייך דברים קשים בילדותך ונערותך, ומותו של חברך האהוב, אבא, לפני - 23  שנים, למרות כל אלה, הייתה בך אהבת חיים ושמחת חיים חזקה ועוצמתית, ואופטימיות בלתי מתפשרת, עד סוף ימייך.

האופטיות ואהבת החיים המאושרת שלי הן בין המתנות הכי גדולות שיש לי בחיים, ואני זוקפת תכונות אלה לך, לזכותך, למהות החיים שלך שראית למול עיני.

 

אימא, הסתיים מסע חייך. חיים שהיה שהייה בהם מהכול. אבל בתמצית שלהם, בגרעין הליבה של חייך, הפצת אהבה, אופטימיות, שמחה, וצחוק.

 

אני נפרדת ממך, אימא אהובה, אבל בחדרי ליבי, יש לך מקום לתמיד.

 

רונית

 

מזהה  472
העתקת קישור