שרקה (שרה) מרינברג
שרקה (שרה) מרינברג
  25/3/1926
  4/3/2016
ארץ לידה  פולין
בן/בת זוג  אבי
הורה של  מאיר
דורית
צחי

 

 

סבתא, קורות חיים | שי


סבתא שלי, שרה מרינברג, שכולם מכירים בתור "שרקה" נולדה ב-25 במרץ 1926 ונפטרה ביום שישי האחרון, שלושה שבועות לפני יום הולדתה ה-90.


סבתא נולדה למאיר ורוזה כץ בסוחדניוב, פולין. עיירה קטנה לא רחוק מהעיר קיילצה, באמצע הדרך בין ורשה לקרקוב. היא הייתה האחות האמצעית, בין שמחה הבכור ורבקה הבת הקטנה. משפחתה הייתה משפחה בורגנית, בעלת מכולת מקומית, שנחשבה אמידה במונחים מקומיים.


משפחתה שמרה על אופי יהודי ותרמה לקרן קימת לישראל, אך בבית לא דיברו על עלייה לארץ ישראל. אחיה היה היחיד שהתעניין ורצה לצאת להכשרה. היא סיפרה שלא חוותה אנטישמיות בצורה ישירה, אך זו הייתה נוכחת בחייהם והביטוי ז'יד נשמע סביב ברחבי העיירה.

בהיותה בת 13 וחצי פרצה מלחמת העולם השנייה. בשנים הראשונות של הכיבוש הגרמני הגיעו לעיירה פליטים מעיירות אחרות. באותה תקופה למדה עברית בפעם הראשונה עם שתי ילדות פליטות מלודז', שהפכו לחברותיה, אצל פליט אחר. ביום כיפור 1942 נשלחה, יחד עם בני משפחתה למחנה העבודה סקרז'יסקו-קמינייה הידוע לשמצה. הם היו בין המעטים בני המזל. שאר אנשי העיירה נשלחו לטרבלינקה. בסקרז'יסקו הם הועסקו בפס ייצור של מפעל לייצור נשק. במחנה מת אביה בגלל התנאים הקשים ששררו. היא עצמה חלתה בטיפוס הבהרות אך החלימה ושרדה.

בקיץ 1944 הועברו למחנה העבודה צ'נסטוחובה, שם התנאים היו גרועים אף יותר. הם היו מנותקים מהעולם והשחרור בינואר 1945 בא להם בהפתעה. הם לא האמינו שהגרמנים הפסידו.

כשהמלחמה הסתיימה היא הייתה בת 19. היא הצטרפה לקבוצה של צעירים בני גילה בניסיון לקבל אישור עלייה לארץ. אמה ואחותה נסעו לסוחדניוב, אך גילו שעל הבית השתלטו הפולנים ולא נותר להם דבר. שם גם נפטרה רבקה אחותה, שהייתה חולה בטיפוס עוד במחנה. סבתי ואחיה נדדו עם חבריהם בכל רחבי מרכז אירופה עד שהגיעו לאיטליה. שם התאחדו עם אמם. הקבוצה הצעירה הקימה במילאנו, בספטמבר 1945 את communita israelitica di Milano או בשמו העברי "קיבוץ אביב". הרעיון של חיים משותפים, שבילדותה היה זר לה, החל לחלחל. באיטליה שהו תקופה גם בסנטה מריה דה לאוקה שבדרום איטליה.


בשנת 1946 הפליגו לישראל על סיפונה של אוניית המעפילים "ארבע החירויות" אך האונייה נתפסה על ידי הבריטים ונוסעיה גורשו למחנות המעצר בקפריסין. רק במרץ 1947 הגיעה סופסוף לארץ, יחד עם אמה, אחיה ואביבה אשתו. תחילה שהו במחנה מעפילים בעתלית, ומשם נשלחו לגן- שמואל.

בקיבוץ פגשה את סבא אבי שהגיע לקיבוץ שש שנים קודם, כחלק מעליית הנוער, בתום מסע ארוך  משלו. הם התחתנו ונולדו להם שלושה ילדים: מאיר, דורית וצחי. סבתא איבדה את אחיה שמחה ב-1950 בתאונה. ב-1956 נפטרה גם אמה מהתקף לב.


בקיבוץ עבדה במגוון עבודות. תחילה נשלחה למטבח. היא, שמעולם לא בישלה, חששה וביקשה להשתבץ לעבודה אחרת. הדבר הגיע להצבעה והקיבוץ החליט- למטבח. על המחסור בידע הקולינרי השתלטה מהר. העוגות שלה הפכו לשם דבר.

מלבד במטבח, סבתא עבדה בקיבוץ בתפקידים שונים, החל מסדרנית עבודה בשנות ה-50, מטפלת בשישייה, מכבסה, אחראית קומונה ולבסוף במתפרה. שם, עבדה במשך יותר משלושים שנה, בחלקן גם כאחראית המתפרה וקניינית הבדים. העבודה הייתה חשובה לה, והיא הקפידה להגיע למתפרה כל יום, גם הרבה שנים אחרי גיל 80, ולמעשה, כל עוד מצבה הפיסי אפשר זאת.


סבתא אהבה את הקיבוץ, את אנשיו ואת חייה פה. על פי התרשמותי, אהבו אותה חזרה. עם חוש הומור ייחודי, ודאגה ואכפתיות פולנית מוקפדת, היא הקפידה לדרוש בשלומם של חבריה, מבוגרים וצעירים כאחד. רק ביום שבת האחרון, כשכבר הייתה במצב לא טוב, היא אמרה לי שבחייה היא פגשה אנשים טובים. מפה אני אומר תודה לכולם, כל מי שהתעניין ודאג בחזרה.


בשנים האחרונות סבתא הייתה חולה מאוד. התקף לב קשה לפני 14 שנה, שהותיר אותה, כמו שהיינו אומרים, עם "חצי לב" ומותו של סבא לפני 11 שנים הותירו את חותמם. גם הגיל נתן אותותיו ולפני שלוש שנים וחצי היא עברה לבית דורות. למרות הגיל והמחלות, גם שם אופיה וחוש ההומור הייחודי התבלטו. היא הייתה אהובת הצוות.


לפני כשבועיים מצבה הדרדר מאוד, ואנחנו בעיקר רצינו שלא תסבול. אני מקווה שכך היה. ביום שישי היא נפרדה מאיתנו סופית.


סבתא שלי היא סבתא בזכות שמונת הנכדים שלה; תומר אורן, אני-שי, נוי, נטע, רוני אדם וקרן. בשיחה איתה היא אמרה לי פעם שהסיפוק שלה והנצחון הפרטי על הנאצים, היה שאחרי הכל היא הצליחה להקים משפחה, מה שכשהייתה נערה היה נראה כמעט בלתי אפשרי. כשהיו שואלים אותה מה שלומה היא הייתה עונה ש"עם נכדים כאלו- מה יכול להיות לא טוב?"

היא תמיד הייתה גאה בנו ופינקה אותנו, גם בלי שעשינו דבר. אהבנו אותה חזרה ואני יודעת שתמיד נעשה ככל יכולתנו להמשיך ולהצדיק את גאוותה בנו.



***

סבתא שלי | נוי


כשאני חושבת על כל הדברים שעברתי איתך לאורך השנים האלה, כל החוויות והימים, אני בוחרת דווקא להתחיל ולספר על הזמנים הרחוקים יותר.


אני רוצה לספר על הסבתא שהייתה קמה כל בוקר כשהיינו ישנות אצלה הנכדות להכין דייסה חמה וסלט קצוץ דק דק, הסבתא שכל פעם לפני שרק יצאנו מהבית הייתה שואלת אם דאגנו באמת להסתרק, על הסבתא שהייתה מכינה את העוגות הכי טעימות שיש, עוגות שאני בטוחה ויודעת שאף אחד לא יצליח להכין עוד כמותן, סבתא שהייתה דואגת תמיד לפנק אותנו במה שרק נרצה, שהייתה מגיעה לשמור עלינו בחופשים או שאנחנו היינו מגיעות אליה וזה תמיד היה הזמן הכי כיף בחופש, סבתא שהיינו הולכות איתה למתפרה בשביל לשחק בכל הכלים המגניבים ותמיד היינו יוצאות מפוצצות בהפתעות. אני רוצה לספר על כל אותם בקרים בהם היינו נכנסות קודם כל אלייך למיטה, לשעת סיפור שכל כך אהבנו, לספר על ההומור שלך שאפיין אותך כל כך, אני רוצה לספר על הסבתא שתמיד רצתה לשמוע, כל פרט וסיפור ושכשהייתי מגיעה עוד לפני שהייתי מתיישבת כבר הייתה אומרת לי 'נו נויקלה אבל עוד לא סיפרת לי כלום על עצמך..', אני רוצה לספר על הסבתא שכשהיינו הולכים איתה לחדר אוכל או בכל מקום תמיד היו נגשים אליה, מבוגרים וצעירים, לתת חיבוק לדרוש בשלומה. שתמיד כשהייתי רואה את זה הייתי מתמלאת בכל כך הרבה גאווה לדעת שזאת הסבתא שלי, אני רוצה לספר על הטיולים בקיבוץ, ברפת בפרדסים.. כל כך הרבה רגעים וזמנים  עד כדי כך שהקיבוץ אותו כל כך אהבת הפך להיות חלק בלתי נפרד גם מילדותי שלי.


סבתא, מאז לכתו של סבא מאיתנו הרגיש לי שהלך איתו גם חלק ממך. הפרידה הקשה מאדם איתו חלקת כל כך הרבה שנים נתנה את אותותיה ולא חזרת להיות כבר אותו הדבר. מצבך הבריאותי הלך והדרדר עד שלפני כמה שנים החיים לבד כבר היו באמת מורכבים ונכנסת לגור בבית דורות. ועדיין, גם שם, במקום שפחדת ממנו כל כך הצלחת לשמור על הרוח הטובה.. כל כך מהר התחבבת על כל העובדים שם שנתנו לך לאורך כל הזמן הזה טיפול מסור ואוהב.  גם שם תמיד דאגת שנרגיש בנוח כשנגיע, שתוכלי לפנק ולטפל בנו גם ככה.


סבתא, עברת כל כך הרבה דברים בחיים. ניצלת מהשואה, עברת זוועות ואיבדת את רוב משפחתך בדרך הכי אכזרית שאפשר לדמיין. בשנים האחרונות אני תוהה לעצמי כל הזמן, מה גורם לאדם שעבר כל כך הרבה בכלל להמשיך ולחיות. מה גרם לך לקום כל בוקר, להקים משפחה, איזה טעם מצאת בחיים שאחרי.. בתקופה האחרונה אני גם לא הייתי יכולה שלא לשאול מה גורם לך עדיין להמשיך ולהאבק, מה גורם לך גם כשמצבך הבריאותי רק ממשיך ונהיה רע יותר לא לוותר ולהמשיך ולדבוק בחיים. אז אמנם אני לא יודעת מה גרם לך לקום ולהמשיך אחרי השואה אבל אני יודעת להגיד שמאז שהקמת לעצמך בית ומשפחה בלי שום ספק אנחנו היינו הסיבה שלך להמשיך ולהיות. תמיד כל כך התגאית בכולנו, תמיד השווצת וסיפרת, היה ממש אפשר לראות איך כל ביקור מכניס בך עוד כוח, אור בעניים ואנרגיה למשוך עוד קצת הלאה. זכינו להיות האור בחייך ואני יודעת שאנחנו היינו הסיבה שלך להמשיך ולדבוק בחיים גם ממש עד הרגע האחרון בו הרשית לעצמך סוף סוף לוותר ולא לסבול יותר.


אני יודעת כמה המשפחה הזאת הייתה חשובה לך, איך תמיד דאגת לספר גם לסבא בכל אזכרה איך הוא היה מתגאה לראות איזה משפחה לתפארת הקמתם. אני מבטיחה לך סבתא שגם עכשיו אנחנו נשמור על המשפחה הזאת יחד, נדאג שהמשפחה הזאת שחיית למענה, נתת בשבילה בלי סוף תהיה בדיוק איך שתמיד רצית ואהבת ואת וסבא עכשיו תוכלו ביחד להסתכל ורק להתגאות.

סבתא, זכיתי לשנים האלה איתך ואני מודה על כך רגע.. תודה לך על הכול. היית הסבתא הכי טובה שיכולתי לבקש.

נוי.

***

סבתא | תומר

 

שרקה, או כפי שאני זכיתי לקרוא לה - סבתא,

הייתה אישה עדינה ושקטה, צנועה וענווה,

חפה מכל צורך בתשומת לב שלא ממש לצורך.

 

אין לי ספק שהיא הייתה נרגשת עד דמעות לראותכם איתנו כאן

להיווכח בכמות הלבבות שמצרים עכשיו על פשר המפגש הזה

את כל הראשים המורכנים, את כל זרי הפרחים

אפילו היא.. אפילו היא הייתה מתקשה לספור את כולכם

 

צניעותה של שרקה תמיד הפליאה אותי - למול הישגיה האדירים והנדירים בשנות חייה,

 

ולאו דווקא על שהצליחה להיחלץ ממלתעות המוות של אירופה הנאצית

או על המרחקים העצומים שהספיקה לגמוע עד שהגיעה לכאן

ולא רק הגאווה על שלושת ילדיה המוצלחים והמצטיינים, או על נכדיה המצטיינים אף יותר

 

כל אלה דיים כדי למסמס את הצניעות והענווה מכל אדם נורמטיבי -

אך הענווה והצניעות המפליאה לא התמסמסו, ולו במעט,

משרקה מרינברג, הסבתא שהייתה לי.

בתור הנכד הראשון שנולד לה,

ובתור הנכד האחרון שפגש בה,

בחרתי לשתף אתכם בשיחתי האחרונה עם הסבתא שלי,

שיחה קצרה שקיימנו בצהריי יום שישי האחרון, בחדר שהיה לה בבית דורות.

היא הייתה ספונה במיטתה, על מפתן המסלול המהיר אל מחוץ לחיינו,

עיניה העצומות ויבשותיה הקלושות העידו שטפטוף המורפין כבר עושה את שנועד לעשות

ידעתי שסבתא מבינה שאני יושב לצדה ומדבר אליה. זה ניכר עליה באופן דיי ברור לאורך השיחה.


 

היי סבתא,


זה אני כאן תומרל... תומרובסקי.... תומצ'יו... ינקידודל

אני כל כך שמח לשבת פה ולהיפגש איתך סבתא. הוו סבתא.

 אני יודע שחיכית לרגע הזה הרבה מאד זמן,

אני יודע שנלחמת על כל יום בו נשארת פה בשבילינו. אני מעריך את זה מאד.

היו לך שנים ארוכות ומעייפות, קרבות מתישים מול ההתאלמנות הכואבת וחסרת ההיגיון.

כמו בדידות פנימית שאין מגן מפניה, תחושת הריק הגדול שנותר לך מסבא,

ואז החדר המיתולוגי בקיבוץ שהותרת בצער מאחור..

תודה על הימים בהם נלחמת וניצחת את כל אלה, רק כדי שלנו תהיה האופציה לפגוש אותך שוב.

 והיא שתקה.


 

סבתא,

את יודעת שאני יודע, שזוהי פגישתנו האחרונה בהחלט.

אבל אני עדיין מרגיש מופתע מהעניין. הצלחת לבלבל גם אותי.

 בדרכי לקיבוץ חשבתי על המפגש הצפוי לנו,

תהיתי האם יהיה ראוי לבקש ממך להילחם עבורנו רק עוד קצת?

נוי, הנכדה המקסימה והמיוחדת שלך, תיכננה לעשות לך יומולדת משהו-משהו, וזה בסה"כ בעוד שבוע  אז חשבתי לבקש, אולי רק עד אז וזהו? ככה שנוכל לעשות אותך גאה פעם אחת אחרונה ודיי? ועכשיו אני רואה שזו בקשה גדולה מדי. ואולי גם אגואיסטית מדי.

והיא שתקה.


לפני שאלך, אני רוצה להודות לך - על כל מה שאי פעם עשית בשבילי, ועל מה שהתמזל לי לעשות בחזרה בשבילך תודה על הצעדים הראשונים שלי, ועל זה שזכרת לי אותם גם בגיל 90 כמעט.

על איך שקיבלת אותי וגם סבלת אותי באהבה גדולה.. הוילדע חאייע קטן חצוף עם שיער ארוך או צבוע...

תמיד חשתי הכי אהוב ומיוחד בעיניך, גם כשלא הגעתי מקום ראשון או שני - זה לא מובן מאליו.

תודה שזכרת לספר איך הייתי מסית את אחי למעשי קונדס ילדותיים, ושהיית גאה בי על זה. מאד. 

תודה לך על הזיכרונות הראשונים שלי - את מופיעה בכל אחד מהם.

תודה על הבגדים שתפרת לי, על השירים ששרת לי, הטעמים, הריחות,

והכיף שעשינו מאז שנולדתי

תודה על הכל סבתא. היית אדירה.


גם, חשבתי להתנצל על הריבים שהיו לנו פעם, כשהייתי פרחח קטן וסורר,

אבל בדיעבד ובבגרותי, למדתי שטוב שהיו גם הם.

בעצם זכיתי לתת גוון אחר בחוויית הסבתאות שלך, לתת קצת אקשן מרענן ומחשל...

אני משוכנע שהאקשן הזה היה טוב לך ולי. היה לך טוב להתרגש ממני.


לפעמים היית בעצמך קצת פחות פולניה ויותר ילדותית - ולא חסכת בקונצים.

ואז אני הייתי מתמוגג מגאווה בסבתא שלי, שהייתה צעירה בראשה ומלאת חיות גם בערוב ימיה.

תגאיתי כשידעת לפענח ולאמץ כל לקסיקון חדשני כדי לשוחח בגובה העיניים עם הנכדים,

ולא הייתי מתפלא אם עכשיו היית מתפרצת ומוסיפה בקולך הצרוד:

"אוי נו תומרל, כמה אתה חופר?!"


חפרתי מספיק.

בואי נחזיק ידיים ונשמע את "פזמון ליקינטון" הישן והמתוק, שיר שכל כך אהבת להקריא לי.

היי שלום סבתא אהובה...

 

***


לשרקה היפה, העדינה והמגניבה מאוד! | ליאת פארי


תודה על חברות מיוחדת במינה, שהתחילה יום אחד ב11:30 בחדר אוכל, ונמשכה למפגש מתוק קצר וקבוע כל יום, תמיד מה נשמע, נשיקה וחיבוק

כשסיימתי לעבוד בחדר אוכל, מידי פעם הייתי באה למתפרה כדי לבקש כל מיני שאריות בדים או לתקן משהו ושתינו ידענו שאני באה בעיקר בשביל המפגש והבדים הם סתם תירוץ,

פעם אחת ביקשתי ממך לתפור לי משהו ואת קלטת שקצת לא נעים לי לבקש, אז מיד אמרת לי באצילות אופיינית: הכל בסדר, אני לא עושה לך טובה בגלל שאנחנו חברות. זאת העבודה שלי!

אמרת שאימצתי אותך אבל זאת הייתה חברות הדדית ומשמחת,
תמיד בחוש הומור פרוע, עם הרוח הצעירה שלך, בקסמייך הטובים והמאירים

תמשיכי להיות שובבה אמיתית ומתוקה

יש לך מקום בליבי לתמיד
אוהבת מאוד וזוכרת לטובה
חיבוקים להמשך דרך בטוחה,

ליאת פארי

***

שרקה יקרה | נאוה


הגיע זמן פרידה. ידעתי שיום יבוא וזה יקרה. פחדתי מהיום הזה ומהרגע הזה. ידעתי שזה יבוא ותם ויגמר עידן גן שמואל.


עבורי, בשבילי- היית תמיד ה"גן שמואלית" הבלתי מעורערת. בכל פגישה שלנו בשנים האחרונות, עיקר השיחה נסובה על אורך חיים בחצור- ואצלנו בגן שמואל זה לא יקרה, ואיך אתם מסכימים ואיך ממשיכים קיבוץ.


ותמיד הסברתי לך שכך זה, וכל קיבוץ בוחר את דרך חייו וכל אחד בוחר את מקום חייו.

היית בשבילי ה"דודה" כל החיים. לא תמיד ולא בכל השנים הדברים התנהלו כפי שרצינו שתינו, אבל לא ויתרנו על הקשר ושמרנו עליו למרות ועל אף הכל.


תמיד עניין אותך והיה אכפת לך מה עושה המשפחה שלי, כל אחד ואחד וכולם ביחד.

הם היו חשובים לך ודאגת לשלומם ולשלום הדור הצעיר. הכל מעניין אותך. קראת את העיתון שהיה מונח לרגלי מיטתך, ראית טלוויזיה ופתרת סודוקו. לא וויתרת.


אני יודעת שהיו לך בצעירותך חיים לא קלים, ותמיד נלחמת לממש מה שהאמנת בו. הילדים והנכדים שלכם- שלך ושל אבי היו הפאר ביצירה.


היית אישה אצילה ויפה, שלא חסכה בדברים ואמרה את מה שחושב.

היית בשבילי הדודה- וקרן האור של גן שמואל. ואז- באה הנפילה. הייתי לידך לפני כמה שבועות וכאילו הדברים שכל כך הרבה דיברנו עליהם נמחקו.


אבל אני לא וויתרתי ודיברתי וסיפרתי לך, ולזרתי וסיפרתי- שתזכרי לפחות משהו מהטוב ומהעולם החיצון.


והיום אני נפרדת. נפרדת מהמון דברים חשובים, מעצבים ומלאי זיכרונות.

אותך, שרקה, אזכור תמיד. אספר עליך ואקח איתי את הזיכרון של האישה שהיית.

נאוה

***


תמונות של שרקה, מתוך ארכיון הקיבוץ

מזהה  487
העתקת קישור