ענת צנטנר
ענת צנטנר
שם משפחה קודם  יבנין
  8/4/1949
  14/7/2018
ארץ לידה  ישראל
יישוב/עיר  גן שמואל
שכבה/קבוצה  חבצלת
בן/בת זוג  עודד
הורה של  עדי, ערן ועמר
ענת

את ענת אני מכירה מקרוב כמעט 70 שנה. גדלנו ביחד בקבוצת חבצלת ודרכינו נפגשו שוב ושוב במהלך השנים והקשר נשמר.

עכשיו נפרדים ממך ענת ולתמיד וזה כה כואב וכה עצוב שלא ניתנו לך ולמשפחתך עוד כמה שנות חסד.

מהילדות זכורה לי המצוקה התמידית שהייתה לענת בגלל אסטמה קשה.

לצד הסבל, כבר בילדות ענת בלטה בתבונה היתרה שלה ובכישרונות האמנותיים שלה. היא הייתה ילדה רצינית עם צחוק מתגלגל, ילדה יפה עם רגליים ארוכות ורזות שהפכו אותה לאלופת הבנות בריצה ובקפיצה לגובה.

ענת ומיכל יבנין -1959

ענת ומיכל יבנין -1959


כח רצון עז ודרישה גדולה מעצמה אפיינו אותה תמיד.

בתקופת המוסד כבר הייתה התלמידה הכי בולטת בכיתה ואולי בזכות אבא יבה שהטביע בה אהבה והכרות מעמיקה עם הטבע, הפכה להיות המומחית שלנו לפרחים ולציפורים.

מאוחר יותר, באופן טבעי בחרה בביולוגיה כמקצוע.

בשנת י"ג בקומונה בירושלים פגשה את עודד, הביאה אותו לגן שמואל, ויחד בנו את משפחתם - הבת עדי והבנים ערן ועומר. אנחנו התרשמנו תמיד מההשקעה העצומה שענת הביאה איתה לאמהות. זה המשיך באושר הגדול שהיה לה מהסבתאות, ושקרן ממנה בחתונה של עומר לפני מספר חודשים.

עם השלמת למודי הביולוגיה שלה התחילה ענת ללמד במוסד החינוכי ושילבה הוראה עם חינוך. תוך כדי הוראה גם המשיכה כל השנים ללמוד ועשתה את התואר השני בביולוגיה. הכול בשקט ובצנעה. היא לקחה חלק חשוב במעבר לבית-ספר גוונים, גם שם המשיכה להכין את תלמידיה לחמש יחידות ביולוגיה ושימשה בתפקיד הבכיר של רכזת פדגוגית וחברת הנהלה. דפוסי היושר האישי, הענייניות ואי משוא-הפנים של ענת באו לידי ביטוי בכל תפקידיה בבית הספר.

מצבה הבריאותי של ענת התדרדר במשך השנים, והיא נאלצה לעזוב את עבודתה בבי"ס גוונים והצטרפה לצוות הבריאות בתפקיד של מנהלת אדמיניסטרטיבית. עבדנו ביחד בשיתוף פעולה ותמיד ידעתי שהעניינים מטופלים ובדוקים עד קוצו של יוד ושהכול גם נחרט בזיכרון הפנומנלי שלה. בשיטתיות, הגיון ומיקוד שאפיינו אותה, יצרה תמיד דפוסי ארגון ומעקב שיצרו סדר שהקל על עבודת מערכת הבריאות.

ענת גם הייתה חברה פעילה בוועדות שונות בקבוץ ועד לאחרונה השתתפה בוועדה של קרן מילואים. היא הביאה איתה לכל פעילות את ההיגיון הבריא שלה לצד המון יושר.

בעשור האחרון נסגרו החיים של ענת סביב הטיפולים בדיאליזה. הטיפול הכבד הכתיב את החיים שלה ושל עודד, שהיה שותף אמיתי ומטפל מסור ועורר תמיד את התפעלותי.

המסירות, האמון ההדדי ושיתוף הפעולה ביניהם אפשרו לענת לחיות את חייה בביתה. את השעות הטובות הקדישה למחשב, לקריאה, לצפייה בטלויזיה ולפתרון סדוקו והתעדכנה בכל דרך אפשרית בנעשה בקבוץ.

ענת זכתה לסביבה מאוד תומכת וקשובה לצרכיה, לצד עודד המסור הייתה מיכל אחותה שהושיטה יד אוהבת ככל שנדרש.

לפני שלוש שנים נכנסה גם המטפלת אנני.הקשר שנוצר ביניהן היה של חיבה ואמון ואנני ליוותה את ענת בחמימות, בתמיכה ובשקט.

עם סביבה כה תומכת יכלה ענת לשמור על עצמה בקור רוח, בהגיון ובשליטה עצמית שאפיינו אותה גם מול מחלה כל-כך קשה.

אני משתתפת בכאבם של עודד והילדים ובכאבה של מיכל

ונפרדת באהבה מחברה יקרה.

עדה

*  *  *

לענת

בטח לא היית רוצה שאשתפך בסיפורים סנטימנטליים עליך. ובטח לא היית עושה עניין מזה שעוברים מבית קברות למונדיאל.

ראית את הדברים דרך משקפיים של הגיון. ראיה אנליטית כמו שלך זורמת בנתיב של חלוקות. הסודוקו שאהבת היה בעצם דרך למרכוז, ליצירת פוקוס בתוך ענן עצום של מצוקות גופניות.

1959-ענת צנטנר-יבנין ואחותה מיכל יבנין

באופן שלא הבנתי אף פעם התייחסת לחולי כמו לעבודה. תכננת את המשימות כמו שמחלקים שטח בהנדסה: בשביל לאפות היה צריך ככה תנועות, בשביל לקחת כוס מים ככה סיבובים של הכסא גלגלים, בשביל  לשמור על רמת נוזלים כמות מדוקדקת של קוביות קרח למציצה.

התפעלתי מזה שלא עשית עניין מדקירות מחטים, שלא נכנסת לבהלה, שראית בחולי המסובך שלך בעיה ( גדולה אמנם) אבל כזו שאפשר לפתור בשכל.

לא זכור לי רגע, שבו ריחמת על עצמך או שהאשמת את הגורל. גם לא נראה לי שהיית מקבלת ביטוי כמו "להשתחרר מהסבל".

1956 ראש השנה - יבה ושרה יבנין ובתם ענת יבנין-צנטנר

1956 ראש השנה - יבה ושרה יבנין ובתם ענת יבנין-צנטנר

היה  קשה למצוא אותך כי שגרת יומך זיגזגה כל הזמן.  אבל רק אמרת שאת ישנה הרבה כי בלילה לא ישנת.

היה משהו מפוכח וחודר בנימת הדברים שלך ולא קלטתי אף פעם מסכנות או אומללות.

היית צמאה לשמוע מה חדש, ומצא חן בעיני הסידור שלך עם עמירה – להפגש במספרה כל חודש, תמיד יחד,בשביל לדבר על החיים.

עודד ואנני היו "הקביים" שלך והיה לי רושם שניהלת אותם בתבונה ובענייניות.

מכיוון שהיה לך כ"כ הרבה ניסיון עם סבל ומצוקה, בטח ראית גם את שעותיך האחרונות כמו עוד גל שיחלוף.

ולחיים יש הגיון משלהם.

נוחי בשלום,

סמדר

* * *

ליום השלושים.

נתי.

חמישים שנה היינו ביחד, שנים מרתקות ומאתגרות. לא היה אף פעם משעמם. ועכשיו  השתלטה עלי ריקנות עצומה ועצב עמוק. כאילו אין חשק לעשות באמת את הדברים שרציתי לעשות עד לפני חודש.

חמישים שנה זה הרבה זמן. הכל דינמי - עליות ומורדות. ככל שעברו השנים התפתחה בינינו מחויבות עמוקה אחד לשני שהלכה והעצימה. מחויבות שלא דורשת הוכחות, או רענון או חידושים.

כשהיית צעירה, למרות האסטמה הקשה, היית ספורטאית מצטיינת. היה לך כשרון לאמנות ומלאכת יד. הכרתי את הדברים שעשית עם מכונת התפירה ואת הכישרון והאהבה לבישולים ואפייה. תמיד חיפשת את המאכל החדש, והמתכון החדש על מנת לאתגר את עצמך ולא לחזור על אותם תבשילים שכבר הכרנו ואהבנו.

כשחיים הרבה זמן ביחד נדמה שאנחנו יודעים הכל על בן הזוג. אבל את הפתעת אותי כל פעם מחדש בכישרונות וביכולות שלך. כשנסענו לטיול גדול בארה"ב את היית האחראית על הניווט. בחורים שכוחי אל, בערים ענקיות ובכבישים מרובי מסלולים נווטת אותי בלי שום טעות. ולקח לי קצת זמן להבין שכשאני  מתעקש להתווכח איתך ולא נוסע לאן שאמרת לי, אנחנו מפספסים את הפנייה הנכונה. כששיפצנו את הדירה שלנו, עסקת לבדך בכל התכנון ובקשר עם האדריכל. אני הייתי מסתכל על התכניות ולא מבין שום דבר ולך היה ברור לגמרי איך הדירה צריכה להיות, וכבר בניירות ידעת איך היא תראה, איפה נקודות התורפה ואיך צריך לתקן. את אהבת הטבע שלך רכשת מיבה, אבא שלך. היציאה לטבע, הציפורים, הפרחים והשדות, היו בשבילך צורך נפשי. כל יום היית עושה סיבוב סביב הגינה שלנו כדי לצבור כוחות מהריחות והצבעים. כל כמה ימים היינו עושים סיור על הקלנועית ברחבי הקיבוץ כדי לנשום אוויר ולראות פרחים וציפורים. מדי כמה שבועות לקחנו רכב ונסענו פשוט "לנשום נופים". לשמורות טבע, למאגרי מים עם ציפורים, לשבת ליד הים, או סתם לנסוע בכבישים, לגולן ולגליל ולעמק הירדן. 

ראית באסטטיקה עניין בסיסי. האסטטיקה הפשוטה והלא צעקנית. איזה גוונים מתאימים לקירות. איזה צבע של הרהיטים עושה שקט. כמה חיים מכניסים הפרחים בבית, ולמה צריך כל שבוע ללכת למשתלה כדי לחדש את הגינה.

אני היחידי במשפחה שלנו שאין לו איזה שורש פולני. ולמרות זאת התרכזה בי כל הפולניות, ובעיקר הדאגה האין סופית לילדים. למזלנו לך הייתה אינטואיציה מופלאה לחינוך ולגידול של הילדים שלנו. איך מעצימים ונותנים  כבוד, מתי מתערבים במה שהם עושים, ומתי צריך לתת לטעות. מה צריך להגיד להם, ובעיקר מה לא. תמיד אמרתי לילדים שלנו שלמזלם הייתה להם אימא כל כך חכמה שהיא נטרלה את ההשפעות ההרסניות של הדאגנות האין סופית שלי.

לפני השינה היית אוהבת לראות סדרות משטרה ומז"פ, עם כל התמונות הלא סימפטיות. אף פעם לא הצלחתי להבין איך את מצליחה להירדם אחרי כל הזוועות האלה.

נתי.

מעולם לא התחנפת לאף אחד. גם לא במקומות שקצת חנופה יכולה לעזור. תמיד פעלת על פי האמת הפנימית שלך. אמת שהפינוק והוויתור לא היו חלק ממנה. דרשת מעצמך הרבה וגם מאחרים שעבדו איתך. לא כל האנשים אוהבים שמציבים להם דרישות. מאז שהלכת מאיתנו המון אנשים באים להגיד לי עד כמה הם אהבו והעריכו אותך. על היושר והצניעות. על הענייניות והיעדר מניפולציות, ובעיקר - על החכמה הלא מתנשאת. היית אומרת את מה שהיה צריך להגיד בלי צורך להוכיח שאת צודקת, בלי הדחף להמשיך ולהתווכח עם מי שלא הסכים איתך. כל השנים הקשבתי לך, וקיוויתי שגם אני אגיע פעם לזה שלא ארגיש דחף להוכיח שאני תמיד צודק. כשהתלבטתי איזה מילים יתארו אותך, עלה לי בראש הצירוף: "חוכמה שקטה". זה לא הידע שצברת בתחומים שעסקת בהם, לא התארים האקדמיים שהיו לך, ולא התפקידים שמלאת.  אלא החכמה האמיתית, הישרה והמכבדת. החכמה הצנועה שנועדה לשרת את העניין עצמו. "חכמה – שקטה". ואלו המילים שהחלטנו לכתוב על המצבה שלך.

נתוש.

כל השנים הייתי קורא בממוצע שניים שלושה ספרים בשנה. את היית מסיימת לקרוא 2 , 3 ספרים בשבוע. בשבועות האלו כשקשה לי להירדם מצאתי שאני מסוגל שוב לקרוא ספרים. אולי יגיע הרגע שאגיע לקצב הקריאה שלך.  במשך הרבה מאד שנים מצב הבריאות שלך הדאיג אותי. אמרת לי תמיד שאת יודעת מה צריך לעשות, ושאני לא צריך לדאוג. ולמרות שאני יודע איך הכל קרה, ושלא סבלת, וכמה זה היה מהיר, אני לא מצליח להשתחרר בשבועות האחרונים מתחושת כשלון.

החיים זה לא פיקניק. והחיים שלך היו רחוקים מלהיות פיקניק. אבל ידענו שכל זמן שנהיה ביחד נצליח להתגבר על כל הקשיים והמכשולים.

תנוחי בשלווה על משכבך.

עודד



מזהה  497
העתקת קישור