ורדה דוד
ורדה דוד
  24/9/1946
  15/3/2016
ארץ לידה  צ'כיה
בן/בת זוג  עמי
הורה של  אסנת ואביחי
סבא/סבתא של  גיל, טליה, עדי ונעמי

ורדה דוד | קורות חיים

 

ורדה  נולדה ב-29/09/1946 בפראג שבצ'כיה, לתומס וגרטה הורה.

הוריה החליטו לעלות לישראל ב-1949.

 

אחרי תקופה קצרה במעברה, עברו לרמתיים (היום הוד השרון). ורדה  היתה בת יחידה לזוג הורים יוצאי שואה מסורים ואוהבים שגידלו אותה כמו נסיכה ודאגו שלא יחסר לה דבר.

 

כשהיתה בת 14 פגשה את אבא שהיה בן 17, שמוצניק מורעל.

חסרונה היחיד, נהג עמי  לאמר, היה שהיא היתה בנוער העובד.

 

המאבק האידאולוגי הסתיים בכך ששניהם ערקו לחברה הסלונית.

כך קרה שעמי היה צועד ברגל מכפר סבא לרמתיים, מביא את ורדה לכפר סבא לבלות אתו יחד, מחזיר אותה לרמתיים וחוזר הביתה לכפר סבא.

 

בגיל 20 אחרי שש שנות חברות התחתנו. ורדה היתה כבר בוגרת הסמינר למורות בבית ברל והפכה מורה צעירה.

 

חודש אחרי השחרור של עמי, המשפחה הצעירה  עוברת לעיירה ירוחם כדי להפריח את השממה – כחלק מקבוצה של חברים מהשומר הצעיר.

 

תשע שנים הם חיו בירוחם. ורדה  היתה מורה לכיתות א'-ב', ועמי עבד בפיניציה.

 

שמונה שנים אחרי הגיעם לירוחם נולדה אסנת ולאחר כשנה –  ורדה הודיעה לעמי שעם כל הכבוד לציונות, לדיונות ולסופות החול – את ילדיה היא לא תגדל בירוחם  - וכך, אחרי החלטה משפחתית מושכלת הם עוברים למושבה רמתיים. זה גם מסתדר עם רצונה להיות קרוב לאביה – אחרי שאמה נפטרה.

עוד שנתיים ונולד אביחי, תשעה חודשים בדיוק אחרי פטירת אביה.

 

מרמתיים הם עוברים לראשון לציון. לאורך כל השנים עמי לא מרפה מרצונו ועושה כמיטב יכולתו לשכנע את ורדה, לעבור לחיות בקיבוץ של השומר הצעיר. (אם לא הפרחת הנגב לפחות חיי שיתוף בקיבוץ). כך קורה שבשנת 1980 – אסנתי בת חמש, אביחי בן שנתיים וגם ורדה מבינה שזה יהיה רעיון טוב והם מגיעים לגן שמואל.

 

במהרה יסתבר לה ביתר שאת שאלה בדיוק החיים שהיא חלמה עליהם.

עמי וורדה אומצו על ידי קבוצת חבצלת וההתאקלמות שלהם היתה מהירה וטובה.

ורדה עבדה כמטפלת בחינוך, קודם בחברת הילדים בקבוצת כלנית ואחר כך במוסד החינוכי עם קבוצת חצב ועוד קבוצות של ילדי חוץ, לאחר מכן עברה להיות מזכירה של מרכז המשק ולבסוף בחדרון הקטן של רישום העבודה והתורנויות - שם עבדה עד יומה האחרון.

 

היא אהבה את הקיבוץ בכל נימי נפשה ולא חסכה מאף אחד את דעתה הנחרצת והמנומקת בכל עינין ונושא.

 

היתה מוקפת תמיד חברות וחברים וקלר – חברתה הטובה בעולם לאורך כל השנים בגן שמואל..

בשנת 1998 נפטר עמי באופן מפתיע וגרם לשבר גדול מאוד בחייה.

 

לאורך כל השנים מאז, היו ניסיונות זהירים של חברים שהקיפו אותה להכיר לה  בני זוג פוטנציאליים – על זה אמרה באופן נחרץ פעם אחר פעם שאהבה גדולה כמו שהיתה לה עם עמי – מעטים זוכים לה ומי שזכה לה – לא זקוק לאהבה אחרת...

 

היא אהבה לדבר עם אביחי בכל הזדמנות והיתה מאוד גאה בו, היא אפילו הצליחה להשלים עם המרחק הפיזי הגדול ביניהם.

 

בשנת 2000 היא הפכה לסבתא לנכדה ראשונה, גיל. והאחרים לא אחרו להגיע: טליה, עדי ונעמי.

 

הנכדים הפכו להיות החלק המרכזי והמשמעותי ביותר בחייה ומקור לגאווה גדולה.

 

מאז מותו של עמי, ורדה ידעה עליות ומורדות, אבל התעקשה להסתדר לבד ולהיות עצמאית ובלתי תלויה באחרים. בשנתיים האחרונות התדרדר מצב בריאותה והבלתי יאומן קרה כשלפני שנה הצליחה להגמל מהעישון.

 

ורדה הלכה לעולמה בדיוק כפי שתארה ואיחלה לעצמה בשיחות אין ספור סביב הנושא. בשקט, בביתה היא שהיא כל כך אהבה, בקיבוץ אותו אהבה גם כן, עם הקפה על השולחן והטלויזיה דולקת, ללא סבל וכאב מיותר ובעיקר מבלי להטריח את אף אחד, כמו עמי לפניה.

 

ורדה התגעגעה יותר מכל לעמי שלה ועכשיו היא הצטרפה אליו למעלה, ויש לשער שהם שניהם יושבים ומעשנים יחד סיגריות אירופה ורוקדים ריקודים סלוניים...


...

סבתא | גיל

 

סבתא איפה את?

את חסרה לי אני מתגעגעת.

למה את לא באה?

אני רוצה שתבואי ותספרי לנו סיפורים

שתדברי עד שייגמר לך הכוח

אני רוצה לשמוע אותך אני רוצה שתצחקי אני רוצה שתחייכי

אני רוצה רק עוד פעם אחת לראות אותך

לחבק אותך ולהגיד לך כמה שאני אוהבת אותך

כמה שהיית הסבתא הכי טובה בעולם

שתמיד ידעה להבין אותנו ולעזור לנו

ולדעת תמיד איך לשמח אותנו

אני רוצה לחזור לרגע הזה ולהפרד ממך כמו שצריך ולהגיד לך תודה על כל מה שעשית בישבילי ושתמיד היית פה ועזרת לי.

אני רוצה שתדעי כמה שאני מעריכה אותך ומודה על הכל.

סבתא את חסרה לי אני מתגעגעת אלייך

אני מקווה שפגשת שם את סבא ושאתם ביחד וטוב לכם. תמסרי לו שאני חושבת עליו מלא ושאני אוהבת אותו, תמסרי לו שישמור עלייך וידאג לך.

 

אני בחיים לא אשכח אותך

את תמיד תשארי בזיכרון שלי כסבתא

שידעה מתי לבוא וידעה איך להצחיק

ידעת תמיד לבוא ברגע הנכון ולהפתיע עם הדבר שהכי רציתי בעולם באותו הרגע ידעת איך לעשות אותי מאושרת ומה ישמח אותי

 

אני מבטיחה לזכור ממך רק את הדברים

הטובים כמו שאמא אומרת

אני אזכור איך כל פעם הייתי מגיעה אלייך

בערב נכנסת פנימה וישר חוזרת החוצה להוריד נעליים 

אני אזכור איך הייתי באה ללמוד איתך כי ידעתי שאצלך אני אמצע את השקט               

והרוגע שאני צריכה

אני אזכור את הסיפורים שלך

אני אזכור את הבדיחות שלך

אני אזכור את החיוכים שלך

אני אזכור אותך סבתא.

...

ורדוש | קלר

 

רוצה לספר לך את מה שאת הכי מסוקרנת לשמוע, מה קורה אחרי מותך.

הכנת כוס קפה, סידרת עצמך בצורה הכי נוחה על הספה, כל דבר במקומו – כאילו ציירת את הסוף במו מכחולך. המחשב בצד שמאל, הטלפון בצד ימין  והטלויזיה על הערוץ הנבחר.

 

כך בתנוחה הזאת החלטת לנטוש את העולם הזה.

אנשים רבים, רבים מאוד, רוצים לעזור, לכתוב, להכין, לקראת ההלוויה מחר, צריך לבחור את הדברים שאת היית מאשרת...

אסנתי, אביחי, אייל והילדים  וגם אני - נערכים לפרידה הזאת ממך, לחיים בלעדייך...

 

אחת לכמה דקות אני מתכוונת לחייג אלייך לספר לך שהלכת לעולמך, הלא זה מה שעשינו עם כל מידע משמעותי, את ואני. שיתפנו אחת את השנייה.

אני מנסה מיום רביעי בבוקר להתחבר לימים קודמים של לפני מחלה, ימים שבהם ידענו לצחוק צחוקים פרועים ומשחררים, ימים שבהם לא נזפתי בך כל כך על כך שאת מתדרדרת והולכת, שאת לא משתקמת בקצב שהייתי רוצה שתשתקמי, מפחד שתמותי.

ואת קבלת את זה בחצי עלבון, חצי מחמאה על כך שהפכת להיות כל כך חשובה בחיים שלי. עלבון על הסגנון ומחמאה על התוכן.

 

הרבה מאוד חברים שואלים אותי מאז אתמול איך הפכנו להיות קרובות ואני מספרת על בית התינוקות של טל שלי, שבו אני גרה היום, לשם הבאתם את ועמי את אביחצ'וק, ממש לפני המעבר לפעוטון. מייד התחברתי אל ההומור הפרוע, לאישיות הבלתי אמצעית שלך ולרושם העז שעשתה על כולם האהבה הגדולה בינך לבין עמי שלך.

 

החלטתי להזמין אותכם אלינו לבית, ולפגישות הכמעט יומיות שהיו אז לקבוצת חבצלת על הדשא אחרי הצהרים עם הילדים. ואתם נעניתם ברצון ובשמחה. לא היה קשה להתאהב בכם.

 

רוצה שתדעי שלא הייתי עוברת תקופות שלמות בחיי בקיבוץ ללא עזרתך. אהבת את מי שאהבתי וכעסת על מי שכעסתי, כדי להוכיח נאמנות ואהבה, גם על זה צחקנו לא מעט.

 

יש לפני משימה של ימים רבים כעת להערך לחיים בלעדייך.

אני זוכרת את כל מה שדיברנו עליו בהקשר ליום הזה – היום, והימים שיבואו אחרי.

 

קלר

...

 

ורדה | שאול קנז

 

ורדה לא הייתה בת קיבוץ, היא לא הייתה אתנו בתנועה ובהפגנות, לא הייתה מנהלת, לא נשאה נאומים אידאולוגיים ולא דברה באספות הקיבוץ. אבל ורדה תמיד דברה, היא דברה ואמרה כשישבנו בחדר האוכל, בארוחת הבוקר, הרבה דיבורים בקול רם ונחרץ, מה שאחרים חושבים ולא אומרים. ורדה הדעתנית, היודעת, הרגישה והרגשנית, שמדברת בביטחון גם מהראש וגם מהבטן.

ורדה, מטען של אכפתיות. הכל היה אכפת לה, תמיד הייתה לה דעה, ותמיד ללא פשרות נלחמה על דעתה ביושר הטוטאלי שלה. הייתי אומר לה בסוף הארוחה שתענוג להתווכח אתה כי תמיד יש לה דעה ואף פעם לא הצלחתי לשכנע אותה במשהו.

 

לורדה הייתה נוכחות. היו שלא הבינו את האישה הקטנה שאומרת הכל, לא הבינו שהכל-הכל זה כי אכפת לה, ועם אמת לא מתפשרים, ביושר מוחלט. הכוח לא להיות כמו כולם, זו ורדה, שלא יהיה לה מחליף בנוף המקומי.

 

ואולי, הכוח להיות ורדה נבע מעוד סיגריה ועוד אחת, מלהכניס את העשן ולהוציא אותו בהנאה. להיזכר כל יום וכל היום בעמי שפתאום נעלם והשאיר תהום בעולמה. עמי, בן הזוג האחד והיחיד, אהבת נעורים, אולי עם כל סיגריה היה חוזר אליה. אולי הסיגריות האלה היו חומר הדלק והמחיר של להיות ורדה ולהגיב בלי פילטר על כל מה שקורה בקיבוץ ובמדינה. לעשן את החיים לדעת כי אחרי הכול ואחרי כל הוויכוחים, העישון הוא הנחמה הגדולה, הפיוס של האדם והקבלה של עצמו. וזו הייתה גם ורדה, דור שני לשואה שתמיד לוותה אותה, וגם מאד ישראלית עם ילדות מאושרת ברמתיים.

 

ורדה האימא והסבתא הרכה והאוהבת, שהילדים והנכדים הם מעל הכול, אהבה מוחלטת וטוטאלית.

 

ורדה לא הייתה בת קיבוץ כמו כולם, היא גם לא הייתה נקלטת, היא הייתה היא עד הסוף, כי לא ידעה להיות מישהי אחרת.

 

שאול קנז

 

...

לורדה ועמי | נעמי יצהר

 

ומתוך המילים הפשוטות לשוב אל האושר.

ומתוך המילים הקטנות לשוב ליומיום

כמו כל הדברים הקטנים שעשינו בשניים,

כמה כל הדברים הקטנים הם האושר עצמו.

 

הקפה הראשון הטרי עם ריח של בוקר.

הסיגריה בטעם של בוקר שאין לה נדמה.

קולות של מקלחת, צחצוח שינים, גילוח

ניחוח של בושם ראשון, מגע אפטר-שייב.

 

הפרדה הזמנית הקצרה אל היום המפציע.

בית חרושת, משרד, אופניים, שבילים בין דשאים.

בין לבין כל השקט הכי מרגיע:

אתה לי ואני לך והילדים.

 

צהרים ביחד באותה חבורה מגובשת.

אותם הקולות וכמעט גם אותן המילים

תמיד סובבים וחוזרים ואומרים על עצמנו

ועצמנו זה אנו, חברינו, ילדינו, הבית הקיבוצי.

 

שוב פרידה שאחריה הכל יהיה יחד.

מנוחה, עוד קפה, גם עוגה, ילדים.

מיניכל וכביסה וקומונה, מחסן אופניים,

ארוחת ערב, חדשות, עיתונים, תשבצים.

 

המיטה הגדולה השמיכה הגדולה והשקט.

ותמיד בה בשניים מלבד בימי מילואים

השעון המעורר, הספרים, מנורת-הלילה

החיבוק העוטף והרוך שאליו נרדמים.

 

ומתוך המילים הפשוטות לשוב אל האושר.

ומתוך המילים הקטנות לשוב ליומיום.

כמו כל הדברים הקטנים שעשינו בשניים,

כמה כל הדברים הקטנים הם האושר עצמו.

 

נעמי יצהר

(פברואר 2000 אזכרה לעמי)

 


תמונות של ורדה מתוך ארכיון הקיבוץ

מזהה  488
העתקת קישור