רחל סולניק
רחל סולניק
  18/5/1943
  24/11/2020
ארץ לידה  ישראל
שכבה/קבוצה  אלומה
בן/בת זוג  עמנואל
הורה של  דביר, תובל ועירד
 

הספד לאמא | דביר  סולניק

אני מניח שיהיו כאן אחרים שיספרו לכם מי הייתה רחל סולניק בשבילם. חלקם אולי יציינו את חוכמתה, יופיה, או העובדה שמדובר בנהגת הגרועה בהיסטוריה. אני רוצה לומר תודה.


אני מניח שלרבים מכם יש סיפורים אמביוולנטיים על הקשר שלכם עם הוריכם. אצלי אין. מאז ומעולם ידעתי שהורי תמיד עשו הכל, הכי טוב שידעו, כדי שלעירד, תובל ולי יהיה טוב. תמיד אהבו אותנו בלי די, על כל חסרונותינו ועוונותינו. מעולם לא חשבתי שנכון לאדם לבקש יותר.


מאות שעות ליטפה אותי, חרשה בשערי, גם כשהייתי כבר בן 16. אולי גם בן 40, מינוס נושא השיער... ימים שלמים הטלטלה איתי באוטובוסים אל בתי חולים, לסעוד את מגוון האתגרים שהבאתי עימי ו/או יצרתי בשובבותי. בתורנות עם אבא, חודשים ארוכים ישבה לילות שלמים ליד מיטתי, כשפחדי הלילה תקפו אותי בגיל מאוחר שבו כבר לא הייתה שמירה הורית בבית הילדים. אחר כך כמעט נאלצו לעזוב את הקיבוץ כיוון שהעזו לקחת אותי אליהם הביתה בלילות.


אמא שלי הייתה אשה של נשים ואנשים, פחות של ציבור. על רקע האמונה והמלחמה בזכותן וזכותם להגשמה עצמית ספגה עלבונות ונאצות, מכתבים אנונומיים הופצו בגנותה בתאי הדואר. בתמורה קיבלה מחוות אהבה שקטה ויפיפיה שהעניקו לה נשים וגברים שעזרה להם. בחג הקיבוץ האחרון שחגגנו יחד, כשכבר היתה עמוק בתוך האלצהיימר, ובקושי זכרה כבר מילים בסיסיות, נדהמתי שידעה לנקוב לא רק בשמות כל הצעירים על הבמה, אלא גם להסביר לי לאיזו משפחה הם משתייכים וכמה הם כשרוניים. 


אני מבקש לומר גם תודה לצוות בית דורות, בראשות אורית ורחל, שטיפל באמא במסירות אין קץ, ועזרו גם לנו מול מחלה נוראה, חד כיוונית. לאמא היה גם את עירד, שלקח אחריות ומצא חמלה נפלאה והגיע כמעט בכל יום לבקרה.


מעבר להכל, היה לאמא את אבא. מרגע שהיה ברור שהמחלה נוכחת וגוררת את אמא מעולם המילים, ואחריו מכל השאר, אבא טיפל באמא במסירות אין קץ, בדברים שפיזית בכלל קשה להאמין בהם כשמדובר בנער בן 80 פלוס. כל כעס שאי פעם נכח נעלם, ואמא העריכה זאת כל כך. עד הרגע האחרון.

תודה אבא. תודה אמא.

 

***


על קברה של רחל אהובתנו | חיה גרץ רן  


באהבה לעמנואל לדביר, תובל עירד והמשפחה.

 (רחל 1960)

 

רחל נולדה בת"א מאי 1943. בכורה להורינו אהרון ולאה גרץ. עלו לארץ בסוף שנות ה-30 מטעמים ציוניים.


המשפחה עברה לחולון ב-1945 לבית דו משפחתי עם גינה קטנה .לבעלי השיוך למפלגת מפא"י נתנה הרשות לרכישת הבתים במחירים נוחים.


בבית זה גדלנו ארבע בנות. מחזה יוצא דופן בשכונה שבה לרוב השכנים היו שני ילדים בממוצע.

התחנכנו לאור ערכי תנועת העבודה (אבא השתייך לתנועת החלוץ). אבא עבד כפועל פחח בקואפרטיב (בית החרושת ) "ארגז" וקודם למנהל מחלקה. אמא הייתה עקרת בית ולהשלמת הכנסה התפרנסה כתופרת בית.


מחסור בכסף היווה מרכיב נוכח ומשפיע בחיינו כילדות. למרות זאת הערכים האסטטים והקשר לספרות, מוזיקה היו חלק משמעותי בחיי היום יום. הגענו למסקנה ששני ההורים שלנו היו אמנים שלא מימשו את עצמם ובכך בעצם חיזקו בנו את הצד היצירתי שיקבע את הדרך שכל אחת מאיתנו בחרה.

רחל חייתה איתנו בבית עד גיל 13. הייתה ילדה יפיפייה ומופנמת. סניף קן השוה"צ היה קרוב לביתנו ורחל הצטרפה לתנועה למרות הלחץ הכבד שאבינו הפעיל עליה .עבורו השומר הצעיר ומפם היה דגל אדום המזוהה עם בגידה. בגיל 13 החליטה בעקבות חברה לעזוב את הבית ולעבור להתחנך בקיבוץ גן שמואל.  


המעבר לקיבוץ שינה את חייה והשפיע על כולנו. שם בנתה את האני שלה עצמאית. בעלת ערך ויצירתית .הפכה עבורי דמות נערצת ומשפיעה. החדר שאליו עברה לגור עם עמנואל שימש לי מקור למפגש ראשון עם ספרי השירה של יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ ודוד אבידן. התקליטים של בוב דילן, ג'ואן בייאז, האורגים.


משנת 1965-1976, במשך 11 שנים .רחל עבדה כגננת בגן חובה.

 שיתפה אותי במערכי הגן שהכינה ברצינות וביסודיות .שילוב של ציטוטים וטקסטים מעשירים וחשבתי לעצמי :"אשרי הילדים שכך נבנה עולמם".


1976-8 היציאה להשתלמות של עמנואל בגידול דגי נוי ביפן עם הילדים דביר, תובל ועירד היו השנים המאושרות בחייה האישיים, משפחתיים. פעם ראשונה בהרכב משפחתי אינטימי אפשרו לה חיים קרובים עם ילדיה. המפגש עם התרבות היפנית. האנשים והנוף המדהים חדדו את הערכים האסטטים שכה היו חלק ממנה.


בחזרתם לארץ שינו את חדר המשפחה. הרצפה כוסתה במחצלות והתבקשנו לחלוץ נעליים בכניסה. על הקירות נתלו רישומי קליגרפיה יפנית ופסלוני גיישות, סמלים יפנים .

עד היום שמורים אצלי המכחולים ואבן הדיו השחורה שהביאה לי במתנה .לא העזתי לגעת בה ולהרוס את אריזתם המושלמת.


עם חזרה לארץ רחל המשיכה לעבוד בחינוך עוד כארבע שנים.

לרחל היה הכישרון הנדיר להקשיב, היכולת להתבונן פנימה לתוך הנפש של מי שעמד מולה ולתת לו את הבמה. זה הכיוון שאליו הלכה. בשנות ה-80 למדה ועבדה בקיבוץ הארצי וגם עשתה כתבות עיתונאיות שעסקו באמנות.


באמצע שנות 90 חזרה והקימה את משאבי אנוש בקיבוץ ובבית החרושת.

גם בתוך המשפחה נהגה לעשות לנו הפעלות. משחקי חברה יצירתיים ומעוררי חשיבה... וצחוק.

אפרופו משפחה...


ציטוטי אם גאה על רחל מתוך מכתב שהופנה לדבורה נמיר אז שרת העבודה (מעולם לא נשלח).

"רחל  הבכורה עובדת וגמרה בית רופין  במגמה חיי אנוש ומדריכה סמינרים בכל הארץ ושלוש פעמים בשבוע עובדת בקיבוץ הארצי בעבודה סוציאלית . היא גם עיתונאית. עבדה 13 שנים בחינוך. גמרה בית ספר לוינסקי למורות. הייתה שנתיים ביפן בשליחות. בעלה במחקר ולימדה שם אוהדי ישראל -עברית.

"הבת הבכורה שלי נשאה לבן של סולניק שבנה ותכנן את גני ירושלים. ממוצא עילית. משפחה נפלאה".

 

קרני עם מבקר אמנות כתב לי :נזכר ברחל שהגיעה עם שלוש אחיותיה (ורדה, שוש, חיה) לראיון משותף בעיתון ידיעות הקיבוץ בעקבות תערוכת האחיות. הייתה מלאת הומור וחן ותיארה עצמה כ" כבשה שחורה" במשפחה כמי שלא עוסקת באמנות פלסטית. משתתף בצער המשפחה.

 

אנחנו חשבנו אחרת. עבורנו רחל הייתה נושאת הדגל. היא זו שעודדה אותנו. שלחה לנו גזרי עיתונים על קול קורא לפרסים, לתחרויות. סימנה תערוכות שנראה לה שכדאי לנו לקחת בהן חלק.

זוכרת את הביקור שעשתה למשך שבוע בהיותנו ורדה ואני  ב'סיטה' בפריז כאמניות אורחות למשך מספר חדשים בשנת 1999.  בערב האחרון נפרדה מאתנו בדמעות. אמרה .. שלא תשכח לעולם את החוויה החד פעמית הזו. עבורה להיות אתנו האחיות, לבד. אחרי שנים ...באינטימיות כזו. שיחות אל תוך הלילה. צחוקים זיכרונות מהילדות. גילויים חדשים שלא שמענו זו מזו.  להעביר את הימים בתוך סצנת האמנות ולחוות את המוזיאונים, הגלריות  החיים התוססים שפריס מאפשרת במעט כסף .

ובעיקר לחצות עם לילה את הגשר מעל נהר הסיין ולהגיע לפינה באי 'סאן לואי 'מרחק 5 דקות הליכה מהסיטה ...כדי לקנות גביע מהגלידה (הכי נחשבת בפריס) וללקק כל ערב בהנאה את טעמי הפיסטוק שאהבה.


רחל, היית לנו יועצת חכמה בענייננו האישיים. תמכת רגשית ומעודדת  בשעות משבר. כך גם בטיפוליך את הורינו. את היית ה'מפקדת' שהאצילה סמכויות ותפקידים במערך ההתגייסות בטיפולם  הפיזי. ראית זאת כחובה מוסרית של בנות להורים נחלשים וזקוקים לסיעוד.


מקריאה מתוך מכתב שהפנית אל ארבעתנו:

 

דביר, תובל ועירד אתם ואביכם הייתם  הציר שחייה סבבו סביבכם. אימא עוטפת באהבה ובדאגה אתכם ... סבתא נהדרת וגאה לנכדיה לנכדותיה.


תובל יקר. אתה אתנו למרות המרחק הבלתי מאפשר לך ללוות את אמך בדרכה האחרונה.  

ורוצה לסיים בכמה מילים לעמנואל היקר. אם רחל זכתה זה היה בך. אישיותך החזקה, אהבתך אליה התרוממה בחדשים האחרונים לחייה לפסגות של מסירות שלא ראינו כמותה. הכל היה רחל. רחל מחייכת. רחל עצובה. רחל כועסת. רחל פקחה עיניים. רחל שוקעת . נתת לה את המתנה הכי יפה בעולם. החזקתה את היד הלבנה, הצעירה שלה ולא עזבת אותה בלילות האחרונים בהם  שקעה אט אט, ונפרדה מאתנו. אמרת לי :"רציתי שתרגיש שאיני עוזב אותה". ולא עזבת .עד נשימתה האחרונה. רחל עזבה אותנו בגופה. עבורנו נשארה ותישאר לתמיד חלק ממי שאנחנו.

 

***                         

כתבה שני חיימי


הייתי צעירה בת 26 בסיום לימודי תואר ראשון, עבדתי במפעל והטלפון ממך, רחל, הפתיע אותי. הצגת את עצמך, כמנהלת משאבי אנוש בקיבוץ (בטח אמרת רכזת) ושאלת אם אני מוכנה להיפגש איתך 'כי יש לך הצעה בשבילי'. אני זוכרת שהתרגשתי מהפניה הזו. מישהי מבוגרת, מהמערכת, מתעניינת בי ומזמינה לשוחח, ואפילו... יש לה הצעה. בשבילי. כל הדיאלוג שלי עם הקיבוץ היה אז מנקודת מבט של צעירה בת קיבוץ, סטודנטית, לא ממש סגורה על כיוון לעיסוק, מתנהלת ביומיום המקובל וצפה. ...

נפגשנו וסיפרת לי על התפיסה של 'משאבי אנוש' (בקיבוץ זו היתה אז ממש מהפכה. עד אז היה 'סידור עבודה' ולא ממש גישה של 'הון אנושי', פיתוח מנהלים וניהול קריירות). בהמשך הצגת רעיון שעלה לך, שאהיה אחראית על הצעירים והצעירות, ומייד קראת לזה מש"א צעירים. כאן התחיל בינינו דיאלוג הדדי, מכבד, בגובה העיניים, כשאני מבקשת לחשוב... חוששת להתחייב, חוששת כצעירה להיכנס ל'גוב האריות', אבל גם נמשכת לכיוון שהוצע – עבודה עם צעירים.ות וחיבורם לקיבוץ בדרך רכה, קשובה ומחברת. ואת... נתת את הזמן, הקשבת להתלבטויות, הצעת רעיונות. היתה לך את היכולת הזו לראות באחרים.ות את מה שהם.ן עדיין לא ראו.

זה היה לפני 24 שנים (בשנת 96'), רחל חזרה אז משנים כ'פעילה' בתנועה הקיבוצית, בהן הקימה בקיבוץ הארצי את תחום משאבי האנוש, שהיה יחסית תפיסה חדשה בארץ ובקיבוצים מהפכנית ממש, ובמסגרת תפקידה היא סייעה לקיבוצים להקים יחידות מש"א וחנכה את מנהליה, הירוקים כולם בתחום. במפגשים ארציים הייתי מתוודעת להערכה-הערצה שיש כלפיך, הן מצד אנשי מקצוע והן מצד קולגות ומנהלי היחידות בקיבוצים.


בחווייה שלי היינו שותפות במסע מיוחד במינו, שגידל ועיצב אותי, אך כלל גם רגעים קשוחים במיוחד, שהתבטאו בהתנגדות ממשית. כעדה לזה מקרוב מאוד, חוויתי איך אצלך 'הפגיעות עצמה היא סוג של כח'. היא דרך להמשיך להרגיש תוך כדי פעולה ועשייה. שמרת על הסנטר שלך, לא היססת לבטא את ההשקפות השונות שלך, לעמוד לצד השקופים בחברה שלנו, להציע כיוונים יצירתיים לפתרון של win-win, להזכיר בדיונים שהמערכת תמיד חזקה מהפרטים שבתוכה אך עבורם ההחלטות הללו משנות-חיים ומכריעות ממש. אתגרת את האנשים ואת המערכת עם לתפיסות חדשניות, שלאט לאט תפסו מקום וחילחלו ומורגשות כיום בהתנהלות הקיימת.

ולצד כל זה, היו לך הכאבים שלך, הדאגות, הביקורת העצמית על החלטות עבר, וחוט של עצב... שתמיד היה נוכח. היתה לך, רחל, יכולת להכיל לצד כל זה, גם את כל העולם האחר ולשמור על אכפתיות ורצון ב'טוב משותף' ואופטימיות (שלעיתים נתפסה כנאיביות). אבל זה מה שכל כך אהבתי בך: את העולם ומלואו שהיית, את הסקרנות ללמוד כל העת, את העניין בתאוריות חדשות – דרכך למדתי כמה תאוריה טובה היא מעשית ומקדמת, את המשיכה לעולמות הספרות, האמנות והרוח, שגם הם רלבנטיים ליומיום. בהיכרות ובקירבה שלנו זכיתי לכל השפע הזה.

אני רואה כעת מולי את עיניך הירוקות החתוליות, היוקדות, שבקלות היו מתלחלחות בהתרגשות, ולעיתים בבכי. רואה את היופי שלך, את דרכך המיוחדת, את העדינות שהבאת לעולם, את ההקשבה מהלב לנשים ולאנשים, את החוכמה, האופקים הרחבים ואת העומקים שהוספת בכל שיחה ודיון, ואת האומץ להיות את! ככה, כמו שאת
.

זכיתי בך רחל, וכולי הודיה על החברות העמוקה ורבת השנים בינינו. אני מתנחמת בידיעה שסיפרתי לך בסרטון ליום ההולדת האחרון שלך ב18 למאי, ימי קורונה, כמה את משמעותית עבורי ומיוחדת וכמה אני אוהבת אותך. דעי שאת איתי תמיד, עמוק בפנים, קרוב-קרוב. מחבקת. ובוכה.

בתמונה: רחל, צפריר גולן ואני, יחידת מש"א בשנת 2003, ביום עיון בהרדוף. למדנו על המודל הביוגרפי האנטרופוסופי, כי הכל קשור. זו היתה רחל.


***


תמונות של רחל סולניק מארכיון הקיבוץ והמשפחה

 

מזהה  518
העתקת קישור