תום רוט
תום רוט
  14/12/1988
  18/4/2020
ארץ לידה  ישראל
יישוב/עיר  גן שמואל
שכבה/קבוצה  הרדוף
בן/בת של  קרן ואמנון
אח/אחות של  אידן, בן


דברי פרידה של קרן


תום אני לא מאמינה שאני כותבת לך הספד בני בכור מחמד נפשי ילדי יפה התאור, איך יכול להיות ילדי שאתה רק בן 31 ואנחנו פה על מנת לקבור אותך זה בלתי נתפס. תום תקום ותגיד לי שזאת בדיחה מקברית. בוא בבקשה ותן לי חיבוק ותגיד מה את מאמינה לכל דבר.

ילד שלי מתוק אני כל כך אוהבת אותך לא ברור לי כיצד אוכל לחיות בלעדיך, בלי הבדיחות הסרקסטיות שלך, איך נסתדר עם התשובות הבלתי מחייבות שכל כך אפיינו אותך.


כשנולדת והבאנו אתך הביתה קרנו משמחה הבאת איתך המון אור ושמחה לבית .

לאחרונה התבגרת והחלת ליזום, החלפת מקום עבודה הגעת לרפת ונראה היה שמצאת את מקומך, אהבת את מה שעשית, ובסה"כ הדברים התחילו להסתדר לך.

אז למה למה למה כשהכל מתחיל להסתדר נגמרו לך החיים  אני לא מאמינה ולא מבינה.

אני מתחילה לחשוב שחודש אפריל הוא חודש שלא מסתדר איתי נראה שארצה לפסוח עליו בלוח השנה.


תום שלי ילד עם עולם ידע ועומק מרשמים כמו של אבא שלך, אוהב להתווכח ותמיד להציג את הצד האחר, וגם אם רק בשביל הויכוח.


לא מצליחה להאמין לזה שאתה כבר לא איתנו, לא תכנס אלינו ותוריד את הנעלים בכניסה ומיד סימור מופיע במרפסת.

כל הזמן מבקשת לנסות להתעורר מהסיוט אבל הסיוט לא נגמר לא יודעת מה זה אמור שלא תכנס לאלינו לארוחות תמיד קצת לפני כולם ותפתח בדיון עם אבא בנושאים שברומו של עולם.


אתה שכל כך דאגת לנו עם נושא הקורונה. בסופו של דבר הוצאת את כולנו להיפגש בזמן הקורונה.

לא מסוגלת לכתוב עליך במונחי עבר אוהבת אותך בכל לבי יפה ומתוק שלי מחמד נפשי אוהבת חיי.

אמא

* * *

בנדוד | כתבה טל

 

כאשר באנו לכתוב לך, מכל קצוות תבל, ניסינו לחשוב איך אתה היית רוצה שזה יהיה ומה היית רוצה שנגיד, אבל כנראה שאף אחד מאיתנו לא מספיק ציני בשביל בכלל לנסות.

 

אז ניסינו בדרך אחרת. קצת בכינו וקצת צחקנו ועלו לנו כל מיני תמונות:

-         אחד הדברים הראשונים שנזכרנו בהם היה השקע המצחיק שהיה לך בבטן כשהיית קטן.

-         אתה תמיד נראה כמו רוט - ראש גדול עם חיוך ענק ובנוי חזק.

-         תמיד מתווכח, תמיד יודע הכל. קצת עוקצני ומאוד(!) עקשן (שוב הרוט שבך יוצא).

-         ואיך אפשר לשכוח שאתה ושי כל יום הייתם אצל סבתא אלה - טוחנים שניצלים מחדר האוכל  (שהייתה מביאה במיוחד בשבילכם) פורעים לה את השיער, צוחקים ויושבים אצלה שעות.

 

תומסון, שום מילה שנכתוב ונאמר לא תוכל לתאר את ההלם, המועקה ושברון הלב שעוטף אותנו עכשיו.

תמיד תהיה חלק מאיתנו. אנו נושאים אותך בליבנו באהבה גדולה, בן דוד.

 

אמנון, קרן, אידן, בן וגילי:

אנחנו אוהבים אתכם מאוד ומחבקים חיבוק גדול,

המשפחה

 

 

* * *


מכתב לתומס | חברים נפרדים

 

ניר רותם

מה אומרים? איך נפרדים כל כך מוקדם מאדם שחשבת שתהיו חברים כל החיים? אני לא יודע... זה דפוק ולא הוגן. אני כן יודע שאם היית פה היית מנסה לעודד אותנו בחום ובהומור, ולא היית רוצה שנהיה עצובים. היית מגלגל עיניים על כל קלישאה שנאמרת כאן, אבל לפעמים קלישאות קולעות הכי טוב. היית אדם טוב טוב טוב ומיוחד כל כך... אני אתגעגע אליך כל כך... לעין החכמה והביקורתית שלך, לחוש הצדק החד והקולע שלך, לצחוק שלך שהיה פורץ כל כך בקלות, לשטויות שלך שמי שמכיר אותך, יודע בדיוק על מה אני מדבר... אני בטוח שעוד לא התחלתי להבין מה גודל החלל שהשארת פה אצלי, אצל כולנו...

ביי תומאס, תמיד תהיה איתנו... אוהבים אותך.

 


תובל בראון

בומבה, בעצב רב ובשוק מוחלט אנחנו נפרדים ממך. הראש עדיין לא יכול לתפוס את האובדן אבל הנפש כבר מרגישה את גודל המכה והצער. היית אדם חכם, מצחיק, יצירתי, עובד חרוץ וחבר טוב. לא הרבה יודעים אבל מעבר לכל התכונות הנעלות ששכנו בנפשך היית גם אלוף הטטריס של הקיבוץ בפער עצום ואני זוכר איך כולנו היינו מסתכלים עליך משחק בזמן המשמרות בכתש ולא מאמינים למה שאנחנו רואים. הקוביות נפלו במהירות מסחררת ואתה עם חיוך נצחי ושלווה גדולה היית מסדר  אותן במקום כאילו כלום. מהירות המחשבה הזו עמדה לצידך בכל מה שעשית וכך גם ברפת שבה התחלת לעבוד לא מזמן ובקצב מסחרר הפכת לרפתן ידען ומקצועי, ובעיקר רגיש לנפשן של הפרות ודאג לרווחתן במסירות ובאהבה. אני אתגעגע אליך תמיד ואוהב אותך ועצוב כל כך,

 


אופיר כהן

תומס שלי,  חבר ילדות של ממש. אני מקווה שלקחת איתך לקבר את כל השטויות שלנו, של השלישיה הזו, אני אתה ותומר. אצלי הזכרונות תמיד ישארו. הזכרונות של השירים, הארוחות המיוחדות באמצע הלילה, השמות שהיינו ממציאים לאנשים בקיבוץ, השיעורים אצל מירצי (שהיא מירי ברעם), השכנועים לקנות בגדים חדשים (לספר אנקדוטה). ובעיקר החיבוק. החיבוק החם במפגש אקראי בקיבוץ, עם התעניינות על מה חדש, ומה שלומי. כזה היית וכזה תיזכר אצלי, אדם חם ובלתי אמצעי, ציניקן מטורף. חבר אהוב ששמור בליבי. תמיד

 


חן אסייג

בומבה שלנו, הווכחן האולטימטיבי. בחור מלא ברגש שהיה מסתיר אותו שלא בהצלחה יתרה מאחורי הרים של ציניות והומור והיה נותן לו לפרוץ אחרי כמה דרינקים בצורה של חיבוקים אדירים לכל הסובבים.

בחור רציני שידע לקחת על עצמו ריכוז משימות וצוותים בנעורים מצד אחד, ופושטק גדול שידע לפרוץ לכל מחסני האלכוהול בקיבוץ לארגן שתיה למסיבות הג׳ונגל המחתרתיות שלנו בימי שישי בערב מצד שני.

כלכך מוזר לכתוב עליו בלשון עבר, אבל זה גם כלכך בומבה לעשות ״דווקא״ לכל החבר׳ה (זה נכון)

 


מעיין דאונוב

תומאס, בוש, בומבזאורוס, בובס...

כמה זה לא נתפס להיות בלוויה שלך...

בטח אותך זה מצחיק - לראות את כולנו ככה עצובים ובוכים עליך. "מה הם עושים מזה כזה עניין," היית אומר, "זה הכי טבעי בעולם למות".

ואז היינו מתווכחים על נסיבות מוות ועל לגיטימיות של עצב... כמה שאתה אוהב להתווכח...

זוכר את הפעם ההיא לפני שנים שהתווכחנו (זה היה עוד במוסד או שכבר ישבנו בביצה?) - בפעם ההיא, תומאס חצוף, טענת שלא תהיה נוכח בלוויה שלי.

אפילו לא הזדעזעתי, כי ידעתי שאתה מחפש את ההלם שלי, ורק ניסיתי לבטל את כל הטיעונים שלך - שלא נהיה בקשר, שאולי לא תגור בארץ בכלל... "מה יש לך, ברור שתבוא ללוות אותי..!" השבתי... המחשבה שלא תהיה בחיים בכלל לא חלפה לי בראש. ואתה, מעצבן אחד, תמיד אתה צודק.

 


עמית רותם

אני אשמור לך כיסא, כזה כמו שהמבוגרים עושים,שידעו שזה רק בישבילך. אני אשמור לך כיסא בשולחן החדר אוכל,אחד באמצע יחד עם כול.

אני אשמור לך כיסא בערבי החול, וסביב שולחן השבת והחג והקוד.

אשמור לך כיסא איתנו באוטו בנסיעות, הקרובות והרחוקו.

אשמור לך כיסא בשולחן השמחות המשותפות ובאבלים הכבדים.

אשמור לך כיסא בשורה הראשונה למהפכה ולרגעים הגדולים שעוד לפנינ.

אני אשמור לך כיסא ממש פה לידי לרגעים של געגוע וחוסר באהבת.

אני אשמור לך כיסא תמיד אצלי בלב, אני מבטיח, רק בבקשה תחזור לשבת איתנו.

 


נתנאל מקרם

תום היקר, תומס,

אנחנו נפגשים בשביל כמו תמיד אני זורק לך משפט אתה מחזיר לי שתיים, תמיד כקונטרה לפעמים בהתרסה. יש עוד צד יש עוד כיוון להסתכל על החיים. היית חלק מהנוף שלי במקום הזה, מתמשך, יציב חזק ונטוע באדמה הזו. בזמן האחרון התמתנת התיישבת, משהו חדש  עמד בפתח, כואב לי שהלכת מאיתנו דווקא כשהיה לך טוב כל כך.

 


טל קוליקובסקי

אני חושב שאחד הרגעים שהכי זכורים לי איתך, זו הפעם ההיא שלקחנו אוטובוס מקומי לתחילת המסלול באנפורנה (טל ותום טיילו יחד בנפאל), ולא היה מקום בתוך האוטובוס, אז היינו צריכים לשבת על הגג למשך כמה שעות, לצד המקומיים ושאר הציוד.

כל הדרך דיברנו על ביולוגיה, פיזיקה, על התניות חברתיות, על הפוליטיקאים והתאגידים שמושכים בכל החוטים, ובעיקר, על כמה החיים האלה מטורפים ואינסופיים ושאתה לעולם לא יכול לדעת מה יקרה בעוד רגע.

למרות שלא היינו חברים קרובים, במובן היומיומי של המילה, אני חייב להגיד לך עם יד על הלב, תמיד הרגשתי שאתה אחד מהאנשים שמבינים אותי בצורה הברורה והבהירה ביותר, עם המוח החריף והמבריק שלך, עם הקליטה המהירה וזווית המחשבה הרחבה, שרואה את כל התמונה, תמיד, ועם הלב המאוד רגיש שלך, שפעמים רבות הסתרת מתחת לחומות של הומור סרקסטי ומושחז.

אני מדמיין שאם היית עומד פה איתנו, היית אומר בסוף ההלוויה:

"יאללה חבר'ה, כולה מתתי, מה אתם עושים עניין?"

אז אני חושב עליך ומשתדל, למרות שזה מאוד קשה, לא לעשות עניין.

וכמו שפעם אמרנו באיזו שיחה על אחד ההרים - נפגש שוב איפשהו באינסוף. 

עד אז, אתגעגע אליך מאוד

 


תומר קרם

בגן, בכיתה בבית הספר, במוסד, בטיול בהודו ועד היום. כמעט ולא היה עובר שבוע מבלי שהייתי פוגש אותך.

כל כך הרבה שעות של דיבורים על כוס קפה אצלי במרפסת. מדי פעם מדברים על משהו חשוב, לרוב מקשקשים על שטויות, היה לנו סוג הומור השייך רק לנו, דברים שהייתי יכול לומר רק לך.

ולדעת שאני בחברה טובה, תומס יבין אותי הייתי חושב לעצמי. היינו יכולים להתווכח שעות על כל נושא שבעולם, בקולך הרם היית מביע את דעתך, ותמיד היית לך אחת... למדתי ממך כל כך הרבה.

היית ציניקן, לו היית פה עכשיו ורואה את כל הבעת הרגשות האלו היית זז בחוסר נוחות, מבריח דמעה ומנגב אותה מהר. אומר (כך היה קורא לי) נו די אין צורך בכל זה, אבל בפנים תומס אני יודע שהיית רגיש, אז תרשה לי להביך אותך לרגע ולומר לך כמה אהבתי אותך וכמה אתה תחסר לי.

במחשבותיי היינו חברים גם בגיל 90, יש עוד הרבה דברים שאמרנו שנעשה יחד  המחשבה שלא אפגוש בך יותר חודרת חד ועמוק ומכאיבה לי כל כך.

תומס חבר יקר שלי, אני אמשיך לשבת במרפסת ולנהל איתך דיאלוגים בראשי, הזמן אולי יקהה את העצב וגם את תמונתך בדמיוני, אבל כמו בחייך תהיה נוכח בזיכרוני תמיד.

 



מילים של קרן בשבעה של תום

 

תומי שלי ילדי יפה התואר.

רוצה להתעורר מהסיוט ולהיות שבוע קודם.

כל כך מתגעגעת אליך לשיחות הקצרות של כן/לא/אולי.

לדיונים בקולי קולות שלך שלעיתים היו סתם בשביל להיות.


רוצה כל כך נשק אותך יפה שלי.

לא יודעת מה לעשות מפחדת מההתמודדות סורחת ממנה בכל דר, כל כך רוצה להבין.

משתדלת לא לחשוב על איך היה בכל זאת ניתן להציל אותך ברור לי שלא תחזור אלי, ובכל זאת המחשבות כל הזמן עוברות אולי היינו צריכים לבוא קודם.


גילינו שהיו לך חיים קצת שונים ממה שידענו, יעל דנון בקרה אותנו וממנה הורחבו ידיעותינו עליך

תומי שלי לא יודעת מה לכתוב ומה לעשות אוהבת אותך כל כך שזה כואב בצורה שלא ניתן להגדירה

הבטן כל הזמן מקובצת והאויר מתקשה לחדור לגוף.


רוצה להאמין שנצליח להמשיך לחיות ולהנאות שוב מהעולם שחשבתי שהוא יפה.




לרגל ה-30 לתומס | אייל ילין

לרגל ה-30 לתומס אני רוצה לומר כמה דברים. קשה לחשוב על זה בתור "לרגל ה-30 לתומס". קשה לחשוב על זה בתור "גילוי מצבה". או לחשוב על לוויה או בכלל. אני חושב על זה שרוב הזמן אפילו להיות עצוב בשבילי זה לא פשוט, ושקשה לעצב לפלס לו דרך מבעד לתדהמה הגדולה, וכשהוא יוצא לרגע פתאום דברים מתחברים, וזה נראה הגיוני. ומתחיל החלל.

 

הבשורה על תומס תפסה אותי בחדר, רגע אחרי שסיימנו להקליט שיר לכבוד אחד מימי הזיכרון. ובא אלי תובי רכוב על אופניים וביקש שאצא אליו, והוא היה דרמטי עד כדי שהזמנתי אותו פנימה לשתות משהו, והתכוננתי לאיזו תסבוכת שעכשיו יחד צריכים לפתור. ותובי מספר לי על תומס ותופסת אותי התדהמה, שלא עוזבת. גם עכשיו. אני חושב על זה שכשאדם מבוגר הולך מאיתנו אנו עוברים את ההבשלה הזו, את הדרך, לאט ובהדרגה ולפעמים אפילו יחד. ותומס עזב אותנו צעיר, באבחה אחת, בלילה, והשאיר אותנו לבד עם מלאכת ההפנמה. ותובי לוקח אותי אל איפה שנמצאים כל החברים, שיודעים כבר כמעט כולם, ונותרו עוד מעט מהם שצריך לאסוף ולבשר. ובדרך אני שואל אותו שאלות מטופשות כמו "מה אני אמור לעשות כשנגיע", ואני מפחד לשאול אותו באמת מה קרה שם, מה קרה לתומס, ואם כאב לו, וכאלו שאלות.

 

תומס יקר לי. יקר לנו מאוד. האופן שבו היו נראות הפנים של כולם גורם לי להרגיש שזו באמת תסבוכת נוראית שצריך לפתור. לראות אותם בכאב הגדול, בשוק, ובאבל. אני מגיע ורואה את תומר, שיש בפנים שלו כאב שיש איתו כמעט מן עלבון שכזה, מול החיים שהפילו עליו כזה אסון. או כמו שנירו כותב בהספד שלו על התחושה שזה הכל דפוק ולא הוגן. זה לא מגיע להם, ולא מגיע לקרן ואמנון. לא רק הכאב, אלא גם התמהון לא מגיע. ואני מרגיש שאני רוצה למצוא פתרון לסיפור הזה, כמעט כמו ילד שלא מאמין ומחפש מוצא אצל המבוגרים. אני מסתכל על אבא שלי, ששכל את אחיו ויודע מה זה לגדול להורים שאיבדו בן, ואני מחפש בעיניו מה יש לו להגיד ומה עושים עכשיו. או רוחל'ה, שמתמיד היא בשבילי מן אישה מעשית וממוקדת, ואולי באותה קלות שהיא חותכת עוגה בשבעה ומסדרת את השולחנות היא גם יכולה לסדר את התסבוכת הזו עם תומס. ויש משהו איום ונורא אצלי בפער הזה, בין התחושה שמה שקרה הוא אי-הבנה שצריך לפתור, ובין הידיעה שזה לא אפשרי.

 

תומס היה אהוב ומיוחד. היה מרכזי בינינו. מיכל המדריכה שלו בנעורים כותבת עליו "נפש מיוחדת כזו, נדירה". אני חושב על כך שכל מוות של אדם חושף בפנינו, בבת אחת, את החיים שקדמו לו, וזה של תומס חושף בשבילי את המקום המיוחד שהיה לו, את האדם המיוחד שהוא. את זה שתומס אהב טבע ואת החיות שבו. לפני כמה זמן קראתי בעיתון "הארץ" שנמצא על קרקעית האוקיינוס בעל החיים הארוך בעולם עם 46 מטר וישר חשבתי על תומס. על העניין שהיה מגלה בזה. או כמו לראות במהלך היום את העורב האפור מתבונן על דברים בדשא ושוקל בראשו, או מפיל אגוז על הכביש שהמכוניות יעזרו לו. תומס אהב את כל אלו והבין בהם הבנה עמוקה שיש איתה תשוקה. להסביר זה דבר אחד, אבל עם תומס תמיד הייתי מתלהב ביחד. דרך ההסבר והמחשבה פתאום מבינים את היופי. לא אשכח איך אחרי קורס באוניברסיטה בנושא אבולוציה באתי אליו מוכה בפליאה, ואמרתי לו שמעולם לא הבנתי את הפלא הפשוט שיש ברעיון הזה כמו שעכשיו. כלומר הבנתי את הרעיון וכמובן שהסכמתי איתו, אך לא הבנתי אותו ככה. הבנה שחושפת את היופי. ותומס הגיב אלי כאילו רק עכשיו גיליתי את אמריקה, ויחד עם זאת שמח ונהנה, ועצר להתבונן שוב באותו היופי, יחד איתי. כך תומס והאהבה שלו לדברים כאלו, ופתאום נראה לי שיש משהו מההנאה שלי לספר על דברים, משהו ממנו, גם כשאני מספר עליו.

 

תומס עבר לאחרונה תקופה טובה. כולנו ראינו את זה. משהו בו "התמתן והתיישב" כמו שנתקה כתב. גם קרן כתבה על זה. זה היה מאוד מורגש. תומס התחיל עבודה ברפת, ומאוד התלהב ממנה, התמקצע בה ועשה הכל ביסודיות ובחריצות. הוא עבר לשם אחרי תקופה לא פשוטה במפעל, בה הוא כבר התחיל להרגיש עייפות ושחיקה, וחיפש דבר חדש. חיפש להתקדם. ברפת הוא מצא את זה דרך עבודה פיזית, שיש בה גם חיבור לחקלאות ולטבע – משהו חזק ואמיתי, ודרך המקום המשמעותי שלו בצוות, שכלל גם הרבה אחריות. הוא נהיה משמעותי ונחוץ מהר מאוד, הודות ליכולת החזקה שהייתה לו להבין ולזכור, וכמובן שדרך התשוקה למה שהוא עושה. שמחנו שטוב לו. שהגיע למקום נכון. גם עם החבר'ה היה לו טוב. היינו נפגשים הרבה, משוחחים ועושים דברים יחד. היינו מרכזיים מאוד בעולם האחד של השני. יש משהו עצוב וקשה בכך שתומס הלך מאיתנו דווקא בתקופה כזו שטוב לו ושתפס כיוון, אבל אני חושב על כך שיש בזה גם משהו מנחם, לדעת שככה היה לו לאחרונה. תומס הלך מאיתנו כשהוא מוקף משפחה וחברים שאהובים עליו, וממלא את הזמן שלו בדברים שהוא נהנה מהם, ועובד בעבודה שטוב לו בה.

 

אני יושב וכותב את כל הדברים האלו ומרגיש שיש עוד המון לספר על תומס. פתאום שיראו אותו, שידעו עליו. שאהב לעזור ולתת כתף, גם בדברים מפרכים ומורכבים, כאילו שהם לא מפרכים ולא מורכבים. כאילו שזה ממש טבעי ומובן מאליו. אני חושב על איך בנה עם נתקה את הפרגולה שלו. אוו-ווה כמה שהם עבדו שם, יום שלם בשמש. נתקה צריך חבר שיעשה את זה איתו, ותומס שם לצידו. ואת זה שתומס היה איש משפחה, שאהב את הוריו והיה גאה בהם. היה גאה בחריפות ובידענות של אמנון, ופעם גם אמר שזה בא לו ממנו. ואיך הוא אהב את קרן. איך לפני החתונה של בן התנהל דיון על הבגדים שתומס ילבש. תומס לא אהב להתלבש מתוקתק וחגיגי מידי. אני לא יודע למה. מן פרנציפ כזה. והיה דיון במרפסת אצל תומר על הנוקשות המטופשת שלו ואמרתי לו אתה יודע מה תומס... לפעמים מה שחשוב וכיף זה לעזוב את הפרנציפים שלנו בצד, אפילו שמשהו חשוב לנו, נכון... לזנוח אותו כדי לרצות ולעשות טוב למישהו שאנחנו אוהבים וזה חשוב לו. תחשוב כמה זה ישמח את אמא שלך. תבוא לחתונה, תתלבש יפה, כמו בן אדם. אפילו שזה נראה לך מטופש. אמא שלך תשמח זה מה שחשוב. ותומס הסתכל עלי ואמר לי שהוא שונא אותי ומה שאני עושה זה לא בסדר עכשיו, וידעתי שהייתי צריך לשלוף את קרן מוקדם יותר ומרגע ששלפתי אותה הוא אבוד. ובאמת משהו נחצב שם אל ליבו כנגד הפרנציפ המטופש הזה, והוא הלך עם נתקה ותומר לזארה לקנות בגדים, והוא מדד שם יפה בלי קונצים ובלי חוכמעס את כל הבגדים שהם הביאו לו לנסות. איך שהוא שיתף פעולה, הם לא האמינו.

 

כואב לי שתומס הלך מאיתנו. אנחנו נכנסים עכשיו לשלבים משמעותיים מאוד בחיים שלנו. מסיימים תארים, משתקעים בעבודה, מגלים יותר מעורבות במה שקורה בקיבוץ שהוא הבית שאנחנו בוחרים לחיות בו, וחלקנו גם בונים זוגיות ומתחתנים. כואב לי שתומס לא יהיה איתנו בתקופה הזו. כואב לי מאוד שלא יהיה איתנו בחתונה של ג'ורדי. אני שוב חושב על זה שתומס היה מרכזי בשבילנו, ובכלל על הקשר המיוחד שיש בינינו, החברים בקיבוץ שגדלו יחד ונמצאים יחד עד היום. פתאום זה נראה לי כמו איזו מבנה מרהיב כזה, איזו מכונה כזו שהמוות של תומס חושף פתאום את הרכיבים הפנימיים שלה, את איך שהדברים עובדים: את זה שאנחנו נפגשים הרבה יחד, משוחחים, מתלוננים לפעמים, מתייעצים זה עם זה. את זה שמילדות אנחנו יחד, כבר שנים, מלווים אחד את השני, בבית הספר ובמוסד, בצבא ובטיול. מתקרבים ומתרחקים לפעמים, ושוב מתקרבים ומגלים זה את זה. את זה שאנחנו חלק מהנוף במקום הזה, האחד בשביל השני. אתה רואה את הדבר הזה, את הקשר, וכל אחד מהחברים כותב אותו בדרכו. סמוד כותבת על זה שתמיד נהיה בקשר כי קושרים אותנו מיליוני רגעים של חוויות, ולורי מספרת איך היא נזכרת בשיר רקמה אנושית של חווה אלברשטיין, ותומר מדבר על שולחן שאחת מהרגליים שלו הלכה וכל האיזון השתנה. ואני מבין דרך המוות של תומס עד כמה הוא ושאר החברים שלי ממלאים את העולם שלי, עד כמה הוא וכולם נטולי תחליף, ועד כמה הם חלק בלתי נפרד מהזהות שלי. אני אינני מי שאני, ללא חבריי.

 

ואני רוצה להגיד משהו אחרון לסיום. על החבר'ה. על הכוח המופלא שלהם. על היכולת האנושית שלהם, להתמודד כל אחד בדרכו עם מה שקרה. ראיתי אותם בכאב גדול, שלצידו תמיכה וסיוע, חברות ואהבה. וכל אחד מהם בדרכו היה שם. אני זוכר את החיבוק שג'ורדי נתנה לי כשהגעתי אליה, ואיך שאוס הרכינה עלי ראש והחזיקה את ידי. את כוס הקפה שעמיתי הכין לתומר שישב המום על הספה, את חנדול שלקח על עצמו להתקשר ולספר, וסיפר גם לשוויג, ושוויג עשה נסיעה לילית כדי להגיע ולהיות איתנו, כמו מסע כזה. ואת כל החברים שכתבו יחד הספד שהוא כמו מכתב עם הרבה כותבים לתומס. אני גאה ואוהב כל אחד מהם, ושמח שיש לי חברים כמוהם שמלווים אותי בחיי, ושמח שגם תומס זכה לחברים כאלו, בחייו שלו.

 



תמונות של תום מארכיון הקיבוץ

 

מזהה  511
העתקת קישור