אווה שרון
אווה שרון
  1/7/1940
  29/5/2020
ארץ לידה  פולין
יישוב/עיר  טרלוב
שכבה/קבוצה  אילה
בן/בת זוג  חיים
הורה של  יותם, עמית, אלד, אילון ודפנה



אווה שרון – קורות חייה | עמירה הגני

סיפור חייה של אווה מתחיל בכפר טרלוב שבפולין, ואולי לא באמת שם, מעולם לא נודע לה באמת איך הגיעה לכפר ההוא. זה היה בשנת 1940, ואולי לא באמת אז, אולי לפני כן או אחרי כן. מעולם לא נודע לה מתי בדיוק. גירסאות שונות היו לפרטים האלה, שכל אדם אחר יודע אותם בוודאות ומציין אותם כשהוא נשאל על כך בבטחון גמור. זו ראשית חייו של אדם,  ידועה וברורה. אווה לא יכלה לדעת, מעולם לא היתה באמת בטוחה. נקודות ההתחלה של חייה נשארו עמומות לה לתמיד. 

 

מה ששמעה וסיפרה לילדיה, לאחר שידעה כבר על מחלתה הקשה, היה הסיפור שסיפרו לה מי שראתה בהם כל חייה סבא וסבתא שלה. הם לא היו באמת סבא וסבתא שלה, אבל אהבו אותה והיא אהבה אותם ככל שיכלו. הם קיבלו אותה מידי אמה שהובלה אל המשרפות ובדרך לשם הצילה את חייה של הילדה. הם גידלו אותה בביתם בכפר טרלוב, ועד היותה בת תשע לא היה לה איש מלבדם ומלבד בניהם הבוגרים, שהיא הכירה כדודים. לאחר שנעקרה מביתם כשהיא בת תשע בידי יהודי שהתחזה כאביה, שמרה על קשר איתם באמצעות כומר הכפר. הם לא ידעו קרוא וכתוב. היא ביקשה שיספרו לה כל פרט הידוע להם על מוצאה. לדבריהם, אמה הובאה לטרלוב מהעיר קז'ימייש. אווה לא חקרה הרבה מעבר לכך. והיו גם גירסאות אחרות. בשנת 2004 הוכרו הזקנים כחסידי אומות העולם והונצחו ב"יד ושם".

 

האיש שהוציא אותה מביתם ביקש לאמץ אותה כתחליף לבתו שאבדה במלחמה, אך הדבר לא צלח. לאווה נודעה האמת כששמעה ריב משפחתי בין מי שקראה לו "אבא" לבין מי שקראה לה "אמא". הם כבר היו אז בישראל, בשער העליה, והיא הועברה מביתם לבית ילדים שהמתינו שם לשיבוצם בארץ. מכאן גאל אותה בולק פגי, שבא לקחת משם ילדים שיועדו לגן שמואל. היא לא יועדה להגיע לכאן, אך  בולק לא עמד בלחציה של המנהלת שראתה את הילדה בת ה-10, נואשת ואבודה, וביקשה למצוא לה בית. בולק הביא אותה הנה, היא נקלטה בקבוצת "איילה", ובעיקר בביתם של חיה ושולם הוכשטיין. הם אימצו אותה אל ליבם ואל חייהם. לאט-לאט הופשר הקפאון בנפשה ובחייה, לאט-לאט החלה להרגיש רצויה, אהובה ומוגנת.  היא נפתחה וצמחה ובגרה והיתה לאווה צור, ואחר כך לאווה שרון, אשה רבת כשרונות ומלאה חיוניות ויצירה: מחנכת במוסד החינוכי 13 שנה, מזכירת הקיבוץ, עובדת סוציאלית, מייסדת ומנהלת "מילוא" – מרכז לימודים ופנאי לאוכלוסיה המבוגרת של ישובי המועצה האזורית, במשך שנים רבות, ועם צאתה לפנסיה – הוגה ובונה את מערכת הגיל השלישי בקיבוץ, ומייסדת מועדון יום ב' – מועדון חברתי בקיבוץ גן שמואל. בגיל מאוחר גילתה את אמנות הקרמיקה, שהיתה לה דרך לביטוי רגשותיה.

 

עם חיים שרון הקימו משפחה חמה ומלוכדת, הולידו ארבעה בנים, אימצו את דפנה וצרפו גם את נטע, והיו לכולם הורים אוהבים ומסורים. את נכדיה אהבה אהבת נפש, וראתה בכל אחד ואחת מהם מקור של אושר והתחדשות. בחתימת סיפור חייה כתבה: "כל ילד שנולד נראה היה לנו כאילו המצאנו את העולם מחדש, ונהנינו הנאה אדירה מילדותנו השניה, שהיתה בעצם הראשונה... הרגשנו שיצרנו לנו בית ויש לנו משפחה נורמלית... זרמנו עם החיים".

את העמימות חסרת הזהות שבה גדלה עיצבה במו-ידיה לחיים שהיו מלאי יצירה ונתינה ומסירות ואהבת אדם. יהא זכרה שמור ומבורך בחיינו.



אוה שרון – הספד | יותם

 

אנחנו נפרדים היום מאמא שלנו, הטובה היפה והאהובה, שנתנה לנו כל כך הרבה אהבה. מסבתא שעזרה לנו ברצון ובשמחה לגדל נכדים ונכדות ויצרה איתם קשרים שלא תלויים בנו. אבא נפרד מהאישה שעשתה איתו חיים שלמים, שתמכה בו והוא בה, באהבה אין קץ, גם כשהיה קשה מאוד. בשנים האחרונות היא התמודדה עם מחלה נוראית שגמרה לה את הגוף בזמן שהיא רצתה לחיות עוד, ליהנות משנות הזיקנה. זה נלקח ממנה, והיא לא השלימה עם זה וסבלה סבל גדול.

 

אמא הייתה בנאדם יוצא צן הכלל. היא הגיעה לשנות ההתבגרות עם ילדות שיכלה למשוך אותה אחורה במשך כל החיים, אבל היא הסתכלה תמיד קדימה, על מה אפשר לעשות, ואז עשתה את זה. היא הכירה את אבא, ביקשה שיעזור לה עם הלימודים, הם התחברו לזוג ועשו משפחה – כמו שהיא תיארה זאת - בלי שיהיה להם מושג איך. היא אמרה שלא היה קל לגדל אותנו, ארבעה בנים שמשתוללים בדירה קטנה, אבל לאמא היה מאגר ענק של אופטימיות, והיא, אולי חוץ מבסוף, ראתה תמיד את הטוב. אמא ואבא הגדילו את המשפחה ואימצו אלינו את נטע, ואחר כך את דפנה. הייתם אומרים – איזו גדלות נפש, ואכן היתה לה נפש גדולה, אבל זה לא היה רק זה. אמא אמרה שככה עושים חיים טובים, אוהבים ונותנים בלי חשבון ומקבלים בחזרה. נטע ומוטי נתנו לאמא לאין שיעור בחזרה ודפנה אהבה אותה בעוצמה שאי אפשר לתאר במילים. וככה אמא, הילדה המאומצת שבאה מכלום, אימצה גם היא ונתנה חום ובית.

איך נמשיך בלעדיה. נשארנו יתומים מאמא. בלי האור של החוכמה שזרח לה מהעיניים הכחולות, בלי המשענת שתמיד ידענו שתתן לנו עם היכולת לראות אותנו לעומק ולכוון אותנו לטוב. איך אבא ימשיך בלעדיה. הוא מרגיש כאילו נכרת ממנו חצי. נצטרך להיפרד ולהישאר עם הזכירון כלומר להחיות את מה שהיא נתנה לנו, לאסוף את מה שיש, לראות את הטוב שבו, לגדל אותו ולטפח אותו. נצטרך להיפרד ממנה ולעשות את החיים בעצמנו. בלעדיה. אנחנו נפרדים עכשיו. היי שלום אמא. את יכולה לנוח. את ממשיכה לחיות בלב שלנו.





תמונות של אווה מארכיון הקיבוץ
מזהה  514
העתקת קישור