אורי אדיב
אורי אדיב
  17/1/1925
  24/6/2015
ארץ לידה  ישראל
שכבה/קבוצה  בני קיבוץ ראשונים
בן/בת זוג  טובה
הורה של  אודי, מיכל, אסף ותמי

קורות חיים

 

24.6.2015 - 17.1.1925

17.1.1925 - נולד בגן שמואל – בן ראשון אחרי כמה בנות למייסדי הקיבוץ ישראל וסוניה אדיב.

1935 – בעקבות הצטרפותו של הקיבוץ ל"שומר הצעיר" הוריו עוזבים את הקיבוץ ועוברים יחד עם אורי לחדרה.

 

1936 – הוריו עוברים  לחיפה ולאחר זמן קצר נפרדים והוא נשאר עם אביו עד סיום לימודיו בבית הספר המקצועי שליד הטכניון "בסמת". באותן שנים הוא מצטרף לקן השומר הצעיר בחיפה ושומר על קשר הדוק עם גן שמואל.

 

1942-  1940 - אביו ישראל ואשתו רחל מתגייסים לצבא הבריטי והוא חי לבדו בדירתם בחיפה.

ג"ש 1932-בתחנת רכבת חדרה מזר. הילדים עם פרחים: דינה הניג, שלמה הניג, דניאל אלוני, דניאל עמיר-קרונפלד, אורי אדיב

1941 – בקן השומר הצעיר בחיפה פוגש אורי את טובה ונוצר ביניהם קשר של אהבה, זוגיות וחיי נישואין שנמשכו מעל 65 שנה עד מותה של טובה בשנת 2007.

 

1942 – בסתיו 42, לאחר סיום לימודיו ותקופה של הדרכה בקן, חוזר אורי אדיב לגן שמואל בתור חבר קיבוץ.

1944 – אורי וטובה באים בברית הנישואים.

1946 – לטובה ואורי נולד בן בכור אהוד. אחריו נולדו מיכל, אסף ותמי.

1953 – לאחר כ-10 שנים של עבודה בצוות הפלחה הוא מגשים חלום נעוריו ומתמנה למרכז הענף. תחת ריכוזו של אורי, צוות הפלחה זוכה בפרסים ארציים על השגת יבולי שיא בגידול התירס.

1958 – נבחר בפעם הראשונה לשמש כמרכז משק צעיר ומצעיד את גן שמואל במישור הכלכלי קדימה.

1964 -1966 – למד בפקולטה לחקלאות לתאר ראשון בכלכלה חקלאית.

1967 – ניבחר בפעם השנייה לתפקיד של מרכז משק.

1972 – 1970-  פעיל במחלקה לכלכלה של הקיבוץ הארצי.

1975 – מונה למנהל מפעל "הוד חפר" .

1979 – פעיל בחברת כור, במחלקה של התעשייה הקיבוצית.

1985- חזר לגן שמואל לתקופה שלישית של ריכוז משק.

1987 – החל לעבוד במפעל המזון כמנהל מחלקה – בה עבד עד פרישתו מהעבודה בשנת 2006 – בגיל 81.

 

במשך למעלה משבעים שנה היה דמות  מרכזית  בתחום הכלכלי בגן שמואל, ומשנות ה-60 מלא תפקידים במפעלים האזוריים ובפורומים הכלכלים של התנועה הקיבוצית .

בשנות השמונים גילה ענין רב בנושא הקואופרציה -  היה שותף במשלחת לקואופרטיב הבסקי - מונדרגון וחזר משם מלא התפעלות מהשילוב של חזון כלכלי, של עצמאות וקדמה חברתית. בהמשך ביקר בפרויקטים קואופרטיביים באירופה וארה"ב. בשנות התשעים נוצר בינו ובין פרופ' תאודור ברגמן מגרמניה, תאורטיקן וחוקר של קואופרציה בעולם השלישי,  קשר עמוק שנמשך עד היום. פרופ' ברגמן ראה באורי אדיב איש מעשה שמיישם בתנועה הקיבוצית הלכה למעשה את הרעיון הקאופרטיבי. הוא הזמין אותו להשתתף במשלחות שארגן לוויטנאם בשנת 2000 ולסין בשנת 2003. אורי סיכם את רשמיו מביקוריו אלו במאמרים בהם הוא הציג את הדילמות הכלכליות של ארצות אלו והודה שלמד להכיר ולכבד את אותם האיכרים.

 

השאיר אחריו

אחות – שלומית – בת 93 הבת הבכורה של גן שמואל

4 ילדים – אודי, מיכל, אסף ותמי

יהיה זכרו ברוך

 

*** 


כמה דבריך לזכרו של אבא

"הזִקְנה כשלעצמה היא מחלה", כפי שכתב מזמן המחזאי הרומאי פביליוס טרנטוס. 

אבל בשבילנו הייתה  בזקנתו של אבא גם ברכה. סוף סוף, אחרי שנים ארוכות של עבודה ופעילות היה לאבא כול הזמן שבעולם לשבת ולשוחח על עניינים שברומו של עולם, על הספרים שקרא, על גן-שמואל וגם על מה שקורה איתנו, כל בני משפחתו. בשבילי אלה היו בעיקר שלוש השנים האחרונות בבית דורות בהן ביליתי עם אבא שעות נוספות. המלצריות בבתי הקפה במרכז המסחרי היו מחייכות כשניגשו אלינו וכבר ידעו מה

אורי וטובה אדיב

מבוקשנו. אכן, בשנים הללו אבא כבר  לא היה במיטבו, אבל דווקא  בכך היה גם משהו לטובה, כיוון שהוא נעשה רך ואבהי יותר וידע להביע את שמחתו למראה פנינו, בניו ובנותיו, כשהיינו נכנסים לחדרו. אף על פי כן, הקבלה  של  אבא נשארה עדיין קצת על תנאי. היה ברור שהוא כדרכו מצפה לשמוע ממך  על הצלחותיך בעבודה ובכלל על הדברים "הרציניים" שאתה עושה  בחיים. אכן, החיים בשביל אבא עד ימיו האחרונים היו דבר רציני. על כן, מכול שיחותינו הרבות לא זכורה לי אפילו שיחה ממושכת אחת בה הוא התלונן על מר גורלו ועל צרותיו הגופניות. לפעמים בתחילת דבריו ,כשהייתי בא לבקרו,  הוא היה מתאר לי  לילה קשה שעבר, או מספר על בוקר גרוע. אולם תמיד באופן  שקול ורציונלי   ומיד אחר כך היינו עוברים לשוחח  על מה שחשוב  ומשמעותי באמת.

 

בשביל מי שהכיר את אבא לא יהיה קשה לנחש מה היה בשבילו חשוב ומשמעותי. אני יושב כאן  ומתבונן  על דף ממוסגר, שניצב על מדף מעלי, שבו נכתבו דברי ברכה לאבא "בהגיעך לגיל 70 מהשותפים לדרך, הצעירים". לא אחזור כאן על כל דברי הברכה שנכתבו, נאמר רק שהן אכן מבטאים כולם את מהותו של אבא ותכלית חייו כחבר גן שמואל. לפי היוונים, מותר האדם היא תכליתו, כלומר אותה יכולת רוחנית המאפשרת לאדם  לחרוג  מעבר לד' האמות של גופו והווייתו  ולהשיג את    העולם הגדול שמסביבו. בשביל אבא אותה תכלית באה לידי ביטוי ומימוש בדמותו של  הקיבוץ, בו ובאמצעו הוא אכן מימש את כול כישרונו ויכולתו.  אני זוכר באחת השיחות שלנו   הוא סיפר על מחשבות שעלו במוחו לאחר שחזר לקיבוץ וחרש בלילות על הדי פור בשדה:  "האם במשמרות המשעממות האלה אבלה את חיי?" כך הוא שאל את עצמו. אולם מאז ועד היום לא שמעתי עוד מאבא הרהורי "כפירה" ושאלות קשות על משמעות חייו בקיבוץ. נראה שאת העניין והמשמעות מילאה אצלו מאז ועד היום ההשתתפות הפעילה בניהולו ובקביעת דרכו של הקיבוץ. זאת אכן משמעות חייו של האדם בעידן המודרני, לאחר ההתפכחות מהאמונה באלוהים. אלוהים, כשלמות הנוכחת בחיים, אפשר כביכול את ההשגה של הנצח שמעבר לחיים הפרטיים של האדם. אולם בשביל אבא, גן שמואל היה אותה ישות שמעבר לחיים הפרטיים, כישות חברתית שניהלה את חייה על פי עקרונות שהיא קבעה לעצמה. בד בבד, היה בכך מצידו של אבא, ביודעין ושלא ביודעין, ניסיון לשמר את הפן הרוחני הנאור שהיה בהגות הציונית ועודנו טמון היום בחברה הישראלית. אותו הפן ההומניסטי האוניברסלי,שמלמד אותנו שהעולם ניתן להבנה והתכלית של ההבנה  הזו  היא הגשמה העצמית של האדם  דרך החברה והמדינה שלו.

 

מה נאמר לסיום, שעצוב לי שאבא איננו עוד, שיחסרו לי השיחות איתו והביקורים בבית דורות.  אבל נשארו  לי  הזיכרונות הנעימים מהשנים האחרונות בחברתו. זיכרונות שיעזרו לי למלא את ההיעדר  הגדול של מותו.   

אודי


***

לזכרו של אורי אדיב,

אסף

 

אני מרגיש חובה ראשית להביע כבוד והערכה לצוות של בית דורות על היחס שהם נתנו לאבא בשנותיו האחרונות. כל האחיות והאחים עד המנהלים בראשות אורית כבדו את אבא באופן מעורר השתאות.  

 

שלשום בבוקר קיבלתי טלפון מסעיד ג'מל מנהל מקצועי של בית דורות- הטון של דבריו היה נחרץ וברור "תגיע עכשיו" – ניתן היה להבין שהוא לא רוצה להגיד בטלפון את מה שאמר לנו כשנכנסתי עם אודי למשרד של בית דורות – שאבא אינו עוד בין החיים.

 

סעיד סיפר שהוא נשאר באותו בוקר ליד אבא כיוון שהבין שלמרות שהוא מחוסר הכרה הוא צריך את נוכחותו ובוטח בו. בשעה 10 ושש דקות המוניטור הפסיק לפעול. עוד קודם כאשר הגיע למשמרת בשעה 7.00 הוא מצא את כל אנשי הצוות לידו. הקשר המיוחד הזה של הצוות שבילה איתו בשלוש השנים האחרונות ובראשם סעיד עצמו שקשר עם אבא יחסי אמון הוא פן חשוב בחייו את אדם שמסיים כאן את חייו.

 

מטבע הדברים בלתי אפשרי לסכם 90 שנה מלאות ואינטנסיביות של עשייה וחשיבה ומפגשים ופעילות כלכלית וחברתית ואנושית. אם אני חייב לתת כותרת אני חושב שיותר מהכל סימל אורי אדיב דמות של מנהיג ציבור אחראי ומצפוני.

 

זה דבר שהתבטא בתפקיד המרכזי שהוא מילא בגן שמואל. באופן שבו הוא ניהל את הפרוייקטים שלקח על עצמו במחלקת הכלכלה של הקיבוץ הארצי, בחברת כור ובמפעל הוד חפר. במעורבות העמוקה שלו עד היום האחרון בהחלטות ובדילמות הכלכליות של המפעל והקיבוץ.

 

הסקרנות שלו, היחס שלו לעבודה ולקידמה טכנולוגית ומחשבתית, ויכולתו להעריך מישהו שעושה משהו ברצינות, אפשרו לו לדלג בקלות על המכשול הלאומי, שכל כך הרבה אחרים מתקשים לעבור אותו – הוא התייחס לכל אדם כשווה ושפט לפי המעשים והגישה ולא לפי ההשתייכות לשבט.


כשהבנים שלו לקחו את האחריות והרצינות שלו עוד צעד קדימה וקראו תגר על הסדר החברתי ועל הקיבוץ הוא התקשה לעכל זאת. אבל, אולי בהשפעתה של אמא, הוא למד להכיל את הבחירות שלנו. דומה שלאור הנסיון המצטבר, כולל ההתמודדות שלנו, הבנים שלו שברחו מהקן, הוא הפך לפתוח יותר, פלורליסטי יותר, מכיר בכך שיש גם את האינדיבידואל והפרטי ולא רק את הקולקטיב והכללי. זה לא היה זר לו כי הוא תמיד לקח אחריות ושקל דברים בעצמו וסירב לדקלם סיסמאות. אני חושב שאפשר להגיד שככל שהשנים עברו הוא הפך יותר שמאלי, יותר ביקורתי, גם על הקיבוץ ועל מוסדות הקואופרציה, וגם על המדינה והממסד.

 

אבא היה איש מעשה בנשמתו. פרגמטיסט שהאמין בהדרגתיות ובעשייה הכלכלית והחינוכית ופחות בעשיה הפוליטית. יכול להיות שבמציאות הקשה והאכזרית שאנו חיים בה זה לא היה מספיק. במובן הזה הוא מסתלק מאיתנו ברגע שבו העולם מסביב נראה רע. רע מאד.

 

לשמחתי הוא לא הספיק לחוות את מופע האימים של ממשלת נתניהו הרביעית. נחסך ממנו הזעם והתסכול שאלו הם המנהיגים של הציבור כיום. היתה לו עמדה מאד נחרצת על נתניהו שאותו ראה כנציג של דוגמטיות קפיטליטסית וגזענות ואטימות מדינית – בדיוק הדברים שעמדו בניגוד מוחלט לאמונותיו.

 

היה לי המזל להיות בנו של אדם שנתן משמעות למלה אנושיות ואחריות חברתית.

אני מרגיש שהוא היה שלם לגמרי עם סיום חייו ורצה כבר לנוח.

 

בחודשים האחרונים הוא אמר לא פעם שמספיק לו. רק לפני שבועיים היינו בשבת איתו ואחרי חצי שעה של שיחה הוא אמר לי שהוא רוצה לעצום עיניים ולישון וביקש את סליחתי. הרגשתי שזו פרידה של אדם שידע עד רגעיו האחרונים לארגן ולהוביל.

חוץ מהצדדים הרציניים והפילוסופיים שלו אבא ידע לאהוב את החיים. כשהדס בישלה במיה חריפה הוא נהנה יותר מכולם. הוא אהב מוזיקה וקצב וספורט והיה סוג של גבר שמפרגן לנשים בסביבה בדרך נעימה שמייצרת קרבה ושותפות.

סעיד סיפר לי שכאשר חזר מבית החולים ביום ב' השבוע אחרי שהם הרימו ידיים הוא קרא לו בשמו ושמח על הקפה השחור שסעיד הכין לו – המלים האחרונות שלו היו "איזה קפה טוב".

איזה דרך אופיינית שלך לסיים את חייך.

יהיה זכרך ברוך.  

 

 *** 


מילים לזכרך אבא

 

לאבא  היקר,

קשה לי לתאר את הרגעים הטובים והיפים שהיו לנו

בתור משפחה אוהבת ותומכת,

תמיד ידעת איך לעודד אותנו,

ולתמוך בנו ברגעים הקשים,

היה לך לב אוהב,

לב פועם, ותמיד ליכדת את המשפחה

ורצית תמיד בטובתנו,

אני תמיד שמחה,

שכל הזמן  שאלת בשביל לדעת איך הילדים שלך הגדולים,

חיים את חייהם,

אבל תמיד שאלת,

ועכשיו אתה ואימא שלנו אינם,

ואנחנו וגם אני , 

נמשיך לנחל את חיינו,  

כשאתה מלווה אותנו

ומסתכל עלינו,

ואני תמיד אוהב אותך,

איש מקסים ונחמד עם חיוך נחמד ונעים,

עכשיו אתה הולך לעולם שכולו טוב.      

שלך באהבה גדולה וחיבוק גדול,   

בתך האוהבת,

תמי


***                                               


אורי אדיב 1925-2015

הספד לאורי אדיב

 

הלך לעולמו איש יקר, חלוץ, מאמין ויוצר.

הלך לעולמו והוא שבע חיים ומעשים.

הלך והשאיר משפחה אוהבת, ילדים ונכדים.

היה מעורה בכל מה שקורה כאן, אצלנו.

אורי זה גן שמואל, עד ימיו האחרונים והנה תם מעגל חייו.

 

ביקרנו אותך בבית דורות ועם כל דאגתך וראייתך המפוכחת- ייצרת התעניינות ותקווה ללא שום קיטורים על מצבך, וידענו שמצבך הולך ומתדרדר.

אני מאמין שבדברי ההערכה שלי אליך אני מייצג את כל הנאספים, כאן. ואת ידידיך ושותפיך לדרך, דרך העבודה והעשייה הקיבוצית, דרך האהבה לגן שמואל.

 

בכל תפקידך, לאורך עשרות בשנים- גילמת מופת של מסירות, ידע מקצועי רחב, אמינות ויושר בלתי מתפשרים. וערכים אנושיים וקיבוציים שעל פיהם נהגת והובלת. ניסיונך הרב ותכונותיך המנהיגותיות, יצרו לך שם ומעמד בתנועה הקיבוצית וגם מחוצה לה. מעמד של אורים ותומים, בנושאים כלכליים ומקצועיים- שראית בהם תמיד קשר להתפתחות חברתית, ובעיקר לנושאים של הקואופרטיב. רבים שחרו לפתחך לשמוע עצה חכמה בנושאים שונים ומגוונים.


 1956 - קב' נשר בדמיירה בהדרכת אורי אדיב

 

אורי, היית פלח אמתי, חקלאי בכל רמ"ח אבריך, איש תעשייה, מרכז משק מספר פעמים, מנהל משחטה, מדריך נערץ בקיבוץ נחשון, חבר ועדות כלכליות, פעיל בשיחות קיבוץ ועוד... היית תלמיד חכם, קראת המון, לעומקם של דברים, בקי וידען בכלכלה, חברה ומשק. כתבת מאמרים וספרים וכל הזמן למדת בעצמך עוד ועוד ועוד... היית נאמן לדרכך ולכן לעיתים קשה ובלתי מתפשר. אבל מוביל באומץ למקומות הנכונים.

 

לאורך השנים היו לנו אין ספור שיחות בכל מה שקשור לקיבוץ ולעולם בו אנו חיים. היה תענוג לשוחח איתך וללמוד ממך. אתה שייך לדור של אנשים שהולך ונעלם. איש ישר שרואה באמונתך ובתפישת עולמך שליחות ואת ייעודך.

 

תם מעגל חיים שבע מעשים וכדברי המשורר:

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, הר וגיא ועץ השדה. גווני הקשת בחורף וצהוב בוהק בקיץ"

 

אני מבקש שוב לומר לרבים- אורי סימל את נוף גן שמואל והמעש בקיבוץ.

 

לחזור הביתה/ מספרו של שאול קנז

בשנת 1935, בהיותו בן 10, החליטו הוריו של אורי אדיב לעזוב את הקיבוץ.

זה היה לאחר תקופה של טלטלה חברתית: הקבוצה, שהגיעה אל פרשת דרכים כלכלית וחברתית, החליטה לאחר ויכוחים רבים לקלוט כהשלמה את גרעין השוה"צ שישב בחדרה, ונודע- מאז ועד היום – בשם "הבנימינאים". להחלטה זו הייתה גם משמעות פוליטית: הקבוצה הפכה לקיבוץ של השומר הצעיר, וישראל וסוניה אדיב היו חברי מפא"י.

קבוצת המייסדים חשה שהיא מתחילה לאבד שליטה. רבים מהם עזבו, וביניהם ישראל וסוניה עם אורי ואחותו הגדולה, שלומית.


הילד אורי הולך ונפרד מכל החברים, מבטיח לכולם שהוא עוד יחזור. כשהגיע אל ורד, מנהלת המטבח, היא חיבקה אותו ובכתה. אבל אורי מבטיח: זה הבית שלי, אני עוד אחזור.

(ובשנות חייו בחיפה אכן בילה, חופש אחר חופש, עם חבריו בקיבוץ, וביום האחרון היה הולך ברגל לתחנת הרכבת הישנה, לחזור לחיפה. ולא הסכים שילוו אותו. ופעם סיפר שלמה הגני ז"ל, הם התגנבו אחריו וראו אותו הולך אל התחנה, הולך ובוכה. בסוף שנת 1942 אורי חזר הביתה.

 

לפני שבועיים באנו אליך בעקבות משפט גדול בנושא קרקעות. עדותך הייתה חשובה. במשך זמן ארוך ראיין ושאל אותך העו"ד שאלות, ואתה ענית בהתלהבות. ההתרשמות של העו"ד הייתה כבירה..

 

חוויה בפני עצמה היא השתתפותך (עד לפני כחודש) כחבר ועדת משק. באחת הישיבות האחרונות, דנו במבנה מסוים ושיפוצו. ואתה אמרת: "תפסיקו להשקיע באבנים, תשקיעו באנשים".

 

היית בשבילנו דוגמא ומופת- לדרכנו בקיבוץ.

הספקת ב- 90 שנה לעשות מעשים שאחרים גם ב 300 שנה לא יספיקו להם..

אמרת לי שגן שמואל זה קיבוץ אגדה, שאתה מסתובב כאן כאדם מאושר. רואה את הבעיות והצרות שיש לנו וכשעושה את חשבון ההישגים של 4 דורות ומצרף את השגיאות שעשינו- יוצא צירוף יוצא מן הכלל.

 

אורי, מאושר האדם שהוציא ימיו בין אוהביו, אושרו של האדם במעשיו, משפחתו וידידיו.

אורי, תחסר לי בשבילי החצר.

 

מאיר בראון, 26.6.2015

 

*** 


אורי

אדם עמוק ומורכב

 

תמיד רציני חוץ מכאשר הוא צוחק

מסירות אין קץ לקיבוץ ולעולם

סקרנות ללא גבול ושקיקה ללמוד

נאמן לעקרון

ישר, לפעמים יותר מדי

מקרין כוח וחיות – עד לימיו האחרונים

עמוד תווך בקיבוץ וגם לרבים מאיתנו

 

אורי – תמיד תמיד מתעניין בהתפתחות ובהתקדמות של הקיבוץ, עם ידיעה מדוקדקת ואינטימית של כל פרט ופרט בענפים השונים – את רובם הוא חי במשך כל חייו הבוגרים, יחיד במינו שאין שני לו. נשאר תמיד אופטימי לגבי עתיד הקיבוץ אבל עם מידה של צער וביקורת. תמיד תרם ככל יכולתו.

 

יחד עם קריאה מקצועית, אורי אהב לקרוא ספרות יפה, עליה סיפר לכל מי שהיה מוכן לשמוע בפרטי פרטים, באופן שעשה גם לך תאבון לקרוא את אותו הספר.

אורי – רגיש ואכפתי, נכשל באופן טרגי להעביר את האכפתיות שלו לכל כך הרבה אנשים, שטעו לחשוב שהוא אדיש לצרכיהם. אני יודע, ללא כל צל של ספק, שבמהותו הוא היה אדם עדין ואנושי עד עמקי נשמתו, גם אם לא הצליח לעתים להביע זאת.

אולי אחד הביטויים הכואבים ביותר, היה הפער בין המהות – העדינה והאמפטית – והמעצורים ביכולת הביטוי שלה.

 

לפני כמה שנים, בזמן ביקור אצל אורי וטובה, שאלתי אותם מה הם לקחי החיים שלהם – למרות שאורי ניסה תחילה להמנע מלענות, תחת הלחץ שלי, הוא נכנע לבסוף ואמר: "יתכן שלפני שנים רבות, היינו צריכים להיות יותר רגישים לאינדבידואל, לצרכים, להרגשה הטובה וליכולת הצמיחה של הפרט".

 

בשנים האחרונות, אחרי מותה של טובה, ועם הירידה במצב בריאותו, אורי התרכך ונתן ביטוי הולך וגובר לרגשות עמוקים של אמפטיה – דאגתו לתמי; השמחה שלו כשמיכלי צלצלה, הדאגה שלו לאיציק, ההערכה שלו לעזרה של אודי – השינוי שהתחולל באורי היה ניכר לעין.

 

לפני עשרה ימים סכמנו, אודי ואני, שאורי יחכה ויתן לי הזדמנות נוספת לשוחח איתו; וגם עם מיכלי, יום אחד לפני שאורי איבד את ההכרה, בשעה שהבנו שיש הדרדרות גדולה, הערכנו שאורי יחיה עוד זמן מה.

 

עכשיו, אני יכול להעריך יותר טוב כמה בר מזל הייתי בשל היחסים הקרובים והמאוד ארוכים שהיו לי איתו.

 

ארנון אדר


 

 

תמונות של אורי אדיב מתוך ארכיון הקיבוץ

מזהה  482
העתקת קישור