שרה יבנין
שרה יבנין
  27/10/1924
  6/6/2015
ארץ לידה  ישראל
שכבה/קבוצה  השלמה
בן/בת זוג  יבה, בצלאל יבנין
הורה של  ענת ומכל
סבא/סבתא של  עדי, ערן ועומר

שרה יבנין. ציוני חיים  

(הוקרא בהלוויה)

שרה בת רחל ופנחס קרייצמן, נולדה ב-  27.10.1924 בעיירה קוצק שבפולין. הייתה הבת הצעירה במשפחה, אחות לדוד וטובה ז"ל.

 

המשפחה עלתה לארץ והתיישבה בתל אביב בראשית שנות ה-30 , כששרה הייתה בת – 7. היא למדה בבית הספר לבנות בנווה צדק. הצטרפה לתנועת השומר הצעיר, גדוד "השדה".

 

בשנת 1944 עם סיום הלימודים, היא הגיעה עם חמשת החברים הראשונים של "ההשלמה" לקיבוץ גן שמואל, מגדוד השדה בתל אביב.

 

בסרט שעשתה לה המשפחה ליום הולדתה ה – 85, היא מספרת על ההלם שהם קיבלו ממשטר העבודה הנוקשה בגן שמואל. עד כדי כך, שבסיומו של אחד מימי העבודה המתישים בגן הירק היא אמרה לחברתה – רות, שאם זה יימשך ככה, היא חוזרת לתל אביב. אבל אז הגיע – בניו, ואמר להן שבכל הנפת מעדר, הן צריכות להרגיש שהן תורמות ובונות את המפעל הנהדר הזה.

 

במשך שנים רבות, בצד עבודתה היא מילאה תפקידים שונים, ואת כולם עשתה בתחושת אחריות ומקצועיות. בבית התינוקות עבדה תקופה ארוכה ונחשבה לאוטוריטה מקצועית, קפדנית, ומסורה. היא סיפרה שלאחר יום העבודה שהתחיל ב- 5.00 בבוקר ונגמר בהשכבת התינוקות, היא הייתה ישנה עם חלוק ונעליים ב"היכון", למקרה ויזעיקו אותה בלילה לבית התינוקות. אפילו את האופניים הראשונים בגן שמואל היא קיבלה, ע"מ שתגיע מהר.

 

את יבה, שרה הכירה עוד בתנועה בתל אביב. לגן שמואל הוא הגיע אחריה, לאחר שירות בפלמ"ח. כאן הקימו משפחה, ונולדו הבנות – ענת ומיכל, ולאחר מכן הנכדים – עדי, ערן, ועומר שהביאו אושר רב לחייה.

 

בשנת 1970 היא החליטה לעשות הסבה מקצועית, והחלה לעבוד כקוסמטיקאית. וכשהחברות שאלו אותה: "מה את הולכת להתעסק עם שטויות כאלו, אחרי כל התפקידים והדברים הרציניים שעשית בקיבוץ ?", היא אמרה שהיא רואה חשיבות ואפילו שליחות, לשכנע את החברות המבוגרות להתחיל לטפח את עצמן. העבודה הזאת נתנה לה סיפוק גדול, ואפשרה לה להשקיע, ולהתמקצע ולראות תוצאות. היא התמידה בעבודה זו, כמעט עד סוף ימיה.

כל חייה בקיבוץ הייתה מעורבת ופעילה, למרות שהתקשתה לקבל לפעמים, חלק מהדברים שקרו בקיבוץ.

 

אנחנו רוצים בהזדמנות זאת להודות ולהביע הערכה עצומה, לכל עובדי "בית דורות" ולאורית קינמון, על הטיפול האנושי, האכפתי, המסור והמקצועי, בתקופת חייה האחרונה.

נוחי בשלום על משכבך.

 

כתבו: ענת מיכל ועודד.

 


פרידה משרה יבנין

הוקרא בהלוויה ע"י עדי

כתבו: עדי, ערן ועומר צנטנר

 

 סבתא שלנו

אמנם נפטרה רק אתמול אבל בעצם איבדנו אותה כבר לפני כמעט שנתיים. ואנחנו נשתדל לזכור אותה כפי שהיתה לפני כן, כפי שגם היא היתה רוצה שנזכור אותה.

 

הסבתא הצעירה והאנרגטית שהיית בילדותנו, שאפשר ללכת איתה ברגל מקצה אחד של תל אביב ועד לקצה השני, ובדרך לשמוע סיפורים על שדרות רוטשילד שהיו פעם חול, על קן השומר הצעיר שליד הים, על קולנוע מוגרבי ועל גן החיות של תל אביב, שאפילו הספקנו לבקר בו יחד לפני שהפך להיות גן העיר. וכל הסיפורים חיים ומרתקים וממש יכולתי לדמיין שאני שם איתך.

 

הסבתא שאף פעם לא היה משעמם לדבר איתה, כי תמיד היה לה סיפור לספר, עם איזה סיום מפתיע או לקח חשוב על היחסים בין אנשים. ושאפשר היה לספר לה דברים שלא מספרים לאף אחד אחר.

 

הסבתא שהיתה בשלנית מעולה ומארחת בחסד עליון, בין אם מדובר בארוחת חג חגיגית ל-20 איש בדירה הקיבוצית הצנועה, או ארוחת ערב אינטימית עם סבא ואולי עוד נכד או שניים, שגם בה הכלים היו תואמים והמפיות מקופלות למופת וכמובן בצבע שתואם למפת השולחן.

 

הסבתא שהיתה ה- google המשפחתי האנושי, שהכירה את כל ענפי המשפחה, ארבעה דורות אחורה ובכל קצווי הארץ והעולם, וגם שמרה על קשר חם עם כולם, ובמפגשים משפחתיים תמיד התקבלה בשמחה ובאהבה גם על ידי הצעירים שבמשפחה. לצערנו אף אחד מאיתנו לא ירש ממך את היכולות האלו ואנחנו יודעים שזה ציער אותך.

 

הכרנו אותך כאישה חזקה, עצמאית ונחושה, שתמיד היתה אקטיבית ולא קיבלה שום דבר בחיים כגזירת הגורל, תמיד פעלה במטרה להשפיע ולשנות, כפי שהיה נכון לדעתה, על חייה וחיי הסובבים אותה, החל מפעולות במסגרת התפקידים השונים שמילאה בקיבוץ ועד הנחייה בלתי מתפשרת לרופאים שלה לגבי הרכב ומינון התרופות שתיקח.

 

מהסיפורים שלך ושל אחרים, וגם מאלבומי התמונות שאהבנו לדפדף בהם, למדנו להכיר גם את הג'ינג'ית הנמרצת עם הצמה הארוכה, הבטוחה בעצמה שתמיד אמרה מה שהיא חושבת למי שלא יהיה ותמיד הקפידה להגיד את המילה האחרונה.

 

וכמובן שאי אפשר שלא להזכיר את החוש האופנתי המפותח והשיק הטבעי שבו ניחנת, שגם כשהלכת למיניכל או לחדר האוכל הקפדת להתאים את החולצה לנעליים ותמיד עם תכשיט הולם. ושחור היה צבע לאירועים חגיגיים בלבד ואם אני לא טועה אז אפור או חאקי לא נראו מעולם במלתחה שלך, מאז ימי בגדי החלוצים.

 

קווי האופי האלו ליוו אותך והיו חלק ממך, כמעט עד הסוף. בשנתיים האחרונות שיחררת אותם, אחד אחד, עד שבסוף כבר לא היית עצמך. אנחנו יכולים רק לקוות שהיו לך גם רגעים שמחים בתקופה הקשה הזו ובטוחים שגם עבורך זו הקלה שהיא הסתיימה. עכשיו תוכלי באמת לנוח ולדבר שוב עם סבא שהיה מאוד חסר לך בשנים האחרונות.

 

סבתא.

אמרת לנו פעם, שכל אחד צריך לפחות דבר אחד שבו הוא יהיה הכי טוב, יותר מכל האחרים. אנחנו יודעים ושומעים שהיית הכי טובה בהרבה דברים, והכי הכי היית סבתא שלנו. מקווים שגם אנחנו היינו די בסדר בתור נכדים. את הנינים שלך הספקת להכיר רק כתינוקות קטנטנים ולצערי לא זכינו שתלווי בנוכחותך את גדילתם, אבל אני מקווה שאולי אפילו עצם הידיעה על קיומם גרמה לך לקצת אושר.

 

למדנו ממך הרבה דברים, וגם אם לא תמיד אנחנו מצליחים ליישם אז תדעי שאנחנו באמת משתדלים.

אוהבים אותך המון ומתגעגעים אליך כבר הרבה מאוד זמן,


עומר, ערן ועדי.

 


תמונות של שרה יבנין ז"ל, מתוך ארכיון הקיבוץ

מזהה  481
העתקת קישור