אברהם (בומק) הרפז
אברהם (בומק) הרפז
  25/10/1922
  25/7/2015
ארץ לידה  פולין
בן/בת זוג  ענת
הורה של  נטע, מיכה ואוהד
סבא/סבתא של  הילדים של
נטע ואיציק כהן: מיכל, עידו, נגה ועומר.
מיכה ומיכל הרפז: אידן, עדי ונעם.
אוהד ונעמה הרפז: עמית ומאיה.


בומק

 

בומק נולד ב-25/10/1922  ללאה וקלמן גולדברג בעיר ולוצלאבק שבפולין

אביו היה סוחר פחם ותבואות, אימו עבדה בבית. הם היו 4 ילדים, 2 אחים, ו-2 אחיות: רות, צבי, אברהם (בומק) ואסתר

.

בומק גדל בבית ציוני מסורתי, למד בבית ספר יסודי ותיכון והתחנך ב"שומר הצעיר" בעידוד האם שהייתה פעילה מרכזית בתנועה.

 

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה , נסעו אחיו הבוגרים לפלשתינה (ישראל) ולאחר שהגרמנים פלשו לפולין ב-1939 החליט בומק לברוח ולהצטרף לאחיו בפלשתינה, רצה לקחת איתו את אחותו הצעירה בת ה-13 והוריו התנגדו. וכך נותרו ההורים ואחותו בפולין ובומק ואחיו לא ידעו מה עלה בגורלם.

 

בומק ברח מעיר הולדתו, יחד עם חבר לכיוון הגבול בליטא. בדרכם לגבול הרוסי הם לנו בביתו של איכר שילדיו וויתרו על מיטותיהם למען האורחים. כאשר נכנסו הליטאים בחיפושם אחר היהודים, הם רצחו את בני האיכר שישנו על הרצפה וכך נצלו חייו של בומק. בהמשך הדרך לכיוון הארץ עבד כחוטב עצים להסקה וכך הרוויח את קיומו. הדרך נמשכה כשנתיים, ארוכה ומלאת תלאות, בעוברם את רוסיה, טורקיה וסוריה.

 

בומק הגיע ב- 1941 לארץ, לקיבוץ עין שמר ועבד בהשקיית פרדסים. בהמשך עבר לקיבוץ גן שמואל להצטרף לקבוצת עליית הנוער שהתהוותה כאן. בהמשך הצטרפו ילדי הארץ שהפכו לשכבת 'ההשלמה'.

בומק גוייס לצבא מטעם הקיבוץ, למלא את מכסת המתגייסים. בצבא היה סייר ושירת בחטיבת הנגב. השתתף בכל מני פעולות מעבר לגבול. הוא נלחם במלחמות ישראל עד לששת הימים. במלחמת יום כיפור הוא היה הרב"ש בקיבוץ. בשנת 1954 יצא לתפקיד סודי בתל אביב (כשומר ראש של מאיר יערי).


 

במקביל חיזר בעקשנות אחר ענת הצעירה, שבסוף נעתרה לחיזוריו וכך סיים את תקופתו הארוכה כרווק מבוקש. הם התחתנו ב- 1 לדצמבר 1954 ונולדו להם 3 ילדים: נטע, מיכה ואוהד. ובנוסף המשפחה אימצה אל חיקה בחום את נורית, יפה ועודד ז"ל.

במשך השנים הצטרפו בני הזוג: איציק, מיכל ונעמה. והמשפחה התברכה ב 9 נכדים - מיכל, עידו, אידן, נגה, עומר, עדי, עמית, מאיה ונעם.

 

במהלך שנותיו בקיבוץ מילא תפקידים שונים, תוך שהוא תומך ונותן גב לענת בכל עיסוקיה ותפקידיה השונים. וכל זאת במקביל לעבודתו במספוא, במפעל האזורי "גרנות" כמדריך חקלאי וכמנהל הבניין בקיבוץ שנים רבות עד לפנסיה.... שנמשכה עד גיל 80!!!! ועד גיל 90 עבד במכון הדגים ובשעה טובה, על פי תקנון הקיבוץ, יצא לפנסיה מלאה...

 

ומה הוא אהב לעשות בשעות הפנאי??

איך אפשר לומר בומק מבלי להזכיר - בריכה.. וחדר כושר.. לצפות בכדורגל וכדורסל עם הזדהות מלאה כל דקה..., ואיך לבו התרחב והתמלא גאווה ושמחה שכל הנכדים והאנשים האהובים עליו בסביבה.

 

בומק חי כמעט 93 שנים. חיים מלאים, טובים ומאושרים

.

יהיה זכרו ברוך

 

*  *  *

 

סבא,

 

ביומולדת ה 92 האחרון שלך התאספנו כמו תמיד כל שבט משפחת הרפז ואורחים במסעדה. לציון האירוע החגיגי הקראתי לך ברכה:
אמרתי שם שבשביל להיות מאושר עלינו להיות במקום שרואה ומעריך את מה שסביבנו ואת מה שיש. כל יום אני מקדישה רגע להגיד תודה להורים ולמורים בחיי. התמונה שלך עולה בראשי ומציפה אותי גאווה.

איזה סבא אדיר יש לי. וכמה אני וכולנו בעצם ברי מזל מהנוכחות שלך.

עברת חיים לא קלים ולמרות זה, הצלחת לגדל ולהעצים משפחה גדולה ומאוחדת שתמיד שם דואגת ואוהבת. כמה אתה חלק חשוב בחיים שלי, כשאני חושבת עליך אתה גיבור בעיני, סופר מן לפחות ובתוך סופר מן אתה יודע שאתה חי לנצח.. נכון?

 

אתה סמל בעיני לחוזק ועשייה. סמל הגבריות. המנהיג. הלוחם. הפלח המסוקס והשזוף. הבנאי השרירי שחוזר מהעבודה מטונף ומיוזע. כל הזמן פעיל, לא מפסיק להניע את הגוף ולעבוד עם הידיים. בכל זאת איפה אפשר למצוא סבא בן 90+ בכושר יותר טוב מנער בן 18?! בילית בחדר כושר בתדירות גבוהה אופניים, קרוס טרינר, כפיפות בטן על פיטבאל. וכמובן לא מוותר על אירובי מים ושחייה בבריכה.

 

בומק ונטע, ביתו

חוזר מיוזע למקלחת וישר יוצא לדאוג  לנכדים למשלוח אבוקדו ותפוזים. מנופף מרחוק לשלום, תמיד אופטימי, שם לב לכל שינוי של תסרוקת או בגד חדש, וכשהגענו לבקר והתעניינו לשלומך אמרת נו מה כבר יכול להיות חדש?

 

ביום שישי ביקרתי אותך אחרי הניתוח בבית חולים כשנכנסתי ישר הורדת את הצינוריות של האויר, התקרבתי לתת לך חיבוק ואמרתי לך שאתה נראה מעולה ושבעיני אתה הכי חתיך תמיד. הסמקת.

 

אני מדריכת יוגה וסיכמנו שבשביל לקצר את השימוש במכשיר נתרגל ביחד אחר כך פראנאיאמה (תרגילי נשימות). נשימת יוגי מלאה מחלקת את הבטן שלנו ל 3 חלקים שמתי לך ידים על הבטן וליוויתי את הנשימה לאיזור אחר כך לריאות ולחזה. נשימה.. בחיים המודרנים שאנו חיים אנשים שוכחים לנשום והריאות מתנוונות. הכלי החשוב הזה שאנו מקבלים עם הלידה נותן לנו אנרגיה ומנקה לנו את הרעלים מבפנים. שמחתי לראות אותך מתאמץ ומצליח האמת הרבה מעל המצופה. ולא רק מצליח.. מאושר. באיזשהו שלב הנחתי אותך לעצום עיניים ולהרפות את הגוף. כשחזרת למודעות חייכת מאוזן לאוזן ואמרת לי שאתה מרגיש סוטול מהאוויר.. וצחקנו.

 

אנחנו נפרדים ממך היום סבוש, מהפנים שתמיד מחייכות, מהעיניים השובבות שמאירות במבט סקרני, מהידיים שתמיד פתוחות לחיבוק. והקשה ביותר מהלב הענק המלא בחום ואהבה.

 

יודעים בליבנו שאתה בר מזל, שחיית חיים עשירים ומספקים ושייחלת ליהנות מהם בצלילות דעת ולא רצית שהרוח הזו תשבר בעינינו. יש אנשים שחוששים מהמוות, משותקים מסבל או מכאב, אותך הטריד לא להיות תלוי באחרים, לא להיות צלול. אשרך שאתה עוזב אותנו במיתה טובה. אז אנחנו עצובים וכואבים את לכתך אבל מתנחמים בידיעה שהכל קורה בדיוק לפי התפילות שלך

 

נזכור אותך תמיד: חזק, מאופק, יציב ואיתן.

 

כל שנותר הוא להגיד תודה, תראה את כל האנשים שנוכחות שלך נגעה בליבם ובאו לחלוק איתך כבוד אחרון. כולנו כאן אוחזים ידיים, נרגשים לנצור בליבנו אותך.
דע שנדאג לסבתא ושהיא תמיד מוקפת באהבה ולא ניתן לה להרגיש לבד, כי כמו שאני מכירה אותך אם מטריד אותך משהו שם, זה בטח, איך היא מרגישה..?

 

אנחנו כל הנכדים והמשפחה אוהבים אותך יותר משניתן להביע במילים.
מתחייבים לתמוך, להעריך ולהעצים את הביחד שלנו ולהמשיך לדשן את העץ המשפחתי ששתלת וטיפחת.

 

נוח על משכבך בשלום. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים לעד. אמן.

 

כתבה: מיכל כהן הנכדה הבכורה בשם הנכדים

 

*  *  *


הספד לבומק

 

כבר לא נפגוש את בומק על השביל, לא נשאל אותו מה נישמע, והוא עם הנפת היד יאותת שהכל בסדר כי הוא הרי לא מכיר פחות מזה. בומק, מהיסודות, הרוח והנשמה של הבית הזה, בומק שכולנו הכי מאמינים שהוא יהיה פה לתמיד.

 

בביטחון ובשקט כמי שיודע את האמת, קורץ אליך כאילו הוא אומר, שנינו הרי יודעים שאנשים כמוהו בנו פה בית, בלי פוזות ובלי מילים גבוהות, תרגמו את האידיאולוגיות ליצירת אנושיות גדולה. ואני מחסירים פעימה כשנעלם חבר שבכל ישותו, עם האמת והאמונה, מזכיר לנו מה שהתכוונו להיות.

 

בומק שאני אף פעם לא יודע מה הוא מרגיש בתוכו ורק כשהוא גילה לא בכוונה משהוא מהימים המטורפים של השואה, היה נדמה שאולי שם טמון הסוד של אישיותו. אולי שם זה האיש הצעיר שהבין שהחיים זו מתנה, זה נס, אז אין מה לדבר כל כך הרבה.

בומק שתמיד היה במקום שקשה בו, במאבקים על קיבוץ ומשק ובמלחמה השחרור של המדינה. הוא מהצעירים הבודדים שיצאו מפה ונלחמו ממש על הקמת המדינה.

 

במלחמת השיחרור בקרב הגדול והקשה בלטרון, הוא מסיים את היום הזה עם חבר פצוע קשה על הכתף. זהו בומק שלא חולם על מדליות וצל"שים מהמלחמות ומהרבה שנים של יצירה ועבודה קשה בבית. בומק עם האמונה והנאמנות המוחלטת לעצמו ולחבריו, בלי לזייף, חי ואוהב ויוצר בחקלאות, בשדה, במספוא, בניהול מפעל ב"גרנות", יוצק בתים מבטון, מנהל בדרך שלו, עם הרבה חברות ומעט דיבורים. מן סגנון ניהול שלא מלמדים ב"רופין". בדרך שלו מחובר ונאהב על כל מי שבסביבתו, מצליח עד הסוף להיות הוא. בומק וענת שאיבדו בצעירותם בית מובנו פה משפחה חמה, שבט גדול של ילדים ונכדים, כלות וחתן.

 

וענת בחושים הבריאים והתבונה שהבינה ואהבה כל השנים את בומק כמו שהוא, כי הוא הרי לא ידע להיות מישהו אחר. מסרב להזדקן, מתגרה בגיל בחדר הכושר ובבריכה, ככה הוא נעלם, ככה אהבנו אותו.

 

שאול קנז

26/07/2015


סרט לכבוד יום ההולדת ה-80 של בומק



תמונות של בומק מתוך ארכיון הקיבוץ



מזהה  483
העתקת קישור