מרים (מרישקה) עמיר
מרים (מרישקה) עמיר
  13/8/1933
  21/6/2019
ארץ לידה  פולין
בן/בת זוג  עמוס
הורה של  טלי, אורי ומיכל


-----------------------------------------


על מריה-מרישק'ה עמיר נעמי יצהר

 

לכאורה, אין ניגוד גדול מזה, אין מרחק רב מזה - יום קיץ לוהט בארץ ישראל, במדינת ישראל ומרישק'ה מובאת למנוחת עולמים באדמה החמה והטובה הזו , כל כך רחוק מהחורף המקפיא בפולין, מוורשה, מהגטו, מהיער.

ילדות מאושרת ועשירה בבית אמיד, שיעורי פסנתר ומחול, תפירת שמלות שעיצבה בבדים מהחנות המשפחתית על פי בקשתה. בקיץ של 1939 הם נופשים בהרים. מרישק'ה ואחיה סטניסלב ואמא ואבא.

פתאום פרצה מלחמה ובבהלת התוהו הם שבים לוורשה. כעבור ימים נאסר אביה בפוויאק, בית הכלא של ורשה. אחרי שנה, באוקטובר 1940 הם נכנסים עם כל יהודי העיר לגטו וורשה.

"כמה אומץ, כוח ונחישות היו לאמא שלי", אמרה מרישקה: "לבחור להציל אותי ולהפרד ממני. היא ארגנה ניירות אריים ומצאה משפחה שתמורת זהב הסכימה להחביא אותי".

"למה את בוכה? את כל כך יפה... ילדה-בצל", כך אמרה לה אמא כשהלבישה אותה בשכבות של שמלות רגעים לפני שהוברחה מהגטו, והפקידה אותה בידי הפולני הטוב שבא לאסוף אותה, לסכן את חייו ולהציל את חייה. דרך החור בחומה ואחר-כך כמו במרוץ שליחים מאדם לאדם. עד שהגיעה לבית של ברוניסלבה.

1959-חג ביכורים-מרישקה עמיר ובתה טלי עמיר

1959-חג ביכורים-מרישקה עמיר ובתה טלי עמיר

"ילדה בצל". בת שבע ושמונה ותשע. לבד בבקתה ביער, במרחק מבית מציליה. שלוש שנים. לא משהו שאנחנו באמת יכולים להבין.

יער פולני ענק. אורנים ואלונים ועצי אדר ומיליה. בשוליו כפר ובכפר המשפחה המצילה. פעם בשבוע, בימי ראשון, קבלה זוג נעלים ונלקחה לכנסייה. ולעיתים גם לבית המשפחה.

כמה בדידות ולבד יכולה לשאת ילדה אחת.

פשוט יותר להיות מורד ופרטיזן כשאתה חניך תנועת-נוער או בשנות העשרים והשלושים של חייך ובוחר בלחימה ובנדודים ובמחתרת. למרישק'ה לא היתה בחירה. היא היתה צעירה מדי. כמוה כל ילדי השואה.


ואחרי כל זאת, לעבור את מסעות הבריחה וההעפלה ומחנות-הגרוש בקפריסין ולבוא ולהתבגר כאן, ולצמוח וללמוד ולעשות משפחות מפוארות כל כך, ולהיות חברים בבית הזה - זו עדות מופלאה על חוסנכם,יכולותיכם וכוח רצונכם.

אין כל ספק שמגיע לך פרס על מפעל חייך.

 

ילדה לבד ביער.

בקתת עץ קטנה.

הבקרים הקפואים והלילות האפלים.

יללות הזאבים ומשק כנפי התנשמות.

קריאות האוח והינשופים וצעדיהם הכבדים של האילים.

נחרות חזירי הבר לוקטי הבלוטים וחמיקת השועלים

איך לא פחדת? איך לא נמלטת על נפשך?

ילדה לבד ביער.

האם שמחת לשמוע את שירת הנחליאלים והגידרונים?

האם חלף ליד דלתך מלכישליו נבהל?

האם קול נקישות הנקר הזכיר לך דפיקות על דלת ביתך שנמוג?

ילדה לבד ביער, חורף ואביב וקיץ וסתיו.

האם סימנת לך את הזמן החולף על פי ליבלוב ופריחה ושלכת?

האם אספת מפירות-היער יגודי ומליני וסמרודינה בעונתם להמתיק מעט יומך?

ופטריות? ובלוטים? ועלי אלון-ססיל ואדר לוהבים באדום וזהב של סתיו פולני גווע?

 

כמנהג לוויות המתים היהודיים אני מבקשת סליחה ומחילה בשם כל העדה והקהל הגדול הזה, ממך ומכל ילדי-השואה שהגיעו לבית הזה ונקלטו בו וחיו וחיים בו את כל חייהם הבוגרים. סליחה שלא באמת ידענו ולא ממש הבנו והפנמנו מה משמעות היותך ילד-שואה, קרע וחטוף מביתך ומשפחתך ובגיל ארבע-חמש או תשע ועשר לחצות את התופת לבד. ביערות,במרתפים,במחבואי קירות-בתים ומנזרים, שלא לומר מחנות עבודה וריכוז והשמדה. אין בודד מזה ואין גיבור מזה. גם אם הגבורה  אינה מבחירה.

 

נוחי בהשקט ובשלווה על משכבך.

כ' סיוון תשע'ט - 23 ביוני 2019



מרישקה יקרה | אדווין

בחודשים האחרונים חזרת וביקשת ממני לדבר בהלוויה שלך.

זכרונות רבים יש לי מהיום הראשון שלנו לפני 5 שנים. אפשרת לי להיכנס, ולו במעט לעולמך, והפגנת התעניינות והתחשבות במשפחתי שבחו"ל.

רציתי שתהיי מאושרת ומרוצה, לא כך רציתי לראות אותך סובלת בימייך האחרונים. סבלך בביה"ח קרע את ליבי.

 

הייתי רוצה לספר לך עד כמה היית משמעותית בשבילי ואינני מוצא את המילים. ללא התמיכה שלך לא הייתי האדם שאני כיום.

 

ליוויתי אותך עד לנשימותייך האחרונות, מחזיק את הדמעות בתוכי, מתבונן בך נפרדת לשלום, משתדל להיות חזק כפי שלימדת אותי. דברים רבים רציתי לומר לך בשעות אלו ולהעלות יחד זכרונות משותפים שחלקנו.

 

אינך סובלת יותר מרישקה, שערי שמים פתוחים לפנייך וה' מחייך אלייך. את במקום שאליו רצית להגיע, בריאה ומאושרת. תודה גדולה לך מרישקה. למשפחתך אני מודה על האמון, הקשר והקבלה שלכם אותי כחלק מהמשפחה בשנים אלו. תודה לחברים ולקהל שנאסף כאן, מרישקה היתה שמחה לראות את כולכם מתקהלים סביבה וזוכרים אותה.

 

באהבה, אדווין, 23.6.2019

 


תמונות של מרישקה מארכיון הקיבוץ
מזהה  502
העתקת קישור