יעקב דיקמן
יעקב דיקמן
  8/6/1934
  5/8/2019
ארץ לידה  פולין
שכבה/קבוצה  ניצנים
בן/בת זוג  לושה
הורה של  שחר, דגנית, יורם ושרון


אבא היקר שלי | שחר דיקמן

אני כותב לך הספד ולא מאמין שאתה לא איתנו עוד.
נולדת בשנת 1934 בכפר ליד העיר לבוב לחיים בורגניים נוחים וטובים. למשפחה שלך היו מאפייה לאפיית לחם, חנות לצרכי חשמל ושטחי חקלאות.  מלחמת העולם השנייה וכיבוש פולין בידי גרמניה הנאצית גדעו את משפחתך וקטעו באיבחה חדה את ילדותך בגיל 5. מעולם לא זכית לקבל חינוך מסודר בבית הספר. הנאצים הרסו את הבית והחווה, והעסקים וההון נעשקו בידי ידים ערלות. אתה וסבא ביחד עם הבן דוד שמעון ברחתם ליער וחזרתם בלילה בהיחבא, למחזה מבעית. אבא, בגיל 5 בעזרת מעדר חפרת בור לקבור בו את גופת אמך.


משם ברחת עם אביך וסבך לבית של איכר פולני אשר החביא אתכם לזמן מה במרתף מתחת לאדמה שם סבלתם מקור ורעב. כשהגרמנים הגיעו לאזור האיכר הפולני התריע על כך וכך הצלחתם לברוח. נתפסתם שלוש פעמים ובכל פעם הועלתם על הרכבת המפורסמת לאושוויץ. בפעם השלישית לאחר שקפצתם מהרכבת הצלחתם לברוח ליער ולהתאחד ביחד עם הפרטיזנים.
מכאן נדדתם ביחד עד שהגעתם בתום המלחמה לבית יתומים בברלין. כאן נפרדו דרכיכם סבא ביקש מאבא להצטרף אליו לעלות על אניה בדרך לקנדה. אתה אבא סירבת והתעקשת לנסוע לישראל.

בגיל 12-13 אבא עלה לישראל והגיע למחנה עולים בשוהם או כמו שזה נקרא היום רעות. זמן קצר לאחר מכן, הצטרף לקיבוץ גן שמואל ומאז ועד יומו האחרון חי כאן, בעבודה קשה, בנתינה ללא לאות, חבר מן המניין. כחלק ממחויבותו העמוקה לערכי הקיבוץ הישן סייע אבא להקים את קיבוץ מגן ועבד בשדות הנגב ובעבר הירדן. אבא אהב את גן שמואל אהבה גדולה, זה היה הבית שלו והוא תמיד שמר על כבודו של המקום.

לאבא היו הזדמנויות לוותר על הקיבוץ לטובת רווחה כלכלית, אך הוא בחר להישאר בקיבוץ שלו. בשנת 1954 הגיע מכתב למזכירת גן שמואל עם שאלה: האם יעקב דיקמן נמצא בגן שמואל? המכתב הזה הגיע מקרובי המשפחה היחידה שלו מרמת גן, משפחת מסינג, במכתב נמצאו מסמכים המעידים על הירושה שסבו האמיד השאיר לו בטורונטו. אבא, ללא הנד עפעף, ויתר על הירושה. כששאלתי אותו, אבא, למה ויתרת? תשובתו הייתה, שחר אני חבר קיבוץ וכולנו כאן שווים.

ב-1961 אבא בחר לוותר על פיצויים משמעותיים מאוד שהגיעו לו מגרמניה על אובדן חינוך וקריירה אישיים ואובדן הנכסים והעסקים המשפחתיים. שאלתי אותו שוב, אבא למה ויתרת ותשובתו הייתה: שחר אני חבר קיבוץ וכולם כאן שווים. רק לעת זקנה, וגם אז לאחר מאמצי שכנוע כבדים הסכים אבא לקבל סכום פיצויים קטן מגרמניה.

אלו שהכירו את אבא מקרוב יודעים שהיה מהיר חימה. איש לא קל להתרועעות עם משקעים כבדים מעברו שהעיבו על יחסיו עם הבריות הסובבות אותו. לאלו שספגו ממנו קיתונות רותחין ללא סיבה מספקת, אני מבקש להתנצל בשמו. כולי תקווה שאחרי מה שאתם שומעים על עברו הקשה כל כך, תבחרו להבין ותסלחו לו. אני גם מקווה שכמונו, הקרובים אליו, נחשפתם גם לערכיו, לטוב ליבו, ולרצונו הכן לעזור.

 

בתור בן בכור היו לי יחסים מיוחדים עם אבא שסבלו מעליות ומורדות.
אבא, אני מתנצל על כל הפעמים שפגעתי בך. תמיד רציתי שתרגיש גאה בי ואני מקווה שלפרקים הצלחתי לגרום לך לחוש סיפוק וגאווה. למרות שהייתי מעורב מאד בחייך, לפרקים, אני תוהה אם היו נקודות בזמן שבהן אולי ניתן היה להציל את רגליך ממחלת הסכרת המאכלת שהכריעה אותך וגרמה לקריסתך הפיסית והמנטלית. עם זאת, אני גם יודע עד כמה אמא דאגה, הקפידה והעניקה לך טיפול במסירות אין קץ עד יומך האחרון. אמא, את מעוררת גאווה בכולנו ואנחנו כאן נמשיך לדאוג לך.


באותה נשימה, אני רוצה גם למסור תודה גדולה לצוות בית דורות בראשות אורית, אשר תמיד הסכימה לשוחח, להקשיב ולעזור: אורית, תודה רבה לך ולכול העובדים.



לסיום, בשם ילדיך, שרון, יורם, דגנית, ואנוכי ובשם כל הנכדים והנינים, אני רוצה לומר:  אבא, תנוח על משכבך בשלום. בעצב רב אנחנו נפרדים ממך. יהי זכרך ברוך.


* * *

 

יום הולדת 85 ליעקב | ברכה לושה, 14.6.2019

 

יעקב ומשפחה אהובה שלנו,

 התכנסנו כאן כדי לחגוג את יום הולדתנו ה-85. אני מאושרת שכולנו יחד כאן.           חיינו חיים מלאים. חווינו בחיינו שמחות גדולות והנאות, לצד צער ואובדן. לאחר ילדות טראומתית של יתמות במלחמה ומעברים רבים, מצאנו כוחות לבנות ולשקם את חיינו כאן בישראל. מצאנו לנו שקט ונחמה אחד בשני ובמשפחתנו היקרה. הקיבוץ הזה נהייה לנו בית יציב ומשמעותי מאוד.

 

לפני 60 שנה, אתה יעקב ואני, התאחדנו, התחלנו מסע משותף לבניית הארץ הזאת וליצירת המשפחה שלנו. אנחנו שותפים נאמנים ומסורים אחד לשני ולמשפחתנו. היינו הורים לארבעה ילדים יקרים. אנחנו גאים במשפחה שהקמנו- מרגישים שזכינו לראות 4 דורות בארץ - ילדים, נכדים, נינים מתוקים.                                  

אשתך לושה


* * *


אבא | יורם

אנחנו כאן כולם חולקים לך כבוד אחרון.

 

החיים שלך התחילו ברגל שמאל וכילד צעיר נאלצת להתמודד עם הישרדות יום יומית מול טרגדיה אישית ומשפחתית בשואה.

התגברת על הקשיים ושרדת את השואה, עלית לארץ והצלחת לחיות בקיבוץ בשמחה ואושר, להקים משפחה גדולה. תמיד רצית לתת לנו את כל מה שיכולת על מנת שנהיה מאושרים ובריאים.

 

אני אזכור אותך ברגעים היפים של הטיולים המשותפים לכל קצוות הארץ, בשמחות שעברנו ביחד עם הילדים והקרובים. היו לנו חוויות משותפות איתך בעבודה במפעל, במשחקי ואימוני הכדור-סל שתמיד רצית להיות ולעזור, בטיולים השנתיים שהצטרפת לעיתים קרובות כמלווה.

 

לקחתי ממך ערכים של אהבת אדם ומשפחה, שיתוף וחברות.

לקחתי ממך יכולות טכניות ויצירתיות – הצילום שמהווה חלק חשוב בחיים שלי זאת מתנה ממך.

כלים אלו אני משתמש יום יום בחיי.

 

אני רוצה להודות לכל מי שלקח חלק בשנים האחרונות של חייך על הטיפול הטוב שקיבלת וכמובן לכל מי שכאן איתנו,

תנוח אבא, אוהב אותך יורם



                                                       * * *

יעקוב | מני הרפז

 השנים האחרונות היו קשות לך פיזית אבל רוחך לא נשברה.  עמדת בגבורה באשפוזייך  הרבים שהיו עלולים להכריע צעירים ממך בשנים.

 

נמלאתי הערכה על תמיכתם הבלתי מתפשרת ודאגתם הרבה של ילדיך, דגנית, שחר, יורם ושרון... אך מעל לכול השתאיתי לנוכח הסעד הנפשי והפיזי שהרעיפה עליך לושה, אשתך מזה 63 שנות חיים. היא לא עזבה אותך אפילו לא ליום אחד, למעט כמה נסיעות או טיולים קצרים דרך מילוא וגם אז, טרחה ושאלה לשלומך. 

 

עברת מסע מורכב וקשה מאין כמוהו בילדותך, שרדת את התופת הנוראה מכל. ניצלת בעור שיניך פעמיים מן המשרפות, עת שנזרקת מרכבת המוות. למרבה המזל, נפגשת עם משפחתך ביערות ובמחנות הפרטיזנים ובהיותך ילד רך בשנים אך בוגר ומצולק ממאורעות המלחמה ההיא, נאלצת לקבור את אמך סבתך ודודיך במו ידיך.

 

ולאחר שניצחתם את השטן אתה ואביך... עלית בגיל 13 לגן שמואל ושוב חווית פרידה כואבת מהאב שעבר לארה"ב. כאן בגן שמואל, הקמת עם לושה משפחה לתפארת והוכחת לעולם האפל שהאור חזק ממנו.

 

 הכרתי אותך כשהיית כבן חמישים. הערכתי מאוד את כישורייך המגוונים ואת ידיך האמונות שידעו לתקן כל דבר כמעט. נכון, לא תמיד ראינו עין בעין ולא הסכמנו על נושאים מסוימים, לפעמים ראיתי בך אדם עיקש שעומד על עקרונותיו...  אך מהו האדם שאינו יודע לעמוד עקרונות?...

 

בשנים האחרונות לחייך התרככת והרשת לעצמך לפרוק משאות כבדים מנשוא. נהנית בחברת נכדיך ונכדותיך וזכית גם לנינים מקסימים.

 

מאז שהוכנסת לבית דורות אהבת את ההתכנסויות המשפחתיות ואת ארוחות יום שישי בביתנו. אהבת וציפית בכיליון עיניים לביקוריהם של ילדיך ובני ביתם.

תמיד ידעת להביע הערכתך למקורבים לך וידעת לא פחות להעריך את העובדים המסורים שהקיפו אותך בשנות חייך האחרונות ולא חסכו מאמצים ע"מ להקל על סבלך.

 

לא וויתרת למחלה הארורה אף לא יום אחד. ניצחת אותה בקרב ארוך ומייגע שניטש ללא הרף למעלה מארבעים שנה.

לבסוף תש כוחך הרב והנחת את גופך בידיהם החסונות של מלאכי האל כדי שישאוךָ  בכנפיהם הצחורות אל עבר שערי גן העדן.

 

עכשיו כשתם הקרב האחרון אנו מלווים אותך בדרכך האחרונה ומתפללים עבורך למנוחה ושלוות עולם.

 

נוח בשלום איש יקר. נוח בשלוות עולמים.  ותהה נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן.



                                                    * * *


סבא היקר | הנכדים

 

קשה להאמין שאתה כבר איננו וצריך לדבר עליך בלשון עבר.

 

רק לפני כמה ימים ישבת במרפסת בבית דורות, נהנית מהבריזה וחיכית שיגיעו לבקר אותך חברים, הילדים, הנכדים והנינים. תמיד נהגת לומר שלמרות כל מה שעברת יש לך משפחה גדולה, אהבת להתגאות בה.

 

בעבר לא הרבתה לספר על עבריך  אבל עם השנים משהו בכך התרכך ונפתח ואנחנו בתור הנכדות והנכדים שלך זכינו לשמוע ממך את הסיפור הלא יאומן שלך.

 

כשדברנו וחשבנו מה לכתוב לך היום עלתה אצלנו אותה תמונה שלך. אתה יושב בפתח ביתכם על המרפסת בכורסא שלך, מפצח אגוזי מקדמיה, פניך מאירות בחיוך כשאתה רואה אותנו ונותן נשיקה חמה ומדגדגת מלאת שפם.


 

כך אנחנו רוצות לזכור אותך, שמח, שלוו, יושב בביתך שאתה וסבתא בניתם.

בסוף ימיך ידעת להודות על מה שיש לך, על מה שהשגת, זו תכונה מופלא שאותה היינו שמחות לנצור בליבינו .

תדע סבא שתמיד נזכור אותך, אוהבים ואוהבות מאוד בנכדים והנכדות שלך.


* * *


לדיקמן | מיעל טל


דיקמן, כך קראתי לך כל השנים. אני באה להיפרד ממך אחרי 62 שנים של שכנות וחברות. גידלנו יחד ילדים, נסענו לטיולים משותפים.

היינו "בית השפמים", הקשר שלך עם יוסף היה חשוב ומשמעותי לשניכם, עכשיו תוכלו להיפגש שוב.

 

לפני כשבועיים באתי בבוקר עם אסנת לבקר אותך, ישבנו והסתכלנו אחד על השני ללא מילים, עם הרבה אהבה. שאלתי אותך מי יושבת לידי ואמרת: "אסנת",  וההתרגשות הייתה גדולה.

 

ביום ראשון באתי להיפרד ממך. אמרתי לך דברים מהלב. דיקמן, אני יודעת ששמעת אותי.

 

ביקרתי אותך בבית דורות כל שבוע ושוחחנו על ימים עברו, העלנו זיכרונות. שוחחנו על השכנות שלנו מהצריפים עד שיכון ותיקים, כל כך הרבה שנים אנחנו מכירים.

 

דיקמן יקר, רצית חופש, רצית מנוחה והנה המנוחה באה כמו שרצית. נוח על משכבך בשלום,

אוהבת, יעל

 

* * *


תמונות של יעקב דיקמן מארכיון הקיבוץ
 
 
מזהה  505
העתקת קישור