חיה נאמן
חיה נאמן
שם משפחה קודם  דמביק
  29/9/1929
  11/1/2015
ארץ לידה  הונגריה
יישוב/עיר  בודפשט
בן/בת זוג  יהודה נאמן
הורה של  אירית ונורית
סבא/סבתא של  בנים של אירית ועמי רדו :
אורי, איתן ואילן

בנים של נורית ושבי קפלן:
נועה, אסף, שירלי ודור

סבא/סבתא רבא  נינים של חיה:
נכדים של אירית:
בנים של איתן: איליי, ואריאל
בנים של אילן: עמית ויעל

נכדים של נורית,
בנות של נועה: אור, גליה ואבישג
בנים של אסף: אלון וארז
כמה רגעים מחייה של חיה נאמן, מתוך ארכיון הקיבוץ


נפרדים מחיה

 

אנחנו נפרדים היום בצער מחיה נאמן.
הלכה לעולמה אישה צעירה ברוחה, אוהבת חיים, חובבת ספורט – במיוחד שחיה והחלקה על הקרח, שמעולם לא איבדה את סקרנותה כלפי העולם הסובב אותה ותמיד נשאר בה זיק של אמונה תמימה של חניכת השומר הצעיר של פעם.

 

חיה נולדה לפני 85 שנה, בבודפשט בירת הונגריה, בשם אָלִיס דֶמבִּיק (Dembik Aliz), בת שניה להוריה  קלארי (Klári) ולָאיוֹש (Lajos), אחות ל-Vera. הם היו משפחה יהודית מתבוללת, חמה ואוהבת, שחיה חיים רגילים למדי. האב היה צורף, האם – מורה.

 

לקראת סוף שנות השלושים קדרו השמיים עבור משפחת דמביק ועבור יהדות הונגריה כולה. ב-1939 נפטר האב בגיל 51 והאם פרנסה את המשפחה המיותמת בעבודתה כתופרת. בינתיים מציאות החיים עבור יהודי הונגריה הפכה לבלתי נסבלת מיום ליום, תחת המשטר הפאשיסטי בניצוחו של האדמירל הורטי. במהלך שנת 1944 גורשו רבים מיהודי בודפשט מבתיהם ורוכזו במֵעֵין גטאות ברבעים שונים של העיר. החל מאוקטובר אותה שנה,  תחת משטר סָלָאשִי והכיבוש הגרמני, גברו הטרנספורטים למחנות הריכוז בפולין.

 

בתקופה זו, בני משפחה שכנה קשת יום הסתירה את האחיות דָמבִּיק, ודאגה לשלומן, תוך סיכון חייהם  וחיי ילדיהם. אמן של חיה וורה נספתה במחנה אושוויץ.

 

בסוף שנות השמונים, עם הפשרת היחסים בין המדינות, חיה לא חסכה שום מאמץ כדי להודות למצילתה מארגיט סֶלֶאִי Margit Szelei)), אשר זכתה לטעת עץ בשדרת חסידי אומות העולם ב"יד ושם".

 

בתום המלחמה חיה הצטרפה לקן השומר הצעיר שחידש את פעילותו בהדרכת שליחים מן הארץ. בעוד וֶרָה מחליטה להשאר בהונגריה, לצדה של סבתן ששרדה, חיה עלתה ארצה במאי 1949 עם גרעין שומרי שהתיישב בקיבוץ מבקיעים, דרומית לאשקלון. הגעגועים לאחות שנשארה שם לא פסקו לעולם, כמו גם המאמצים לשמור קשר עמה ועם בני משפחתה.

 

במבקיעים פגשה חיה את יהודה, שעבר את כל מוראות השואה. שם התחילו חייו החדשים של הזוג הצעיר.

 

בתחילת שנות החמישים, עם הפילוג בתנועה הקיבוצית והפיכת מבקיעים למושב שיתופי, עבר הזוג לגן-שמואל, יחד עם יוסף כרמל והזוג קלמן.

 

כאן חיה עבדה תחילה בגן הירק, אחר-כך בבתי הילדים ולאחר מכן בילתה שנים רבות במה שֶכּוּנָה חדר-האוכל של בית החרושת, במרתף האפל מתחת לתאי הפרי (ה"בינים").  בהמשך זכתה גם להנות שנים מספר מחדר האוכל החדש של המפעל ולבסוף השקיעה שנים של מאמץ ויצירתיות במפעל צעצועי העץ שבו זכתה להרבה סיפוק.

 

ברם כאן הקדמנו את המאוחר. לאחר המעבר ממבקיעים, הזוג נאמן הקים כאן את ביתו ונולדו שתי הבנות, אירית ונורית, שבבגרותן הקימו משפחות נפלאות משלהן.

 

על אף הזכרונות המעיקים של השואה, היה זה בית חם, מלא אהבה, שמחת חיים ואופטימיות. תמיד-תמיד הוא היה מלא בצעירים ונערים מאומצים מן האולפן והמוסד החינוכי, שעבורם הוא הפך לבית לכל דבר והקשר עם חלקם נמשך שנים רבות אחרי עזיבתם את גן-שמואל.

 

חיה תמיד בלטה בשמחת החיים שלה. רבים מבני המשפחה יזכרו בוודאי את ריקוד הצ'ארדאש הסוער עם בן דודה האהוב לאצי, בחתונת רבקה וגבי.

 

לצערנו, המתחים הנפשיים של שני ניצולי שואה ערערו ברבות השנים את האידיליה המשפחתית והפרידה מיהודה לא היטיבה עם חיה.

 

בשנות חייה האחרונות סבלה חיה מבריאות לקויה, עד שנאלצה להיעזר במטפלת צמודה. שִיבָּה ליוותה אותה במסירות במשך שנים ועל כך המשפחה כולה אסירת תודה לה. בשנים אלו התמידה חיה ככל יכולתה לבקר במילוא ולהיות פעילה בבית נחמה, שם מצאה צוות חם ותומך ופעילות יצירתית ומהנה.

 

לבסוף מצב בריאותה של חיה אילץ אותה לעבור לבית דורות. אין מלים לתאר את היחס החם והתומך ואת הטיפול המסור שלהם היא זכתה שם והמשפחה כולה אסירת תודה מכל הלב!

 

לורה, תמיר, מאיה ואנוכי זכינו בביתם של חיה ויהודה בבית לכל דבר, פינה חמה ואוהבת שלעולם לא נוכל לשכוח.

 

אנחנו שותפים מכל הלב לכאבם של אירית ונורית, עמי ושבי, אורי, איתן ואילן, נועה, שירלי, אסף ודור וכמובן כל בני המשפחה. מה חבל שבני ובנות הזוג של הנכדות והנכדים וכמובן הנינים לא זכו להכיר את סבתא חיה במיטבה.

 

נוחי בשלום, חיה היקרה! זכרך יהא שמור עמנו באהבה!

שמעון כהן, 12/1/2015



אימא

 

זהו נכנעת.

כמה אהבת את החיים ולא נתת לבריאות שלך להפריע לך.

נהנית מכל מה שהיה סביבך, המשפחה, המסיבות ואפילו סתם לטייל ולפגוש אנשים.

 

עכשיו את משוחררת מכאבים, דאגות ותלות באחרים.

אזכור את הימים היפים ביחד ואת הנתינה שלך לנכדים.

נוחי על משכבך בשלום ובשלוה.

 

שלך, נורית



הנכדים

 

האמת, שיש לי המון דברים לומר ולספר על סבתא שלי ולא בטוח שאספיק הכל, אבל אנסה.

סבתא שלי הייתה ניצולת שואה. היא הייתה רק בת 14 כשהמלחמה הגיעה להונגריה, והיא ואחותה הוחבאו על ידי חסידת אומות עולם בבית מחוץ לגטו. עובדה זו, ביחד עם נישואיה לסבא שלי ז"ל, שגם כן היה ניצול מחנות הריכוז, הפכו את נושא השואה לאחד המוטיבים המרכזיים בחייה. לנו הנכדים היו המון שיחות איתה על הנושא, וכמעט כל שיחה בסופו של דבר הובילה לשם.

זה די ברור שילדה בת 14 שחווה טראומה שכזו תזכור זאת לכל חייה, ותמיד תהיתי איך היא הייתה מגיבה אם איזה מלאך קטן היה נגלה לה במחבוא שלה אז ב 1944, ומספר לה שאין צורך לדאוג, היא תזכה עוד לשתי בנות, שבעה נכדים ונכדות ותשעה נינים ונינות. אולי זה היה מקל עליה.

 

סבתא שלי ידעה לספר סיפור. מי ששמע אותה, וראה את הדרמטיות, יבין זאת. בסיפור שלה תמיד היה איזה קסם, ולא  משנה אם היא הייתה שם או רק שמעה את זה ממישהו אחר. אני למדתי ממנה איך לספר סיפור מעניין.

 

לסבתא שלי היו הרבה חברים מכל הגילאים. תמיד היה מי שיביא לה מה שהיא צריכה, אם זה ערמונים ונקניקים מהונגריה, חלב מהמינכול, או דואר מהמזכירות, או אם היה צריך להגיע לאיזה שהוא מקום, תמיד היה מי שייקח אותה. מה שהכי הפתיע אותי, זה שתמיד אלו היו חבר'ה צעירים שהיא הצליחה ליצור קשרים עימם. היכולת שלה להתחבר עם אנשים הייתה יוצאת דופן.

ולבסוף, סבתא שלי כמעט תמיד חייכה. כל הזמן הפליא אותי מחדש לראות אותה מחייכת. גם שהייתה חולה וגם בשבועות האחרונים, שהמילים לא הצליחו לצאת, החיוך נשאר. כנראה שהבינה דברים שאנחנו עוד לא רואים.

 

רציתי לנצל את ההזדמנות לומר כמה מילות תודה לאנשים שתמכו בסבתא ובמשפחה בשנים האחרונות, שלא תמיד היו קלות:

לסיבא, שטיפלה במסירות ובאהבה אין קץ בסבתא בשבע השנים האחרונות. זו הייתה זכות גדולה להיעזר בך, ואין לי ספק שבזכותך זכינו בסבתא לעוד כמה שנים!

 

לצוות בית דורות המקסים, שמשקיע ודואג גם כשהמטופלים לא פשוטים.

 

לאנשי הקיבוץ- סבתא שלי, שאהבה את הקיבוץ מאוד, ידעה והרגישה שהיא מקבלת טיפול שאין שני לו. בשום שלב לא היה חסר לה דבר ועל כך אנחנו אסירי תודה. מקום שדואג כך לאנשי העבר שלו, יכול וצריך להיות גאה מאוד!

 

ולבסוף, לאמא שלי, שסעדה וטיפלה בסבתא לאורך השנים, יום יום, שעה שעה. רק אישה כמוך יכלה לעשות זאת. אנחנו יודעים כמה זה קשה ומחבקים אותך באהבה.

סבתא, תשמרי על החיוך, ואנחנו נמשיך במועדון לחבר.

כתב אילן רדו

 




מזהה  476
העתקת קישור