יוסף טל
יוסף טל
  2/6/1933
  8/4/2015
ארץ לידה  פולין
יישוב/עיר  קְלֶצְק
שכבה/קבוצה  ניצנים
בן/בת זוג  יעל
הורה של  דלית, ניצן, אסנת וחן
סבא/סבתא של  תומר, בן של דלית
בן, אמה ותום, בנים של ניצן, ונעמי.
טל, שני ומיה, בנים של אסנת וחובב.
קרן והילה בנות של חן.
גלריית התמונות של יוסף טל בסוף הדף

יוסף טל – קורות חיים (1933-2015)


יוסף טל (טָלוֹפֵּי) נולד בשני ליוני 1933 בעיירה קְלֶצְק שליד ברנוֹבִיץ' שהייתה שייכת לפולין עד שנת 1939. צְעיר האחים במשפחה בה היו אחות גדולה, סוניה, ואח חנן. אמו נפטרה מסיבוך שבועיים לאחר לידתו, וסביו מצד אמו, ואביו שהתגוררו בעיר, גידלו אותו וטיפלו בו.

 

המשפחה המורחבת הייתה דתית, כשרוב תושבי העיירה היו יהודים. המצב הכלכלי בבית היה סביר, אך מותרות לא היו. אביו של יוסף היה נגר וסבו של יוסף היה קצב והבשר היה בנמצא. לאחר מות האם, סבתו טיפלה בילדים הקטנים. כאשר יוסף היה בן שלוש, הכיר אביו את רחל. הוא נישא לה והמשפחה עברה לעיר במחוז ברנוֹביץ'.

 

בשנת 1939 פרצה המלחמה, חלק מפולין נכבש על ידי רוסיה והמשפחה עברה לצד הרוסי. ביוני 1941 פרצה המלחמה בין גרמניה לרוסיה. בני המשפחה החלו להימלט. הם הלכו 500 קילומטר לכיוון רוסיה. יוסף היה בן שמונה וזכר את המסע כחוויה, למרות הזוועות שראה בדרך, לא חש טראומה.  המשפחה הגיעה למוֹגילוב וּמשם עלו על רכבת שהובילה אותם למרכז רוסיה. בכל פעם שהרכבת הותקפה על ידי מטוסים גרמנים, הנוסעים ירדו ממנה ונסו אל היער ומי שחזר, חזר... הם הגיעו לעיר טמבוב בה התגוררו כשנה. באותה תקופה אביו התגייס לצבא כחייל לוחם.


כעבור שנה המשיכו לנדוד לכיוון טשקנט. במהלך תקופה זו קיבל יוסף מאביו מכתב אחד או שניים. "היינו ילדי פרא", לא למדנו, סיפר תמיד יוסף. האוכל היה בצמצום, לחם קבלו כנגד תלושים והילדים שקבלו מנה גדולה יותר נהגו לחבק את הלחם היטב כדי שלא ייחטף מידיהם.

 

בתחילת שנת 1944 חזר אביו של יוסף הביתה. הוא חלה בשחפת, שוחרר מהצבא ונשלח לסנטוריום. שנה לאחר מכן נפטר ממחלתו. עוד קודם לכן נשלחו יוסף, שהיה בן עשר, ואחיו לבית ילדים, פנימייה. התנאים שם היו סבירים. בפנימייה התחיל יוסף גם ללמוד.

 

בשנת 1946 החליטו הרוסים להשיב כל בן עם לארצו. מכל עיר נאספו ילדים שחצו את אוזבקיסטן ונשלחו ברכבת ארוכה של ילדים ומדריכים. הם עברו דרך ברנוביץ' וכשיוסף ואחיו הלכו לראות את הבית בו גרו. הבית נעלם... כשחזרו, לא מצאו את הרכבת. הם צעדו לאורך פסי הרכבת והצטרפו לילדים.

 

כאשר הגיעו לעיר גוטינין בפולין, פוזרו בין ביתני בית חולים נטוש. ביום המחרת הגיעו שלושה אנשי "השומר הצעיר" מלודז', השאירו להם כסף והציעו להם להגיע ללודז' וממנה לארץ ישראל. הילדים התעוררו מוקדם בבוקר, הרימו את הגדר וברחו. הם הגיעו לרכבת וממנה לעיר לודז', שולבו בכיתות ולמדו עברית ושירים בעברית. חודש לאחר מכן הועברו לגבול פולין-סלובקיה. הם חצו בלילה את הגבול, עלו על שתי משאיות של אונר"א, עברו לצ'כיה והגיעו לגרמניה. לאחר כחודש הגיעו ללינדנפלס, כפר נופש גרמני. שם היו במשך שנתיים וחצי. זמן זה היה זכור ליוסף כתקופת ילדותו.

 

בספטמבר  1948 התבשרו על העלייה ארצה. הם נלקחו במשאיות למרסיי ומשם עלו על האוניה "פניורק" עם 3,500 מעפילים וכעבור שבועיים הגיעו לארץ, נלהבים ממראה עיניהם. יוסף שעמד בראש התורן, ראה את הכרמל ובישר לכולם בהתרגשות על ההגעה: "יבשה, יבשה!". הקבוצה עברה את תהליך הקבלה ונשלחה למחנה עולים בפרדס חנה. במחנה הודיעו להם המדריכים כי הם מיועדים לקיבוצים גן שמואל ושריד. הנערים הבוגרים נסעו לשריד והצעירים לגן שמואל. הילדים, ובהם יוסף, התקבלו יפה בקיבוץ גן שמואל וקראו לקבוצתם "ניצנים". אחיו של יוסף נשאר שנה נוספת בגרמניה כמדריך במינכן. אחותו הגדולה וסבַּיו הוצאו להורג בשנת 1941 עם יהודים נוספים מהעיר, כולם נקברו בקבר אחים.


שנתיים לאחר שהגיע לארץ החליט לעברת את שמו מטָלוֹפֵּיי לטל. אחיו שהגיע אחריו הצטרף לקיבוץ שריד בשנת 1949. הוא נפטר לפני 38 שנים בגיל 45. היה נשוי לרחל שפיגנר ולהם שלושה ילדים: ציפי, גיל ונאווה.

 

בקיבוץ השלים יוסף את לימודי התיכון ובשנת 1951 התגייס לנח"ל, השתחרר וחזר לקיבוץ. הוא עבד בגן הירק, בפרדס, במטע האבוקדו ושוב בפרדס. כל השנים עסק בחקלאות, תחום אותו אהב מאוד.

 

יוסף הכיר את יעל בשנת 1956. היא הייתה בחברת נוער ישראלית, צברית ילידת פתח תקווה שהתגוררה עם משפחתה בתל אביב. שנתיים לאחר היכרותם נישאו ונולדו להם ארבעה ילדים: דלית, אמו של תומר. ניצן, נשוי לנעמי, הורים של בן, אמה ותום. אסנת, נשואה לחובב, הורים של טל, שני ומיה. וחן, אמם של קרן והילה.

 

ליוסף וליעל תשעה נכדים ונכדות ועליהם הייתה גאוותו.

יוסף החל ללמוד ב"מילוא" בשנתו ה-70. במהלך השנים למד בחוגים: היסטוריה, התעמלות, לימודי השואה. עד לפני שנה יוסף עבד בפרדס. בשעות הפנאי אהב לשבת מול המחשב, להעביר שקופיות למחשב ועסק בתחביב הצילום. מאז שהגיע לגן שמואל הוא אהב לצלם: בתחילה צילם בעיקר את הילדים ובהמשך החל לצלם בחגים ובאירועים שונים בקיבוץ. אוסף המצלמות שלו נשמר בבית בתצוגה מרשימה. הוא אסף גם מטבעות ובעבר אסף בולים.

 

בהגיעו לגיל 80, הביע את אהבתו העמוקה לקיבוץ, והוסיף ואמר שהדאגה לותיקים היא מעל ומעבר. ועוד אמר: "אני מעוניין לחגוג 80 עם אחיי, הוריי, סבים, דודים ובני המשפחה שלא זכו להגיע לגיל 80. יהי זכרם ברוך".


באפריל שנה שעברה, בגיל 80, אובחן יוסף כחולה ב-ALS, מחלת ניוון שרירים חשוכת מרפא. החשיבה של יוסף נשארה צלולה עד יומו האחרון. יוסף ייזכר כמי שאהב את משפחתו ואת הטבע הסובב בכל ליבו. בגן שמואל מצא את ביתו  - לעד.

 

יהי זכרו ברuך.

* * *

מדלית  

כשבני, תומר, היה קטן, הייתי שרה לו וחושבת עליך:

"אבא, סיפור, אני לא יכול לישון

ירח מסתכל לי בחלון

עוד מעט אהיה גדול יותר מידי

אז אבא עוד סיפור אחד – ודי."

 

תודה, אבא, שחיכית לי –

וליבינו התרגש ביחד,

שלשום כשהגעתי –

וליטפתי את פניך.

 

תודה, אבא, שחיכית איתי,

בלילה, כשפחדתי בבית – הילדים,

בסבלנות רכה ואוהבת –

עד שנרדמתי.

 

תודה, אבא, שחיכית בשבילי –

להכיר אותי – בתך.

להעניק לי מטובך, מיופיו הקסום של עולמך,

ועל צווארי ענדת שרשרת סיפורי טורקיז

שלא נגמרת –

 

אבא,

אתה כולך נשמה טובה.

היית תמיד.

ועכשיו – תמיד תהיה.

 

* * *

אבא / ניצן

 

אנחנו את השנה האחרונה לא רוצים לזכור כשנה של סבל וכאב. אנחנו רוצים לזכור את האבא המקסים, המתוק שאוהב את כולנו, כל אחד בצורה המיוחדת לו. את התמיכה והאהבה האין סופית. כל הזמן רק רצית לתת ולתת ולעזור כשקשה. להיות סבלני לכל הבקשות והמשאלות שלנו. כל דבר שהיה חסר היית מנסה למצוא או לבנות שתמיד יהיה. אני זוכר בחג פורים שהתחפשתי לאביר, לקחת חבית קרטון ועשית בה חורים ואמרת לי "זה מגן,תלבש".

 

אבא כזה נהדר היית,לנכדים תמיד מצאת את הקשר המיוחד והאישי וידעת לתת את המתנות הנכונות ואפילו בכריסמס כמות המתנות הייתה גדולה מאוד. תמיד הבאת לנו מצלמות שנוכל לצלם, לכל אחד הבאת את המצלמה שלו.

 

היה לך מאוד חשוב שנצלם ונזכור את מהמקומות והארועים שהיינו בהם. אהבת מאוד לאסוף דברים, אני זוכר שהתחלתי לאסוף מקטרות, מצאת וקנית לי כדי שהאוסף יגדל ושנוכל להראות לאנשים.

 

אהבת מאוד לאסוף בולים ומטבעות וסידרת אותם בצורה מיוחדת והסברת לי את ההגיון שבסידורם.

 

אבא, תמיד ידעת לתת את התשובה הנכונה לכל שאלה ומה שלא היה ברור היית מחפש בספרים ובמחשב ובסוף חוזר עם תשובה. לכל בקשה שלנו היית אומר נבדוק ויום לאחר מכן כבר היית מביא לנו תשובה.

 

המשפחה הייתה הדבר החשוב ביותר עבורך. תמיד היינו מרגישים ואוהבים. אם היה חסר משהו תמיד היית דואג לנו ונותן.

 

אבא: תנוח בקיבוץ שאהבת, במקום הירוק והיפה שלנו. תחסר לי מאוד.             

 

אוהב עד מאוד, ניצן

* * *

לאבא שלי יש סולם / אוסי

 

מגיע כמעט עד שמיים

ואבא שלי הוא הטוב מכולם

ואבא שלי הוא הכי בעולם

 

ככה אזכור אותך אבא

 

היתה לי הזכות לסעוד אותך בשנה האחרונה

תודה שבחרת בי להיות הפה שלך אחרי שיכולת

הדיבור ניטלה ממך.

 

הכל נאמר בינינו אבא: במילים, במבט, במגע

אני בהשלמה גדולה, יודעת שמילאנו את כל

בקשותיך.

 

האהבה שלך ושל אמא מילאה אותי בכוח

המסירות, הכבוד ההדדי, ההומור

כל אלה נותנים לי המון כוח.

ואל תדאג, אני אשמור על אמא כמו שהבטחתי לך.

 

תודה לכל אנשי צוות בריאות ורווחה בקיבוץ, שעשו הכל

כדי לעזור, לסייע ולתמוך. לכל צוות בית דורות

שליוו אותנו בשבועיים האחרונים ברגישות יוצאת דופן,

במסירות מופלאה, עם המון כבוד ואכפתיות.

 

ומילה אחרונה לדנטה:

Thank you for taking such good care of Abba

You showed us what is the true meaning of compassion and love.

Thank you.

 

שלום אבא יקר שלי, ממני ביתך אוסי

 

* * *

מחן לאבא

אבא'לה שלי –

 

תמיד אמרת לי שאם היית יכול להוריד את הירח

בשבילי – היית עושה זאת.

ואכן, אבא, במשך כל השנים הרגשתי

שקיבלתי ממך מיליוני ירחים.

 

זיכרון ילדות החקוק בליבי לעד הוא שעת

הפרידה בערב, לפני השינה, הדרך שבה

כיסית אותי בשמיכה – בעדינות כה רבה

ובמסירות אינסופית, שגרמו לי להרגיש

הכי מוגנת ואהובה שבעולם.

 

אני אוהבת אותך, אבא,

ואוהב אותך כל חיי.

 

ביתך, חן.

 

* * *

מובן מאליו / טל


אתמול סבא, אולי בפעם הראשונה- אמרתי לך שאני אוהב אותך.

זה לא היה בכוונה, זאת לא הייתה בחירה מודעת לא להגיד את זה כל השנים.

זה פשוט היה נראה לי מובן מאליו.

הרבה דברים בחיים מובנים לי מאליהם,

אבל אתה סבא היית המובן מכולם.

אוהב, מחבק, לא כועס, לא מתאכזב.

אפשר להסתכל על המובן מאליו כסוג של תרופה.

ונראה לי שהיא תרופה די טובה אפילו-

מרגיעה, נגישה וזמינה תמיד.

 

אבל עכשיו ברורות לי גם תופעות הלוואי שלה.

הרוגע שהמובן מאליו נותן לך הופך אותך לשאנן, הזמינות גורמת לך להפחית בערכו של המובן מאליו ובגלל שהמובן מאליו עזר לך ועשה למענך כל כך הרבה במהלך השנים אתה כבר לא מספיק אומר תודה.

 

ואתה סבא היית התרופה הזאת בשבילי.

תמיד היית שם, עם החיוך, עם החיבוק שתמיד נהיה חזק יותר שנייה לפני ששחררת, עם אלפי התמונות, מיליון הסיפורים והשפם האחד והיחיד שקצת הציק כשרצית לתת לנו נשיקה.

לימדת אותי הרבה דברים במהלך השנים.

לא כפית את דעתך או דרכך אף פעם,

 

פשוט היית,

שקט, שקול ורציני.

אני חושב שאת שני השיעורים הכי חשובים לימדת אותי בשבוע האחרון.

הדבר הראשון שלימדת אותי הוא שגם את המובן מאליו צריך לפעמים להגיד.

והדבר השני הוא שהכל בחיים זה עניין של בחירה. אתה בחרת איך לחיות את חייך ואתה גם בחרת איך לסיים אותם. ועל זה אני מעריץ אותך.

 

אז בזכותך סבא אני בוחר לא לקחת יותר את הדברים והאנשים שחשובים לי בחיים כמובנים מאליהם. אני מבטיח סבא לאהוב, לנצל וליהנות מהחיים.

תהליך הפרידה שלי ממך התחיל בחרטה על כל רגע שלא הייתי איתך ונגמר בתודה על כל רגע שכן.

 

אוהב אותך סבא וכבר מתגעגע, טל.

* * *

ממשפחת גולדשטיין: קלאודיה, טוביה, לירן, שי, עדי ושחר

 

סבא יוסף היקר,

חשבתי איך ניפרד הפעם, כי תמיד

זה היה בחיבוק ונשיקה, להתראות ותודה רבה,

כן. עי תמיד היה על מה להודות לך.

 

וגם היום רוצה להודות לך: על שאימצת אותנו

אל חיק המשפחה. על שחלקת איתנו

דרך ארוכה ועל שאת ילדינו קירבת לליבך

והפכת אותם לנכדים אהובים.

 

תמיד התעניינת במה שהם עושים ובדרך

המיוחדת והשקטה שלך ידעת לאהוב ולקבל

כל אחד מהם בדרכו שלו.

 

הם תמיד ידעו שאפשר לסמוך על סבא יוסף:

תמיד היתה אצלו תשובה לכל שאלה ועניין,

אינפורמציה נחוצה, פתרון לחידה, אפשרות

לתקן משהו שהתקלקל ולמצוא אצלו גם חפץ מעניין.

 

אבל למה להיפרד כשהדרך עוד ארוכה

ותמיד תלך בה יחד איתנו בזיכרון

ובלב מלא געגוע ואהבה.

 

וביום שלישי בפעם האחרונה נפרדנו

כרגיל בחיבוק ונשיקה, להתראות,

ותודה רבה... תודה על האהבה ועל הנתינה.

אוהבים אותך לעד "סבא יוסף היקר"

* * *

יוסף היקר המכונה טל / רונית ומשפחת פורסט לכל ענפיה

 

יכולתי לספר עליך יוסף בעל השפם והמצלמה.

יכולתי לספר שרוב תמונות ילדותי הן מפרי מצלמתך.

יכולתי לספר שאולם תמונות יושבות היום בפורמט דיגיטאלי שאתה המרת.

יכולתי לספר המון שהרי אתה הכרת אותי עוד לפני שאני הכרתי את העולם

יכולתי לספר המון אבל בחרתי לספר על התקופה האחרונה.

 

בחרתי לספר על האהבה הגדולה בה הוקפת.

בחרתי לספר על יעל רעייתך שהבטחת לה להזדקן ביחד והלכת מאתנו צעיר בן 81.

בחרתי לספר על מסירותה של יעל שבחרה לצחוק כשהיה כל כך עצוב ולא לבכות לידך, לעטוף אותך באהבה ובמסירות אין קץ.

"אומרים לי שאני חזקה... ואני ממש לא ידעתי"  אמרה יעל.

 

בחרתי לספר על הילדים והנכדים שהיו לצדך

וסיפרו

וצחקו

והקריאו

ועשו הכל כדי שיהיה לך נח ככל האפשר.

אסנת, ניצן וחן שהיו לצדך.

מלאת הערכה הייתי ועודני למסירות- לטיפול- לאהבה שעטפתם את יוסף ויעל.

ודלית יקרה- שהגיעה לביקורים וידעה להעניק כל כך הרבה גם בזמן הקצר שהייתה פה.

יוסף חיכה לך דלית יקרה-

גם בשעותיו האחרונות חכה וכשבאת ידע שעכשיו יוכל להיפרד באמת מכולכם- מכולנו.

 

יוסף נטמן בקבוץ.

יוסף הקיבוצניק

יוסף שרצה שנזכור אותו כקיבוצניק.

פליט שהיה לקיבוצניק.

 

ולכם חברי גן שמואל- הקבוץ שידע לקלוט את יוסף ולאמצו אל חיקו.

הקבוץ ידע לטפל בצורה מופלאה גם בימי המחלה

זה לא מובן מאליו- ותודה מאיתנו שהייתם ועודכם הרוח הטובה והאמיתית.

יוסף יקר- נוח בשלום על משכבך

אוהבים ותמיד זוכרים.

רונית ומשפחת פורסט לכל ענפיה


דברים לאחר שנה...


יוסף יקר שלי,

 

עברה שנה מאז נפרדנו, ואתה ממשיך להיות נוכח בחיים שלנו כמו תמיד.

היית ונשארת הגיבור שלי. הייתי נערה צעירה כשנפגשנו. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון ברכבת בדרך לירושלים בטיול של השומר הצעיר לשורש.

 

היית המלווה של הטיול ושם זה התחיל והמשיך בגן הירק... אתה יודע.

התחתנתי צעירה מאוד ואתה שצברת כבר יותר מדי ניסיון חיים הראית לי את הדרך.

 

בנינו ביחד משפחה אהובה. היו עליות וירידות בחיינו אך הקשר תמיד היה חזק ויציב והוכיח את עצמו גם כשחלית ובשנה האחרונה לחייך. שנה כל כך קשה בה לב הילדים וליבי נשבר עליך והם עמדו לצידך ולצידי חיבקו והושיטו יד כל אחד בדרכו. כל כך התקרבנו בתקופה הזאת של המחלה הרבה בזכות אצילות הנפש שלך. ברגעים של מבוכה וקושי יכולנו גם לצחוק וגם לכעוס ולהיות אמיתיים ואתה היית איתנו בשתיקה.

 

עכשיו, אחרי שנה אני כבר לומדת לשחות לבד. מנסה להיות פעילה ולחיות את חיי ואתה תמיד איתי בזיכרונות. הבית מלא אותך. אוסף הפילים והתמונות הרבות והמזכרות מהטיולים המשותפים שלנו. בקרוב יסתיים מבצע סידור התמונות באלבום ואתה תהיה גאה בחן ובי על המבצע, וגם גאה בילדיך: דלית, ניצן ואוסי על העזרה הרבה שקיבלתי.

 

יוסף יקר שלי למדתי ממך לאורך השנים לקבל את החיים בצד הטוב שלהם.

היית לי מורה טוב ואני ממשיכה את דרכך באמונה ובאהבה.

                                                                                                יעל

* * *

 

אבא, סבא

עברה שנה שבה היינו צריכים להתרגל שאתה לא איתנו, שנה לא פשוטה עם הרבה געגועים, לדברים הקטנים שהיינו רגילים אליהם, שאתה דופק בדלת נכנס לבית שלנו מביא משהו קטן, יושב ובודק ושואל שאלות ולפעמים פשוט יושבים ומדברים על כל מיני דברים.

אני מתגעגע, שיש לנו שאלה ואז מתקשרים ואתה מחפש ומנסה לעזור.

 

שרצינו לקנות דברים לבן, אמה ותום היה חסר לי הטלפון לשאול מה אתה חושב ומציע. חסר לי לראות אותך נוסע בטרקטור שלך ואוסף דברים ושואל אולי נרצה בזה שימוש.

הרי תמיד נזכור אותך בשנים הטובות והיפות.

 

אימא בסדר, אנחנו שומרים עליה ואין צורך לדאוג, היא גיבורה אמתית, יוצאת לטיולים עם מילוא, גלית ונהנית.

אפילו יש לה מכונת קפה אמיתית.

אבא, החיים אצלנו ממשיכים.

בן סיים את הצבא ועובד במפעל, ויצא לקורס מכונאי אופניים וסיים בהצלחה רבה.

אמה בצבא בהגנ"א אווירית שומרת עלינו מעל התקפה, שומרת ומסתובבת בארץ.

תום היא תלמידה טובה, משקיעה ונהנית מהלימודים ומהחברים. יוצאת אתנו לטיולים עם "ההורים הזקנים".

אני ונעמי ממשיכים לטייל, לרכב ולעשות דברים. היינו בדרום עם ג'ון ואיוון ונעמי אפילו נסעה לפטרה.

אבא: אתה מוזכר המון וחסר לנו מאוד מאוד

אוהבים המון : ניצן, נעמי, בן, אמה ותום.

* * *

 

אבא,

שנה שלמה בלעדייך.

אני מרגישה שכולנו כואבים ומתגעגעים אליך.

נראה לי שהאבל  - לעולם לא יסתיים.

ייתכן שבמשך הזמן יהיו ימים שבהם היגון יתרכך,

יתעדן ובימים אחרים יורגש בחריפות יתר.

אך היגון יימשך, כמו שהאהבה נמשכת – לתמיד.

העדרות שלך, אבא, מתגלמת בליבי –

כמיהה עמוקה משולבת עם אהבה גדולה.

לעיתים הערפל הכבד יחזור ובימים אחרים יתפוגג.

כדומה לגאות ושפל,

זהו ריקוד – ללא – סוף

של יגון, שמחה, כאב ואהבה מתוקה.

אתה תמיד בליבי,

בתך דלית.

* * *

סבא | טל שלח

דבר ראשון שאני רוצה להגיד זה שאני מתגעגע. 

דבר שני שעשיתי זה לבדוק במילון את משמעות המילה געגוע, כי אני בטוח שאני מתגעגע. רק לא בטוח מה זה אומר בעצם.  "העלאת זיכרונות על מישהו אהוד והרצון להיות בקרבתו באותו רגע" .כן זה נשמע מתאים.

 

דבר שלישי הוא לבדוק את המילה זיכרונות, כי מה בעצם אני זוכר? "חוויה בודדת השמורה במוחו של אדם והוא מסוגל להעלותה בעיני רוחו כרצונו".

 

אני לא בטוח מה הזיכרון שלי ממך סבא . אני זוכר אותך במדויק אבל בעצם לא מצליח להיזכר בשום דבר מוחשי. ואני גם לא בטוח שאני זה ששולט בזיכרון שלי ולא ההיפך. אחרי שנפטרת השאלה איך אני אזכור אותך מאוד העסיקה אותי. אם אני אזכור את הסבא שהיית בשבילי במהלך 18 השנים הראשונות? או שאני אזכור את המחלה שגרמה לך לדעוך במשך שנה ארוכה.

 

הזמן הוא הפרספקטיבה הכי טובה שיש לעולם להציע, עכשיו אחרי שנה אני חושב שאני יכול לדעת איך אני אזכור אותך. או כמו שכבר הגדרנו - אילו חוויות אני אעלה בעיניי רוחי כרצוני.

נכון שכבר שנה אתה לא איתנו, אבל באיזה שהוא מקום זה מרגיש שאף פעם לא עזבת.

מבחינתי אתה בכל מקום בקיבוץ.

אתה בכל עץ, אבוקדו או הדר, בטח שבהרכבות..

אתה בכל איש מבוגר מידיי שקם לעבוד מוקדם מידיי.

אתה בטרקטורים.

אתה בכל בול, מטבע חוץ או מצלמה.

אתה בכל פיל- בכל צורה.

אתה בארצות הברית, בנתניה, בקיבוץ.

אתה בכל משפט של סבתא, עצב או חיוך.

אתה בכל פעם שאני הולך לקחת כביסה.

או בפעמים שמישהו מצלם אותי בדיוק כשאני לוקח את הביס. 

אתה בכל חיבוק שאמא נותנת לי שבשנייה האחרונה הופך להיות קצת יותר הדוק.

אתה בכל איש עם שפם.. 

בקיצור אתה בכל מקום כל הזמן. לפעמים אני שם לב וזה מעלה חיוך, לפעמים זה חולף לידי כי אתה יודע איך זה בחיים.. הכל קצת יותר מידיי לחוץ. 

נתראה בשנה הבאה סבא, אותו מקום אותה שעה. ועד אז בטח נמשיך לדבר עליך אצל סבתא. אל תדאג לה, היא גיבורה.

טל שלח

* * *

 

 תמונות של יוסף טל, ז"ל, מארכיון גן שמואל




מזהה  480
העתקת קישור