לילי בר אילן
לילי בר אילן
  18/9/1941
  11/2/2020
שכבה/קבוצה  אמיר
בן/בת זוג  מישה
הורה של  רותם, דגן, הדס ואשל




לילי בר אילן - קורות חיים


מסע חייה של לילי, החל באירופה של מלחמת העולם השנייה, והסתיים כאן, בביתה שבגן-שמואל.

 

לילי נולדה בשמונה עשר בספטמבר 1941 בעיר בטומי שבגרוזיה, להוריה לובה ויוסף שמיטניקוב, שנמלטו מפולין.

 

אביה גויס לצבא האדום, ובמשך ארבע השנים הראשונות לחייה היא גדלה לבד עם אימה בתנאי דוחק.

 

כשהייתה בת 4 חזר אביה מהמלחמה, ויחד יצאה המשפחה למסע לרוחבה של אירופה שנמשך 3 שנים. במהלך המסע נולדה למשפחה אחותה – יפה. כשהייתה לילי בת 7 הגיעה המשפחה באוניית מעפילים ארצה.

 

תקופת ילדותה כפליטה באירופה עיצבה את אישיותה המיוחדת של לילי. במהרה קלטה בחושיה החדים, שהיא האחראית היחידה לחייה, היא פיתחה עצמאות, בחרה לפעול בשיתוף פעולה, מתוך הבנה וקבלה של הסובבים אותה, וגיבשה ראייה אופטימית על העולם והעתיד. אלמלא אלה, קשה להסביר את הישרדותה במהלך שנים קשות אלה.

 

את הגעתה לארץ תיארה לילי כ"התחלת חייה". לראשונה הרגישה שהיא יכולה לבחור, לרצות לצפות... כאן יכולה הייתה להיות עצמאית ממש.

 

המשפחה התגוררה תחילה במעברה, ואחר כך עברה לשיכונים ברמת-גן.

על אף קשיי הקליטה, לילי הרגישה שהגיעה הביתה. היא דאגה להשיל מעצמה את כל סימני הגלות, והצטרפה, לאור הערכים הסוציאליסטים של הוריה, לבית הספר של "זרם עובדים" ולתנועת "השומר הצעיר". 

 

קן השומר הצעיר ברמת-גן היה המקום בו, לראשונה בחייה, הרגישה תחושת שייכות אמתית. סוף-סוף העיסוק היה במימוש ערכים, במציאת משמעות ועשייה חברתית, ולא בהישרדות.

 

בדרכה העצמאית, החליטה לילי בהיותה בת 14 לעבור לקיבוץ. לבד פנתה לתנועה הקיבוצית ושובצה לקבוצת עליית הנוער בגן-שמואל – קבוצת "אמיר".

 

השנים במוסד החינוכי עיצבו אצל לילי תפיסת עולם של מעורבות, אכפתיות ותרומה חברתית לקהילה ולאנשים בה.

 

הרגישות והאמפטיה שהיו מתכונותיה הבולטות, אפשרו לה להיות אדם משמעותי ורב ערך בכל מקום אליו הגיעה, ולרבים מהאנשים בהם פגשה.

 

בצבא התגייסה לילי עם קבוצתה לנח"ל כגרעין של "עליית הנוער" ושירתה בכרם שלום, גבולות ונחשון. במהלך שירותה הכירה לילי את מישה, שהגיע מקיבוץ שריד, והם הפכו לזוג.

 

היחסים עם מישה ומשפחתו - היו כמעין אישור ללילי על הצלחתה להיטמע בחברה שאליה רצתה להשתייך - קיבוצניקים-צברים, מלומדים, אנשי תרבות.

 

בשנת 1962 נישאו לילי ומישה. לאחר שנה, בעקבות לידה מוקדמת שהסתיימה בפטירת תינוקם הראשון – חן, עברו לילי ומישה לשריד.

 

בשריד, כשהייתה בת 23, נולד רותם – עוגן נוסף לתחושת השייכות והקביעות. לילי הפכה לאמא.

 

כשרותם היה בן שנה וחודשיים, החליטו לילי ומישה לחזור לגן-שמואל, שהפך לביתם מאז.

 

לילי נכנסה לעבוד בגיל הרך, אלה היו שנים של למידה והתמקצעות, היא הרגישה שמצאה את מקומה, מקום המביא לידי ביטוי את יכולותיה וחוזקותיה, את היצירתיות, הנחישות והאמפטיה. החינוך הפך למשימה משמעותית בחייה, ולאורך השנים התקדמה והתפתחה, למדה והתמקצעה כדי למלא משימה זו.

 

דגן נולד ב 1968. סדר היום הקבוע של בית התינוקות, הדרישות הברורות, והנוקשות המסוימת של החינוך הגן-שמואלי שציפה מהאימהות להיות "שטאנץ" (במילותיה של לילי), לא היו פשוטים עבורה, ועם זאת, גם כאן בחרה לראות את חלקה המלא של הכוס – ולהתפעל מהשגרה הברורה שלא הייתה לה בילדותה, והייתה קסומה בעיניה.

 

בשנת 1971, עברו הוריה של לילי לקיבוץ. שלושה חודשים אחר-כך נפטר אביה בפתאומיות. אימה של לילי, לובה, חייתה עוד שנים רבות בקיבוץ והוא הפך לביתה האהוב.

 

הדס הצטרפה למשפחה בשנת 1972. כשהייתה תינוקת התחילה לילי לרכז את החינוך בקיבוץ ובמקביל ליוותה ילדים בחינוך המיוחד. המשמעות האישית, וההכרה של הסובבים, גרמו לה להגדיר עצמה בשלב זה כ"אשת חינוך", תואר שהייתה גאה בו ושיקף גם הוא את מי שהייתה.

בשנת 1977 נולד אשל, לידה שהובילה לתחילתו של שינוי באורח החיים. לילי הפסיקה לעשן, החלה להכניס לחייה פעילות גופנית ושמירה על תזונה נכונה, וכן הקפידה להזין את הנפש בלימודי העשרה, אירועי תרבות, טיולים וסיורים בארץ ובעולם, ובמיוחד בפעילות חברתית והתנדבותית במסגרות רבות ומגוונות, שהעניקו לה תחושת ערך ומשמעות רבה.

 

על אף הגירושים שהתרחשו ביניהם, המשיכו לילי ומישה לשמור על יחסים טובים ויציבים, המשפחה התרחבה, ולילי זכתה לנכדים קרובים ואוהבים שאיפשרו לה לראשונה לפגוש ולספר את חוויית ילדותה, פרק ששנים רבות הדחיקה ונמנעה מלחזור אליו.

 

לילי מעולם לא הייתה אדם בריא. עם זאת, כל השנים דאגה להיות זו שמנהלת את מחלותיה, ולא הם אותה.

 

השנה האחרונה הייתה קשה ומאתגרת. היא נזקקה לעזרה יומיומית וצירפה לביתה את רושל לה קראה "המתנה שלי".

 

כל עוד יכולה הייתה ליהנות מיופיו של הטבע, מעושר תרבותי, מיחסים חברתיים, ומהקשר המשפחתי עם ילדיה ונכדיה – היה טעם לחייה.

 

בחודש וחצי האחרונים נפרדה מאתנו לאט ובהשלמה. מלמדת אותנו שיעור נוסף על אומץ, ענווה, מודעות ובחירה.

 

לילי נפטרה כמו שרצתה – בביתה, ללא התערבות רפואית, מלווה בחברותיה ומוקפת במשפחתה האוהבת.

 

נזכור אותה בהערכה רבה ובאהבה גדולה.


רונית דה פאס

 

 

 



תמונות של לילי בר אילן מארכיון הקיבוץ
מזהה  508
העתקת קישור