שושנה מרגלית
שושנה מרגלית
  26/2/1926
  11/5/2014
ארץ לידה  ישראל
שכבה/קבוצה  השלמה
בן/בת זוג  חיים
הורה של  דורית, ספי, אלון וראלי
סבא/סבתא של  הילדים של דורית הם ג'ולי, אדם ומקסים
הילדים של ספי: שירה (מאורית ז"ל), יונתן, מיכל (מליאורה ז"ל), דניאל וקלי (ג'יין)
הילדים של ראלי הם אורי, איילת וגלי; הילדים שלי הם ירון, יובל והילה.

הילדים של שירה (הנינים של שושנה) הם יהלי ורונה.

רגעים מחייה של שושנה ז"ל, תמונות מארכיון הקיבוץ




אימא, כתב אלון מרגלית

 

שושנה מרגלית לבית ליפה, אמא, נולדה ב 26.2.26 לציפורה ואריה זכרם לברכה. שניהם אנשי העלייה השלישית, גדוד העבודה וממייסדי תל יוסף, היא עין חרוד. שנות ילדותה עברו עליה בתל אביב, שם הצטרפה לשומר הצעיר ונשלחה עם חבריה לדנגור, להקים את קיבוץ נירים. בנירים פגשה את אבא שהיה חבר בהשלמה של גן שמואל והגיע לנירים בשליחות התנועה. הם התאהבו, הגיעו לגן שמואל ערב מלחמת השחרור, הקימו משפחה וחיו בקיבוץ עד יום מותם. ילדיהם, ספי, דורית, ראלי ואנוכי חיים מחוץ לקיבוץ.  אמא אהבה את הקיבוץ, את חבריו ושביליו בכל מאודה. עד לשבועות האחרונים, נהנתה לנוע בשביליו ולהתפעל מהיופי והנוי המצויים בכל מקום. יהי זכרה ברוך.

 

אמא כמו מים, המעניקים חיים, המאפשרים את בקיעתו של נבט, המזינים את שורשי העץ בבגרותו. אמא שלי כמו מים שקטים החודרים עמוק. שמעולם לא ניסתה להיות מקובלת  אבל כולם אהבו אותה. שלא ניסתה להילחם על דעתה וכולם שמעו והקשיבו. שמעולם לא ניסתה להילחם על כבודה וכולם רחשו לה כבוד. 

אמא שלי כמו מים שקטים חדרה ללב של כולם.

 

א אַשְׁרֵי הָאִישׁ-- אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ, בַּעֲצַת רְשָׁעִים;
וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים, לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים, לֹא יָשָׁב.
ב כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה, חֶפְצוֹ; וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה, יוֹמָם וָלָיְלָה.
ג וְהָיָה-- כְּעֵץ, שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם:
אֲשֶׁר פִּרְיוֹ, יִתֵּן בְּעִתּוֹ--וְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל; וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.
ד לֹא-כֵן הָרְשָׁעִים: כִּי אִם-כַּמֹּץ, אֲשֶׁר-תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ.
ה עַל-כֵּן, לֹא-יָקֻמוּ רְשָׁעִים--בַּמִּשְׁפָּט; וְחַטָּאִים, בַּעֲדַת צַדִּיקִים.
ו כִּי-יוֹדֵעַ יְהוָה, דֶּרֶךְ צַדִּיקִים; וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד.

 

אמא שלי כמו מים שקטים. נעלמה ונמוגה לאט לאט. תחילה נמוגה יכולתה ללכת ואחר כך יכולתה לעמוד. לאט לאט נטש הגוף, במשך חודשים ושנים, שלב אחרי שלב.  לנו, שצפינו בה לאורך הדרך דמתה לעיר במשמרת אחרונה של לילה, כשהאורות הולכים וכבים אחד אחרי השני. בהתחלה השינוי כמעט זניח אבל פתאום אתה תופס עד מה נרחבת האפלה. אתה מחכה שתגיע פרידה, אתה יודע שתגיע פרידה  ולא יודע מתי.

 

מה יתרון לו לאדם בכל עמלו- היתרון בעמלו

הן מעפר אתה ולעפר תשוב ואחרי מותך,

זיכרון חייך כמוץ יעוף ברוח. והדרך שבה צעדת תשכח.

אבל הדרך תישאר איתך גם אחרי מותך, ויישאר איתך גם העמל אשר עמלת

וזו תהיה תמורתך.

 

הן מעפר אתה ואל עפר תשוב

ומעפר יעלה ויצמח אילן גבוהה שיצל וייתן מחסה לעוברי אורח.

ולא יישא אותו אילן שמך ולא יישא אותו אילן את זכרך

אבל בין ענפיו, אבל בצמרתו ישכון מרחב אשר יכיל, ברוחב לב, את לבלוב עליו ואת שירת ציפוריו

וזו תהיה תמורתך

 

אדם בונה חייו כמו מגדל של חול. טיפה אחרי טיפה. שנייה, שעה, שנה.

בונה חיים, מקים לו משפחה ובית לתפארת, ואז מגיע גל ומוחק הכל.

אבל נשאר החוף, נשאר הים והצדפים וקצף הגלים והשחפים. נשאר הזיכרון.

אדם בונה חייו כמו מגדל של חול. מה יישאר בחלופם אינו חשוב, המעשה נשאר .

וזוהי תמורתך.

 

אמא שלי, המעשה שלך נשאר וגם הזיכרון וזוהי תמורתך


מזהה  473
העתקת קישור