רחל לייזון
רחל לייזון
שם משפחה קודם  פשסצ'לניץ
  28/11/1932
  4/7/2019
ארץ לידה  פולין
יישוב/עיר  ברוק
בן/בת זוג  אפריים
הורה של  אורי (ז"ל), רונן עמיר ומיכל



על רחל פשסצ'לניץ- לייזון | נעמי יצהר


ילדה קטנה-גדולה, אשה קטנה-גדולה.

לעיתים, איננו מודעים אפילו עד כמה מאורעות העולם קובעים את מהלך חיינו ובהשאלה - את גורלנו. ההבדל בין מוות וודאי לאפשרות של הצלת החיים הוא לעיתים רק קו הגבול החוצה את הנהר הזורם על מפתן ביתך, מגרש המשחקים של ילדותך.

 

כי אלמלא נחתם הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין ברית המועצות וגרמניה בקיץ 1938, שהביא את גבול ברית המועצות לתוככי פולין, לא היו רחל ואימה ואחיה ואחיותיה יכולים למלט את נפשם בסתיו 1939, בראשית המלחמה.

 

משפחת פשסצ'לניץ. אבא מאיר ואמא בלומה. אבא חרט ואמא בבית מטפלת בילדים, עובדת בגינת הירק והפרחים, מגדלת תרנגולות לביצים ולמאכל ואווזים לשומן ולנוצות ופלומה לכסתות וכריות, כובסת, מבשלת, אופה, מכינה ריבות ומשמרת ירקות אביב וקיץ לחורפים הארוכים.

 

ברוֹק. עיירת-קיט פולנית לא הרחק מהעיר אוסטרוב-מזובייצקה. במחצית הדרך בין ורשה לביאליסטוק על ציר מזרח-צפון ומערב-דרום. אלף יהודים חיו בה, שליש מתושביה.                 

 

"הכל היה גדול" אמרה רחל בעיני הילדה בת החמש וחצי: בית העץ, הגן, הגינה, היער ונהר הבוג - מגרש המשחקים של ילדותה. שבעה ילדים היו. יוסף נפטר בילדותו ונותרו שישה. בראשית המלחמה היה יעקב בן עשר, רייזל בת שמונה, רחל בת חמש וחצי, חנן בן שלוש וחצי, רבקה בת שנתיים ופייגל'ה-ציפורה בת חודשיים.

 

ביום שישי, 8 בספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים. בשבת, בארבע בבוקר פלשו לחצר הבית, הקימו בה את מפקדת הגסטאפו והתחילו לשרוף את העיירה שבתיה עשויים עץ. יהודי העיר צוו לעבור לאוסטרוב-מזובייצקה. אמא ואבא וסבא ושישה ילדים. "הלכנו בין בתים בוערים בשריפה לוהטת" אמרה. משפחה ממלטת נפשה בין תמרות אש ועשן: שתי הבנות הקטנות על ידיו של  אבא ורחל בת החמש וחצי אוחזת בחוזקה בידו של חנן בן השלוש וחצי ויותר לא נפרדו.

 

הגרמנים ציוו על אמה לקחת את הבנות מהאב. היא סרבה כדי שלא יילקח. הם חטפו מידיו את פייגל'ה הפעוטה בת החודשיים והשליכו אותה על הדרך. אמה הרימה אותה ואביה נלקח עם כל הגברים להיירות ביער.

 

אחד עשר קילומטר הלכו ברגל. אמא, סבא ושישה ילדים.

 

ופתאום, בערב סוכות, ב-27 ספטמבר 1939, ציוו הגרמנים על היהודים כולם לחצות את נהר הבוּג לשטח ברית המועצות. מגרש המשחקים של ילדותה הפך באחת לנקודת ההצלה של חייהם. כך הגיעו לבית הכנסת בביאליסטוק. שיכון פליטים. ואחר כך שבועיים מסע רכבות עד סיביר.

 

יער ללא סוף. טִייָגָה. דובים, זאבים וקור מצמית. ארבעה צריפי-ענק שחיים בהם אלפי אנשים יחד. רחל ואמה מובאות לבית החולים עם טיפוס וכשרחל שבה לצריף אמה חוזרת ואומרת: "בקרוב אחזור, שמרי על הילדים". ומן הזמן ההוא רחל בת השש והשבע והשמונה ועד אחרית ימיה שמרה על אחיה הקטנים. אמה נפטרה בבית החולים והילדים נאספים אל בתי יתומים שונים.

 

חברה צוענייה שישנה איתה באותה המיטה, הסכימה להצטרף למסע חיפוש אחרי האחיות הצעירות. הן התגנבו לספינה על נהר שאיננו יודעים את שמו, הפליגו ארבעה ימים, ובכל מקום שאלו האם יש בית-ילדים קטנים. החיילים בספינה טיפלו בהן כאילו היו אחיותיהם הצעירות. אחרי כמה בתי ילדים, מצאו את שתי הבנות: פייגה'לה ורבקה. בשובן, נענשו על הבריחה והמסע בשהות של שעות מפחידות בדיר החזירים.

 

כמעט אביב 1946. בדיוק באותו תהליך המתרחש בשל מאורעות הרי-עולם ומערב מעצמות ואינטרסים והסכמות, אחרי כמעט חמש שנים של פרידות, היעלמויות, נתקים, חיפושים, מציאות וחיבורים מחדש, שלא לומר על נחישותה ותושייתה ואומץ-לבה השגיא, הצליחה רחל לאחד את אחיה הנותרים אל אותו הקרון, באותו הטרנספורט - זה שהחזיר את כל היתומים לפולין ברה-פאטריאציה, השיבה הגדולה מברית-המועצות. חנן שכל כך שמח לפגוש את האחיות הקטנות, התעקש לקנות להן סלסלת תותי-יער וכמעט שאחר את הרכבת.

 

פולין, לודז'. בתחנת הרכבת נאספים האחים על ידי חסיה ביליצקה, אל בית הילדים הראשון של הקואורדינציה בפיטרוקובסקה 88. דירת שני חדרים זעירה שכמו התרחבה מאליה עם כל קבוצת ילדים נוספת. רחל הייתה זו שהתוותה לחסיה את התנהלות בית-הילדים: "הכי חשוב זה משפחה. אחים ואחיות" וחסיה הבינה מייד והטילה על הילדים הגדולים להיות אחים ואחיות לצעירים.

 

מסע של כמעט שנה בין לודז' בפולין, זלצהיים ודורמשטט בגרמניה ועד סט שבדרום צרפת עם פעילי "הבריחה" ואנשי הבריגדה היהודית, משם הפליגו בסוף מרץ 1947 באניית המעפילים "תיאודור הרצל" לחופי ארץ-ישראל וגורשו למחנות-המעצר הבריטיים קפריסין. במעבר בין פולין לגרמניה, החביאה רחל את כל אוצר התמונות המשפחתיות בתחנת הגבול בשצ'צ'ין, כדי שלא יתפסו, שלא יתגלו. וכך אבדו לה לעד.

 

בקפריסין, כשבאה לספר לחסיה את סיפור חייה, התיישבה על המיטה ובשקט התחילה לקרוא על הבית, על ראשית המלחמה, על בריחת המשפחה מזרחה. היא קראה בשקט שבולע את הדמעות, שמסווה את רעידת הקול, כאילו לחישת המילים מקטינה את עוצמת הכאב. היא סיפרה על מותה של האם ועל האחיות הקטנות עליהן נשבעה לשמור ונלקחו ממנה אל בית היתומים. ופתאום צנחו הדפים הלבנים מבין ידיה, כפתיתי שלג לבנים אל הרצפה והיא בעקבותיהם נפלה על רצפת הבטון חסרת-הכרה.

 

בגן שמואל עשתה את חייה ויחד עם אפרים את ביתם ומשפחתם. ארבעה ילדים נפלאים, והכאב הבלתי נגמר על בחירתו של אורי הבכור והנכדים האוהבים, הסובבים והתומכים.

ילדה קטנה-גדולה ואשה קטנה-גדולה עם תעצומות נפש, חכמה ותבונה, שכל חייה שמרה שלא לספר לילדים על איימי השואה, כדי שלא ייפגעו. שכל ימיה המשיכה לשמור על אחיה הצעירים, שנחישותה וכח הרצון שלה הביאו אותה להיות אדם פועל ויוצר, ואם משפחה מופלאה.

 

נוחי בשלום יקירה.

 

ד' תמוז תשע'ט - 7 ביולי 2019




אמא יקרה | עמיר

לומר לך מילות פרידה זו משימה קשה, עצובה וכואבת.

היית אמא למופת לאורי, רונן, אנוכי ומיכל. אהבתי מאוד את החום, הביטחון והאהבה שהענקת לכולנו ללא גבולות.

כשהתרחבה המשפחה ונולדו הנכדים: אילן, דניאל, בן, יובי, עידו ומאיה, אושרך היה רב.

לכל בקשת עזרה בשמירה על הנכדים באת ברצון ובאהבה.

עם אבא חיית בשיתוף ואהבה 66 שנים יפות ומלאות באושר. יחד עם זאת עברו עלייך ועל משפחתנו גם תקופות קשות ועצובות שהשאירו בך צלקות. מותו הטראגי של אורי בכורך, הכה בך בעוצמה והכאב היה צורב וקשה.

הרחבת הקן המשפחתי, חתונות ילדייך והולדת הנכדים הסבו לך אושר רב ונתנו אנרגיה חיובית לחייך.

לאוכל בבית היה מקום מרכזי: אפית ובישלת למשפחה ביד רחבה ואוהבת. אני מתגעגע לריחות הטובים, מרק הכופתאות שלך ולעוגת השזיפים הנהדרת. מתגעגע למבט המאושר שלך כאשר הגיעו אליכם הנכדים שכל כך אהבו לבלות איתכם.

כאשר אבא נאלץ לעבור לבית דורות, נשארת בבית ואלו היו שנים קשות של שקיעה. לפני 4 שנים עברת לבית החם ומדהים ששמו בית דורות. הצטרפת לאבא שהיה כבר דייר ותיק והתחלת לפרוח. הייתם צמודים זה לזו והיה מרגש לראות זאת. היינו מגיעים לבקר אותך ואת אבא באופן קבוע ותמיד ריגש אותי לראות כיצד שאלת, התעניינת, חיבקת והיית מאושרת.

בשבוע האחרון חלית ומצבך הדרדר במהירות. בימייך האחרונים בבית דורות ישבנו סביבך, דיברנו אליך ונפרדנו בכבוד ובכאב.

תודה מקרב לב לצוותי הבריאות שליוו אותנו במשך השנים ובמיוחד לצוות בית דורות המקצועי והמדהים על התמיכה, הרגישות, היחס החם והאוהב.

אמא יקרה שלי, אוהב אותך ומודה לך על כל מה שעשית למעני ולמען משפחתי. מבטיח לך שנמשיך לשמור על אבא שכל כך אוהב אותך ואת כל כך חסרה לו.

 


אמא | רונן

מגיל צעיר מאד היית אמא.
בתחילה לאחיותייך ואחרי כן לילדייך.
אהבתך למשפחתך הייתה ללא תנאים או גבולות.
כילד ונער צעיר ידעתי - לא משנה מה עוללתי, תמיד תעמדי לצידי.
כך טיפלת במשפחה לאורך כל הדרך.
ספגת מכות קשות ביותר במהלך חייך, אך הן לא מנעו ממך להיות אמא וסבתא אוהבת ודואגת.
לרגע לא הרמת ידיים.
בפגישתנו האחרונה לחשתי באוזנייך שניפגש בגן עדן, כמובן, אם יתנו לי להיכנס.
אך אני לא דואג, ברור לי לחלוטין שאם התשובה תהיה שלילית, את תארגני אישור כניסה מיוחד.
מראות עינייך לא משנה מה עוללתי, תמיד אהיה צודק.
באהבה רבה,
בנך, רונן.

 

אימוש שלי | מיכל

 

אני כל כך אוהבת אותך.

כשנכנסת לבית דורות פחדתי שלא יסתדרו איתך ושלא יאהבו אותך.

אורית הבטיחה שיהיה בסדר, וכך היה.

אלו היו שנים נפלאות בשבילך, וחזרת לחייך.

צוות בית דורות הוא צוות של מלאכים אמיתיים ולא מהאגדות, ובכל זאת הם עשו קסם עלייך.

הייתה לי הזכות להחזיר לך את כל הטוב שהענקת לי. כל יום אמרתי לך שאני אוהבת אותך. קיבלתי ממך מלא אהבה ומגע של חום.

בקבלת שבת הקפדתי לשיר במיוחד בשבילך את שבת המלכה, ובשבילי תמיד תשארי כזאת.

לצוות היקר של בית דורות, תודה רבה אני אוהבת אתכם מאוד.

דבר אחרון, יומיים וחצי לפני שחזרת לבית דורות סבלת מאוד, ואני לא יכולתי לעזור לך. בבקשה תסלחי לי, מיכל.

 

 

סבתא | אילן

כברת דרך ארוכה עברה סבתא שלנו: מהגיעה לג"ש כנערה צעירה ועד הפיכתה לאישה שאנו טומנים היום. כנערה מתבגרת היתה סבתא צריכה להתמודד עם עברה הקשה ומנגד לעמוד באומץ מול הקשיים שעוד מצפים לה – ויהיו רבים.

אנו הנכדים זכינו בסבתא מלאת אהבה, שנתנה לנו אהבה ככל שגופה הקטן יכול היה לתת.

לפתע, כשעברה לבית דורות וחזרה לחיק סבא, היא זכתה לטיפול מלכות ופניה חרושי הקמטים התמלאו בלחיים ורודות ובשמחת חיים והומור. אני מוריד את הכובע ומודה לצוות בית דורות על הטיפול המסור בסבתא רחל.

יהי זכרה ברוך.

 

 

סבתא אהובה שלנו | יובי, עידו ומאיה

השבוע האחרון היה לא פשוט בשבילנו. כל אחד קיבל את העדכון על מצבך ממקום אחר, אני הייתי פה איתך בקיבוץ, יובי היה באוסטרליה, ועידו היה במקסיקו. למרות המרחק של שניהם, לא משנה איפה כל אחד היה, התחושות שלנו היו דומות והדאגה והעצב היו משותפים. הימים הספורים מהרגע שהמצב הדרדר עד לרגע שנפרדת מאיתנו לתמיד, היו קשים ומבלבלים. מצד אחד זה קרה מהר ובלי הכנה מראש והתקווה והרצון היו שתצליחי לצאת מזה, ומהצד השני שכבר הכיוון היה ברור, כל מה שרצינו זה שתסבלי כמה שפחות.

פעם ראשונה שאנחנו כותבים מכתב פרידה. אנחנו לא כל כך יודעים מה לכתוב או להגיד, אז ננסה להתחיל בלהגיד לך תודה.

תודה על כל השנים של הדאגה האינסופית, הטיפול והאהבה הבלתי נגמרת. את וסבא חלק ענק ובלתי נפרד מכל זכרונות הילדות שלנו. הבית שלכם תמיד היה פתוח בשבילנו ולא היה מקום שיותר אהבנו להיות בו מאצלכם.

כל יום היית מתקשרת אלינו הביתה ושואלת מי בבית ועושה בדיקה של איפה כל אחד נמצא. לא היית מפספסת אף יום את השיחה הזאת.

אנחנו יודעים שבמהלך חייך היו לך הרבה שנים קשות ומורכבות. אך עם זאת עדיין עשית כל מה שאת יכולה כדי להיות הסבתא הכי טובה שיש, ואת כל הכוחות שלך השקעת בנכדים ובמשפחה. ועל זה אנחנו מעריכים אותך בלי סוף.

השנים האחרונות שלך בבית דורות היו שנים מדהימות בשבילך. כל יום שישי בערב לבוא אלייך ואל סבא, לשמוע אותך שרה שירים ומספרת את הסיפורים המצחיקים שלך, שלא משנה כמה פעמים כבר שמענו אותם, הם הצחיקו את כולנו כל פעם מחדש.

אחד הדברים שתמיד נזכור ונתרגש ממנו הוא הקשר המדהים שלך ושל סבא. 66 שנים שאתם ביחד, לא נפרדים לרגע. אתם מקור להשראה בשבילנו. כמה סבא אהב אותך וכמה הוא עדיין אוהב. תשמרי עליו ועלינו מלמעלה.

אוהבים אותך תמיד וכבר מתגעגעים יובי עידו ומאיה.

 

 

ALISON LEYSON

Whilst  our  children,  Danielle  &  Ben  are  not  here,  they  have  written  a  few  words.

 

DANIELLE  writes:

This  is  my  eulogy  for  Savta:

Savta  was  joyous,  fierce  &  stubborn.  She  never  said  a  lot.  But,  you  always  knew  she  had  you  figured  out  &  you  always  knew,  she, was  the  smartest  one  in  the  room…..  That  didn’t  stop  her  from  singing  the  Kipod  song,  baking  cheesecakes ,  or,  sneaking  out  when  she  was  in  the army.

 

BEN  writes:

Here  are  a  few  words:

I  am  very  grateful  for  the  time  we  got  to  spend  together,  even  though  we  lived  around  the  world  from  each  other.

My  fondest  memories  are  of  your  ability  to  communicate  without  many  words,…..  by  using  your  one liners,  your  tone  of  voice,  hand  gestures,  &  facial  expressions.  I  always  felt,  as though  I  understood  you.  You  were  always  able  to  communicate  your  love  for  your  grandchildren,  &  we  could  always  feel  your  presence  in  Australia. 

You  were  very  humble,  &  you  will  be  forever remembered  in  our  hearts.

 

I  write:

When  I  first  met you,  I  felt  welcomed  into  your  family. 

Ronen  &  I  used  to  eat  dinner  with  you  regularly.  I  remember  your  after  dinner  nibbles,……   dried  fruit  or  nuts.  I’m  sure  the  bowls  had  legs,  because,  they  moved  towards  me,  then,  towards  you,  then,  towards  me  again,…..  until  we  went  back  to  our  room.

Your cakes……sponges  really  &  baked  cheesecakes,  were  legendary…..  You  always  put  some  in  our  fridge  when we  came  to  visit  &  the  kids  loved  them.  You  should  be  very  proud,  because,  Danielle  makes   moorish  mud  cakes,  &   Ben  bakes  spectacular  sponges…………   Cheescakes……no one!

I’ve  never  had  a  relationship  with  someone  with  whom  I’ve  used  so  few  words.   When  you said  “ CAT”  “DOG”  with  a  mischievous   grin……  &  with  my  few  Hebrew  words, ……. That  was  our  limit.  And  so…….. with  looks,  smiles  &  hugs, …. So  much  more  was  said……….

 

 

I  get  you….  I  have  some  understanding  of  you….  I  have  great  admiration  of  you……

There  are  only  some  special  people,  who  have  lived  a  life  like  yours  &  have  been  able  to  be  the  loving  mother,  mother-in-law,  &  savta  that  you  were……….

So Savta,  Rachael….

Be  now  at  peace.     

 

 


תמונות של רחל לייזון מארכיון הקיבוץ
מזהה  504
העתקת קישור