יעקב (קובי) ברק
יעקב (קובי) ברק
  5/11/1960
  16/9/2014
ארץ לידה  פולין
שכבה/קבוצה  סלע
הורה של  טל ושי
בן/בת של  חנה ומנפרד ברק
אח/אחות של  אילנה ויעל

 

קובי אחי היקר והאהוב,

 

איך פתאום זה קרה שליבך הפסיק לפעום, מה בדיוק קרה? כולם שואלים וגם אני, כנרה שלא נדע אף פעם.

בסך הכל התקשרת ואמרת שאתה לא מרגיש טוב שיש לך בחילות שאולי זה וירוס, מי תיאר לעצמו שככה זה יגמר?!. זה פשוט לא נתפס ובטח גם לא ייתפס אצלי עוד הרבה זמן.

 

לאחרונה הקשר ביננו התהדק, תמיד הקשר ביננו היה טוב, מאז שחזרת ארצה לפני שנתיים וחצי הקשר התהדק עוד יותר. היית בא אלי הביתה הרבה, עשית בייביסיטר לנתי וטליה ובעצם דברנו כמעט יומיום בטלפון אם לא נפגשנו. היה תמיד כיף לדבר איתך על כל דבר כי היה לך ידע עצום בהכל, כל נושא שדברנו, ששאלתי, תמיד ידעת והייתה לך תשובה, האינטליגנציה שלך התבטאה בכל תחום.

 

היית חסר לאימא מאוד, כל השנים שהיית באוסטרליה. היא תמיד התגעגעה אליך בשקט ובסתר בלי שנדע באמת מה היא מרגישה, וכשחזרת – היא פשוט לא הפסיקה לדבר עליך, איזה אושר הבאת לה כשביקרת, היא התמוגגה ופרחה מעצם היותך לידה. היית בא אליה לפחות פעמיים בשבוע או יותר, כשיכולת, בסופי שבוע היית איתה, מדבר איתה ובעיקר משמח אותה, הרי אתה ה"אינגלה" שלה, היא אהבה אותך בכל מובן המילה ועשתה בשבילך המון וכל מה שיכלה.

 

האמת שכל מי שהכיר אותך היה מוכן לעשור לך בכל דרך שהיא, אבל הגאווה, האגו המטופש הזה... או הבושה, לא נתן לך לקבל... העומס שלקחת על עצמך היה כנראה גדול מדי עליך.

 

אני יודעת כמה התגעגעת לטל ושי. לילדים שלך כשעזבת את אוסטרליה כשחזרת לארץ. זה בטוח פצע שנשאר פתוח ולא פתור, אהבת את הילדים שלך כל כך שתמיד דיברת וסיפרת סיפורים על דברים שעשיתם יחד, חוויות משותפות וחיים משותפים איתם גם כשהיה טוב וגם כשהיה פחות טוב ואפילו לפעמים קשה.

 

תמיד הלכת גאה ובדרך כלל גם שלם עם ההחלטות שלך. נראה לי שהפעם ההחלטה השפיעה עליך מאוד והפריע לקצב הלב שלך. הגעגועים לילדים האהובים, הקושי בלהתחיל מחדש מאפס בגיל 50+ בארץ אחרת עם מנטליות שונה וחדשה שצריך להתרגל מחדש. על אף האופטימיות האינסופית שלך, נראה שהפרדה מהילדים הייתה מכה קשה עבורך ולכאב לב עצום ותמידי- שממנו לא הצלחת להתאושש.

 

כל החברים שלך, וקובי יש לך המון חברים, כמות מכובדת שמכירים אותך ואוהבים אותך, אחד אחד, כל אחד מהם בהלם מהמוות הפתאומי הזה שלך. כולם נדהמים ולא מצליחים להאמין ולעכל את הבשורה הנוראית.

 

זה לא יאומן איך ברגע אחד- הכל יכול להשתנות מהקצה אל הקצה. כמה שהחיים של כולנו- שבירים וכמה אין לנו שליטה על מה שקורה. גם-אם כך צריך היה לקרות, זה כאב בלתי נסבל ועצום ועצוב.

בצער ובכאב לב עצום, אין מילים אפילו לתאר עד כמה, אני עכשיו צריכה להיפרד ממך. אפילו שאני לא רוצה. מעכשיו הכל ימשיך בלעדייך, כשארצה לדבר, לשאול, להתייעץ, לשתות קפה ולדבר על הא ועל דא- זה כבר לא יקרה. ואפילו לא הספקתי להיפר ממך ולהגיד לך עד כמה אני אוהבת אותך ומעריכה אותך ושאתה אדם משכמו ומעלה, חבר טוב עוזר ותומך, בעצם כשאני חושבת על זה נראה לי שבעצם אף אחד מכל מי שאהב אותך באמת- לא הספיק להיפרד ממך אחי היקר.

 

עכשיו במעמד זה אני נפרדת ממך בצער עמוק אוהבת אותך וכואבת את מותך.

 

אילנה אחותך

 

לסיום- חברה חכמה אמרה לי שבעצם שום דבר הוא לא סופי, גם מוות. ויש ותהיה המשכיות אצל כל אחד שפגש אותך ונקלע לדרכך ונכנס לתוך חייך, חלק ממך נשאר בכל אחד מאיתנו ותמיד יישאר.

תנוח על משכבך ותדע שרבים מכבדים אותך בדרכך האחרונה ואוהבים אותך.


* * *


דיברי הספד לקובי במלאות שלושים למותו:


קובי, מאז מותך אני לא מוצא מנוח. אני שואל את עצמי איך נפרדים מחבר יקר שפשוט נעלם מחיינו בחטף. 


ברשותכם אני רוצה לחלוק מעט ממה שקובי היה עבורי. קודם כל, קובי, אתה לימדת אותי את משמעות המילה חבר וזה דבר שלא אשכח אף פעם. 


 אני כמובן הייתי אחד מיני רבים. קובי, תמיד היה לך לב רחב להכיל ולקבל את כולם כפי שהם, ואכן לרוב היו מסביבך חברים רבים שרצו בקירבתך‪,‬ אך גם לרחוקים והחלשים היה מקום אצלך. אף פעם לא שכחת ותמיד דאגת להם. מה שהנחה אותך תמיד היה חוש צדק מפותח ואחריות חברתית לחבר ולאחר. 


ההכרות שלנו התחילה בגיל 3 כשהגעת לגן שמואל. מאז ועד היום, 50 שנה, אנחנו ביחד ביחסים מאוד מיוחדים עם עליות ומורדות אבל תמיד כשנפגשים נשאר בינינו הניצוץ הזה שתמיד הצית בי גל של שמחה ואושר על מה שחלקנו ונחלוק בעתיד. לצערי הגדול העתיד הזה נגדע בטרם עת. קובי, אני יודע שבסך הכל היו לך חיים מלאים ומאוד מאושרים גם בארץ בגן שמואל וגם בזמן שהותך לאחר מכן באוסטרליה. עם זאת נדמה לי משיחותי הרבות איתך שהחזרה מאוסטרליה היתה באמת קשה; הגעגועים לילדים קרעו את נפשך הרגישה, הדאגה הבלתי פוסקת לפרנסה הייתה ללא נשוא, וברקע כמובן היה הקושי התרבותי להסתגל מחדש לחיים במדינה לא פשוטה. כאן בדיוק בפעם הראשונה נזקקת לעזרתנו. כאן היינו צריכים כולנו לתמוך בך ולעזור לך לעמוד על הרגליים. כאן היינו צריכים להראות לך שלמדנו ממך ממה מורכבת חברות אמת. כאן בדיוק כשלנו במבחן התוצאה. עזרנו, הראינו איכפתיות, אך לא יצאנו מגידרנו ומה שכל אחד ואחת מאיתנו עשה פשוט לא היה מספיק. 


קובי, לפחות בלוויה, היינו איתך שוב כל חבריך הקרובים מלווים אותך בדרכך האחרונה. הכאב באמת גדול מנשוא. והיום במלאות שלושים למותך אני רוצה להיפרד ממך ולאמר לך שוב עד כמה אני אוהב אותך ומצטער שהלכת מאיתנו בטרם עת. 


לסיום אתה נמצא באדמה שכל כך אהבת, המקום שחינך אותנו להגשים אידאלים אוטופיים ונישגבים שאתה היית מהמעטים שבאמת הטמעת ולקחת אותם לחיי היומיום. כל שנותר להגיד הוא שאפילו במותך, כמו בחייך קראת אותנו לסדר והזכרת לנו שכשזונחים את האידאלים האלה של אחריות חברתית ועזרה לזולת אנו פוגעים לא רק בחלש ובאחר אלא גם באלה הקרובים אלינו. קובי תנוח בשקט אל תרגיש לא נעים, הכול בסדר עכשיו. אנחנו אוהבים אותך.


שחר דיקמן ( קבוצת סלע )



גם ללב יש גבולות משלו

גם לב גדול וחזק אומר יום אחד,  "עד כאן" /  עופר בראון

 

קובי

 

כבר חלפה לה שנה מאז שליווינו אותך לכאן, שנה מאז שליווינו אותך בדרכך האחרונה .

כן, חלפה כבר  שנה מאז שליבך הגדול הפסיק לפעום, אמר די, איני יכול עוד  ונדם.

ואנחנו, כשאנו כאן מדברים על ליבך מדברים אנו בעצם עליך כי אתה וליבך חד הייתם, שניים שהם אחד, שניים אשר אינם נפרדים לעולם שניכם כה מאוחדים  ומשולבים ולא נותנים לדבר להפריד ביינכם, לא לראש שהוא הגדול באויבי הלב, לא לרחשי הסביבה ולא למשבי רוחות רעות שנשבו במחוזותינו,  דבר לא הניע אותך  מללכת עם ובעקבות ליבך.

 

אנו שמכירים אותך מילדות זוכרים כי כך הייתם תמיד שניכם הולכים יד ביד ומפזרים ומרעיפים טוב וטוב על סביבתכם על הסובבים אתכם ועל כל מי שנקרה בדרכיכם. הולכים הייתם יחד עם אותו חיוך אין סופי שהיה על פניך תמיד, חיוך שאינו נגמר לעולם חיוך של טוב שמחה אהבה  ואופטימיות אין סופית

קיימת עם ליבך זוגיות מופלאה ומזוגיות זו יוצאו  נשכרים כל  אלה שסבבו  אותך ואלה שנקרו  בדרכך ויעידו על כך כל אותם אנשים שזכו בכך שדרכם הצטלבה בדרכך.

 

ואנו, אנו שהלכנו קברת  דרך ארוכה יחד, אנחנו  זכינו ליהנות מהטוב שהפצת סביבך משמחת החיים האין סופית והבלתי נגמרת שהקרנת ומהפרגון האין סופי לכל הסובבים אותך..

 

נטול אגו היית, נטול אגו במובן הנפלא של המילה, לא התנשאת ולא זלזלת באיש, נטול כל  תככים ואינטריגות, אדם נטול רוע.

 

אתה וליבך הייתם על גג העולם והייתה הרגשה כי דבר לא יוכל לכם.  

אך גם הלב, גדול וחזק ככול שיהיה אינו חסין בפני כל.

 

נסעת  מכאן לקצה תבל נסעת בעקבות אהבתך.

אך אז, בשלב הזה כבר החל הקשר בינך לבין  ליבך להיסדק.

הוא נסדק כשהשארת את חלקו של הלב כאן אצל משפחתך שנותרה בארץ.

וגם לאחר שנים כשיצאת שוב אתה וליבך בעקבות האהבה ושבת לכאן ממרחקים השארת מאחריך פיסה גדולה מליבך, את שני ילדיך.

 

חזרת לכאן אחרי שנים פגשו בך שוב אם חיוך ושמחת חיים ראינו את החיוך על פניך ושמענו את צחוקך.

אך אוזנינו ששמעה את הד צחוקך לא הייתה רגישה דייה ולא שמעה כאבך ומצוקתך ועינינו  שראו את החיוך על פניך לא היו חדות מספיק ולא שמו לב לדמעה שבצבצה בזוויות עינך. עמדנו מולך ולא ראינו דבר ולא שמענו מאום.

 

אולי, רק אולי אם היינו קשובים קצת יותר ומביטים בך עמוק קצת יותר אם היינו שומעים ורואים ועומדים באותם רגעים  קצת פחות למולך  ויותר לצידך.

אז אולי,  באמת רק אולי  לא היינו עומדים סביבך היום כאן, אולי .

 

לפני זמן נזכרתי כי על קיר חדר האוכל תלויים היו סמלי הקבוצות, תלויים כתמונות לוגו של כל קבוצה וקבוצה מסודרות בשורה על פי סדר, ורק אחת הייתה חסרה שם כל השנים זו  של זו של קבוצת סלע.

כמה סמלי הוא כי דמותך הניבטת מתוך תמונה ישנה היא זו אשר מהווה את  הסמל והלוגו של קבוצת המסרונים של סלע שמחברת היום את חבריך מכל פינות וקצוות  תבל. כן, זה סמלי כי מדורת השבט סביבה התקבצנו בנעורינו דעכה עם השנים ונידמה היה כי אותה אש כבתה לתמיד, אך אתה קובי, בנשמת אפך האחרונה ליבית מחדש את אותה אש, אש הקבוצה וממש כמו שכתוב " במותך ציוות לה, לקבוצה את החיים"

 

חיית חיים נפלאים, לא בזבזת רגע בהם עשית בחייך כמעט כל מה שרצית.

חיית בהרמוניה מופלאה עם אהבותיך ועם לבך,

לאהבתך לא היה גבול.

אך ללב יש גבולות משלו.

וגם ליבך  הגדול   אומר יום אחד,  "עד כאן".

 

עופר בראון



מזהה  475
העתקת קישור