רחל גביש
רחל גביש
  21/1/1913
  14/5/2016
בן/בת זוג  למוש
הורה של  מירה בן נחום, לאה חמיאל ודינה גביש

רחל גביש | קורות חיים


רחל נולדה ללאה ואפרים איזיקוביץ בינואר 1913, בקושיצ'ה שבסלובקיה. בזמן הולדתה הייתה העיר בכיבוש הונגרי ונקראה קאשה.

 

‏‏רחל גדלה כילדה ערנית ושובבה לא קטנה, בבית חם ואוהב מוקפת אחים, אחיות, דודים ובני דודים. בית שדלתו הייתה פתוחה לנזקקים ולפליטי מלחמת העולם הראשונה- " איש לא יצא רעב מהבית הזה". מקור הפרנסה של המשפחה היה קונדיטוריה, אותה ניהלו ההורים שעבדו קשה מאוד. בגיל ההתבגרות השתלבו הילדים בעבודה בתורנות, והיו קמים מוקדם בבוקר בכדי לעזור בקליעת החלות ליום שישי. את אהבת האדם, רוחב הלב, החריצות והיושר הבלתי מתפשר, את הסקרנות אהבת הטבע והטיולים ספגה שם והם ליוו אותה לאורך דרכה הארוכה.

 

נעורים תוססים בתנועת מכבי ומעבר לשומר הצעיר שהתווה דרך רצינית יותר, מביאים אותה להכשרה בעיר טרנצ'ין, רחוק מהבית. בהכשרה לומדים לחיות ביחד, עובדים קשה ומדברים על הגשמה בקיבוץ בארץ ישראל.  הדובדבן שבקצפת- למוש בן העיר טרנצ'ין שמחזר אחריה במרץ, בתחילה אפילו לא שמה לב לכך. אחרי שנתיים בהכשרה רחל יכולה לעלות לארץ, אבל נשארת שנתיים נוספות ומחכה ללמוש, אשר גויס לצבא הצ'כי.

 

הגיעה עת העלייה. פרידה נרגשת מההורים, האחים והמשפחה המורחבת. מאיר, אחיה הצעיר ממנה כבר בישראל, לאחר שנסע ב- 1935 למכביה ונשאר בארץ. גם בני דודים אחדים עלו ארצה ונמצאים בקיבוצים.

במרץ 1938 רחל ולמוש מגיעים לגן שמואל ומתקבלים בשמחה על ידי חבריהם הצ'כים.

 

אין אולפן והעברית נרכשת במאמץ גדול. את השגיאות מתקנים יענקל שפירא וחנן שגרים בצריף, בחדר השכן, מעבר לקיר הדקיק.

 

בארץ, המאורעות. למוש מגויס מיד לתפקידי שמירה וביטחון בשדות הקיבוץ, בהגנה ואח"כ בצה"ל. בין לבין עובד בפלחה. גם רחל לומדת לירות ברובה ויוצאת לשמירות. רחל מגדלת את הבנות מירה, לאה ודינה כמעט לבדה ונעזרת בחברות וחברים מהצ'כים.

 

מלה"ע ה- 2. עד 1944 יש קשר עם המשפחה בחו"ל, ואז הוא ניתק. מגיעות פיסות מידע על הזוועה המתרחשת. פחד נורא ואי וודאות, מה עלה בגורל המשפחה והאחים. ניצוץ של תקווה נדלק כשבמדור לחיפוש קרובים, ברדיו, משודרת הודעה על אתל ושרה ששרדו את אושוויץ.

 

1946 אתל, יוסי, שרה ומרים ובני משפחתם ששרדו, מגיעים ארצה ולגן שמואל. ההתרגשות ושמחת הפגישה גדולות ואיתם גם הכאב הנורא על כל אלה שלא זכו ואבדו.

שרה נשארת בקיבוץ מקימה בו את ביתה ולאורך כל השנים גרות האחיות בשכנות.

 

לגן שמואל מגיעה קבוצת ילדים בני 10-12 שנים, ניצולי שואה. כמי שדוברת את שפתם, רחל מגויסת למשימת קליטתם. יום, יום אחרי הצהריים מתמלא חדר המשפחה הקטנטן בילדים מקבוצת "תומר". החדר זעיר, אך הלב רחב ויש בו מקום לכולם.

 

לאורך השנים רחל עובדת בגן הירק, בטיפול בילדים, בריכוז מחסן בגדים, בבישול במטבח ובפסח וראש השנה מתגייסת עם שרה אחותה לאפות את העוגות.

 

בגיל חמישים נשלחת ללמוד תפירה וקונפקציה ועובדת שנים רבות במתפרה.

רחל תמיד שותפה ותורמת בוועדות השונות, גם מזכירת קיבוץ ואינה חוששת להביע דעתה.

 

רחל, שבורכה בידי זהב, תופרת את השמלות הראשונות לחג הביכורים, מלבישה את השחקנים בכל ההצגות של החוג הדרמטי והצגות הילדים. מכינה תחפושות מופלאות לפורים, סורגת סוודרים מדהימים ביופיים וגולת הכותרת, העוגות. כל עוגת יום הולדת יצירת אמנות. רחל אופה ומביאה עוגות גם לאלה שאין מי שידאג להם "שייהנו ויהיה להם טוב".

 

השנים חולפות ושבט איזיקוביץ' גדל ומתעצם. בנים, נכדים ונינים. תענוג לראות במפגשים המשפחתיים את ששת האחים יושבים סביב שולחן אחד, מעלים זיכרונות ומתפוצצים מצחוק.

כדרך העולם, הזמן והגיל עשו את שלהם ובני משפחה רבים הפכו לזיכרון יקר שמכאיב מאוד אך גם מחמם את הלב.

 

עד לא מזמן רחל "יוצאת לעבודה" בתעסוקה ולא מחמיצה הזדמנות לטייל בקלנועית וליהנות מהנופים והצבעים. גן שמואל קבוץ יפה מאד רחל אומרת.

כתמיד, רחל שמחה בחלקה, מסתפקת במועט, אסירת תודה על כל שניתן לה ומרגישה כמיליונרית עם הנכדים הנינים וכל בני המשפחה.

יהי זכרה ברוך.

כתבה מירה



***

אמא שלי | לאה

אמא שלי, אשה יקרה ומופלאה הלכה לעולמה בשיבה טובה, בשבת לפני הצהרים. אומרים שצדיקים מתים בשבת. איך שלא יהיה אמא הייתה אשה עקשנית שלא ויתרה לחיים ועשתה זאת באלגנטיות. כשמלאו לה 90 וזמן לא רב לאחר מכן שברה את ירך ימין, חשבתי שלא תתגבר ואז היא הראתה לנו כח רצון מהו. אחרי חודשיים של שיקום בבית דורות, כשהיא דבקה במשימה להחלים, עם רגל קצרה בשלושה סנטימטר ונעל מותאמת להליכה, שבה לעבודתה במתפרה וחודש לאחר מכן שבה לגור בביתה שכל כך אהבה, מתניידת עם מקל להליכה וקלנועית כדי לגמוע מרחקים ארוכים. כך עד שמלאו לה 95, אז הצלחנו, אחרי מאמץ גדול, לשכנע אותה לעבור לעבוד בתעסוקה. עבודה היא לא רק ערך אצלה, אלא מהות חייה.


מעט אחרי שמלאו לה 96, באחד מהביקורים אצל אחיה מאיר בבית דורות, מעדה ושברה את ירך שמאל. ההתאוששות הייתה איטית יותר, ההליכה לוותה עם הליכון, העצמאות נלקחה ממנה באופן חלקי והיא נשארה לגור בבית דורות. מהר מאוד היא חזרה לתעסוקה בבית נחמה ולעשיה שגרמה לה את הסיפוק הגדול ביותר.


המפגש עם האנשים בבית נחמה, העבודה ותחושת היצירה מילאו את לבה שמחה. תקופה זו נמשכה 7 שנים כאשר אנחנו בני משפחתה ובעיקר שרה אחותה, בנותיה, הנכדים והנינים מבקרים ומוציאים אותה לטיולים.


כשהגיעה לגיל 100 תכננו לה ארוע גדול, הזמנו את כל המשפחה אך ביטלנו אותו ברגע האחרון בגלל שמצבה הבריאותי לא אפשר זאת. אנחנו סברנו שלא תשרוד וחגיגת ה-100 תבוטל.

אמא כבר נפרדה מאתנו אך אנחנו לא ויתרנו לה והיא לא ויתרה לעצמה והצליחה להתגבר ולחזור לאיתנה.


את יום הולדתה ה-100 חגגנו בסופו של דבר בחדרה הקטן בבית דורות, כשהיא מחוברת לחמצן, וכל המשפחה המקומית מצטופפת והיא שמחה ומאושרת. מאז, נפרדה מאתנו מספר פעמים כשהיא מסכמת את חייה בחיוב ובראיה מפוכחת מבקשת למות. איך שהו בכל פעם, היא, כמו עוף החול קמה וממשיכה בכוחות מחודשים.


בשלושת החודשים האחרונים, גם בימים שהיא כבר ממש סבלה והחלטנו לעבור לטיפול תומך שימנע ממנה סבל וייסורים היא שמרה על אופטימיות. כשהייתה מתעוררת בבוקר ורוחה הייתה טובה,  ביקשה לקום להתלבש וללכת לעבוד. כשאמרתי לה שהיא נשארת ואני הולכת לעבוד היא ביקשה שאקח אותה איתי. לשאלתי מה היא תעשה ענתה לי "מה שתגיד לי".

בערבים כשהייתי נפרדת ממנה ואומרת לה שאני הולכת הביתה, הייתה מתעקשת שגם היא כבר יכולה לחזור הביתה.


באחד הימים האחרונים כשבא האח ששמר עליה להכין אותה לשינה, הוא אמר לה שלצורך שינוי התנוחה עליו להוריד לה את הראש. היא לא התבלבלה ואמרה לו: "מעניין מאד , אני לא שמעתי על מישהו שהצליח לחיות בלי ראש…" הבחור צחק ולא האמין.


כזאת הייתה אמא, אישה משכמה ומעלה, אופטימית ללא תקנה עם חיוך גדול ושובה לב, שמיצתה את חייה עד תום ובגיל 103, הלכה לעולמה שבעת מעשים וסיפוק, משאירה אחריה משפחה גדולה והמון אהבות שמחות

.

נכתב ע"י לאה 14.05.2016


***

דברים שכתבתי על אימא | דינה

אמרת לי שאת מרגישה שאת הולכת למות ושאלתי מה את מרגישה. אמרת שאת לא יודעת להגיד. ואנו, בנות ובני  משפחתך ישבנו לידך כדי שתדעי ותרגישי שאת לא לבדך, כי ביקשת שלא נשאיר אותך לבד.

 

103 שנים ועוד קצת. עם כל שנה שעברה וכל פעם מחדש אמרתי שאת מלמדת אותנו עוד פרק על החיים בגיל כל כך מופלג.

 

כל כך הרבה ימים ושעות של יחד כמשפחה במלואה, הפרידה מאבא לפני 23 שנים (מאי- בחג הביכורים) והעשור האחרון שבו כמעט ונפרדנו ממך מספר פעמים. כל כך הרבה שעות של שיחות וסיפורים על עצב, אבדנים, קשיים ועל הצלחות ושמחות. עם כל הצער שחווית תמיד הצלחת לראות גם את החיובי, לשמור על אופטימיות ולהודות לכל מי שהיה סביבך ותמך בך. כאשר באו לבקרך תמיד היית אסירת תודה על כך ושמחת לראות את כל בני המשפחה.

 

ברגעים בהם היית באווירה של פרידה, נהגת לומר שהיו לך חיים לא קלים אבל טובים, עם בן זוג טוב ומסור, בנות טובות ונכדים ונינים אהובים ושאת מאחלת חיים כאלה גם לאחרים. כאשר שאלו אותך מה הסוד לאריכות חיים ומצב רוח טוב תמיד ענית שחשוב להיות עסוקים (לעבוד כל עוד אפשר) ולהיות בחברת אנשים . לא הייתה לך השכלה אקדמאית אבל האינטליגנציה הרגשית, האינטואיציה, התבונה, החריצות, היושר והרגישות לזולת תרמו והשפיעו על  עשייתך לאורך כל חייך. יש כאלה שלומדים על כך המון שנים ואת בפשטות כזו אמרת ויישמת בנחישות ועקשנות.

 

כאשר הרגשת לא טוב נהגת לומר שכך אין טעם לחיות כי אדם צריך להיות פעיל ועצמאי.

חווית קושי רב כאשר איבדת את עצמאותך ותמיד רצית לחזור לבית שלך. כפי שאמרת, טוב לי גם כאן, אבל בבית הכי טוב.

 

שוחחנו המון על בית ההורים על אחייך ואחיותייך ותמיד חזרת על דברי אביך שאמר: מה נעשה עם הילדה השובבה הזו, היא לא תצליח לחיות כך הרבה שנים... וגם דברי הרבנית שגרה בשכנות, שאיחלה לך שתשרפי על קוצים בגיהינום כי נהגת לקפוץ בחבל על גג הפח, וזה הפריע לה. היית ילדה שובבה, ספורטאית, מתעמלת וטיילת המון, כי נהגתם לטייל בסופי שבוע בהרים במסגרת תנועת מכבי . בשנים האחרונות ובימים האחרונים בהם טיילנו בקיבוץ, התלהבת תמיד מהפריחה, גובה העצים והירוק שסביב,  ומהדשא של חג הביכורים. כל עוד יכולת הקפדנו לנסוע לשדות הכותנה – כי הכותנה  והשדות היא חלק מהעשייה והמורשת של אבא ובהמשך גם של אסף שהקפיד להביא לך ענף כותנה לחדרך, מדי שנה.

 

תמיד הערכת את החינוך הטוב שקיבלת, הפתיחות והמסירות שאפיינה את הוריך, את רוחב הלב ומסירותם כלפיכם כילדים וכלפי הסובבים אתכם.

כאשר אני חושבת על התנהלות המשפחה בה גדלת, אני מדמה נמלים עמלות והכול בסדר מופתי. כל אחת יודעת מה תפקידה, והביצוע לא פחות ממושלם. משפחה של קונדיטורים, אמנות צרופה, הטעם, המראה והכול במקצועיות ודייקנות .

 

בערב בו שרה קיין אחותך הדליקה משואה ביד ושם, לזכר משפחתכם - משפחת איזיקוביץ', ישבנו על ידך, כשהקשבת לכל אורך הטקס.

אני יודעת כמה קשה לשרה ומרים, אחיותייך האהובות והמסורות להיפרד ממך, ואנו כל המשפחה נמשיך להיפגש ולהיות יחד.

 

אימא שלנו, אישה אהובה, מופלאה וצנועה,

נוחי על משכבך בשלום

אוהבים אותך מאוד

כל בני משפחתך

 

משפחתנו מודה לכל מי שטיפלו, תמכו וליוו את אימא לאורך כל השנים, בבית דורות ובמסגרות השונות בקיבוץ.

***


רגעים בחייה של רחל גביש, תמונות מתוך ארכיון הקיבוץ

מזהה  489
העתקת קישור