ברכה כהן
ברכה כהן
  28/5/1923
  15/12/2021
ארץ לידה  אוסטריה
בן/בת זוג  יוסל כהן
הורה של  נורית, עמרי, אפרת ואיריס
סבא/סבתא של  נכדים:
אורן, נועם, עמית, אסף -נורית
יובל, גילי, לורי, נוגה - עמרי
רוני, דלית, עדי - אפרת
בר, גבי, דניאל - איריס
סבא/סבתא רבא  נינים:
מיכאל, אנה - אורן
אורי, מאיה - נועם
יותם, דפנה - אסף
יונתן, אנאבל - עמית
גיא, רומי -יובל
ליאור, בארי - גילי
אדם, לני - דלית

ברכה כהן | קורות חיים

אמא, ברכה, נולדה ב- 28.5.1923, לפני 98.5 שנים, להוריה גיטה ויצחק ברום, אחות לחיה, נכדה לשבתאי ולנה פאר. המשפחה גרה בעיירה יאנישוק שבליטא, אמא למדה בבית הספר היסודי העברי בעיירה ושנה אחת בגימנסיה העברית בעיר המחוז שאבלי.
בשנת 1936 עלתה חיה, אחותה הגולה ממנה ב-5 שנים לארץ ישראל ובהמשך חיה כל חייה בקיבוץ חצור.


בשנת 1939, עוד בטרם מלאו לאמא 16 שנים, עלתה לבדה לארץ נוסעת ברכבות ושטה באניה –לבד. היא נקלטה ב"חוות הלימוד" של רחל ינאית בן-צבי, בירושלים שם למדה שנתיים בדגש על הכשרה חקלאית. לאחר סיום לימודיה הצטרפה לגרעין שיועד להשלים בקיבוץ עין-החורש. בהמשך נשלחה להכשרה עם הגרעין לגן-שמואל בו פגשה את אבא, יוסל, והחליטה להישאר ולבנות את חייה יחד איתו בגן-שמואל.

 

הוריה וסבתה של אמא נרצחו כשהיתה בת 18.
לא היו לי סבים בחיי, ולצערי הרב לא זכיתי להכיר את סבא יצחק. ממכתבים שכתב ונחשפו לפני כ-7 שנים, גילו לי איזה סבא מדהים הפסדתי, שכתב מכתבים מלאי דאגה ואהבה לבנותיו בארץ ישראל, בעברית עשירה, שפה שלא זכה לדבר בה כלל מחוץ לבית הכנסת בו הוכשר כרב. סבא יצחק היה ציוני פעיל ונלהב, אוטודידקט ויזם עסקי בתחום המשקאות הקלים, ובכוח כל אלה הצליח לפרנס את משפחתו ולממן את עליית בנותיו לא"י, ובכך להציל את חייהן.

 

אמא שלי הגשימה באופן מלא את חלומו של אביה – השתתפה בהקמתה של מדינת ישראל, עבדה עשרות שנים בחקלאות, הקימה משפחה גדולה, גם לאחר גיל 90 היתה פעילה, עובדת, עצמאית, ובעיקר מאושרת.

 

אמא עבדה במשך השנים ברוב ענפי הקיבוץ: במטבח, בפרדס הלימונים, בעונות הרדייה במכוורת, שנים רבות עבדה בגן הירק, ולאחר שזה נסגר הצטרפה לאבא לעבודה בגידול ברפת והתמידה גם שם שנים ארוכות. כשהתבגרה היא עבדה בתפירה בקומונה –  תורמת ועוזרת כמיטב יכולתה.
אמא אהבה את הקיבוץ וכשהתבקשה, שימשה כסדרנית העבודה של הקיבוץ, וחברה בוועדת חברים.

בתחילת שנות ה-70 יצאו הורַי עם שתי אחיותיי הצעירות (תמיד) – אפרת ואיריס – לשליחות מטעם תנועת השומר הצעיר בווינה, אוסטריה. עבור אמא, החוויה המשפחתית, שכלליה גם ביקורים של נורית ושלי, היתה מאושרת.

 

לאורך כל השנים, אמא ואבא בנו בית חם, לילדיהם ובניהם המאומצים הרבים. בכל שבת אחה"צ המשפחה המורחבת, הכוללת את הבנים, החתנים והכלות, הנכדים והנינים. עשרות בני המשפחה התכנסו ונהנו יחד בדירתם החמה ומסבירת הפנים. מפגשים אלה הם סמל לניצחונה הגדול של אמא על הנאצים שרצחו את הוריה וסבתה, על קשיי הנדודים והקליטה בארץ ישראל, על ייסורי אי-הוודאות באשר לגורל הוריה, והמאבק על הקמת משפחה חדשה במדינה מוקפת אויבים ועייפה ממלחמות.
חלומו של אבא/סבא יצחק התגשם במלואו, בזכות אמונתו וחזונו ולצערי בלעדיו.

 

ברצוני להודות מקרב לב למערכת הבריאות על הדאגה והתמיכה, ובמיוחד לאורית ולעובדי בית דורות שנתנו לאמא ולנו תמיכה בשעות הקשות לקראת הפרידה.

עמרי כנען


 

 


אמא שלי | כתבה איריס טיבט

זהו, הצטרפנו לעולם היתומים, כל כך התגאיתי להגיד שיש לי אמא בת 98, אבל ידעתי שהתעייפת כבר.

 

בימים האחרונים מאז שסגרת את העיניים, עמוק בלב קיוויתי שבכל זאת לרגע קטן תפתחי את העיניים להגיד לי שלום.


לשמחתי, אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך ואיזה אמא מדהימה ויפה יש לי, ביקשתי שתלחצי לי את היד אם את שומעת אבל זה לא קרה, בתוכי ידעתי שאת שומעת, ידעתי שאת יודעת
.

 

98 שנים חיית ביקום הזה וזה הזמן שלך ללכת לעולם של שלווה. פרדה זה תמיד דבר קשה ועצוב, אבל אני יודעת שאני צריכה להמשיך קדימה עם ההבנה שמלבד שלום יש גם להתראות.

המחשבה, שהראשון שיקבל אותך בחיבוק חזק וגעגוע זה אבא, שמחכה לך כבר כמעט 7 שנים, עושה לי את הפרדה ליותר קלה.

אמא שלי, הרבה עברנו ביחד, ולמרות שהיית אדם סגור הצלחתי להוציא ממך צחוקים ושיחות של אמא ובת. ההתקרבות שלנו התחילה כשנסענו לווינה, שם היו לנו הרבה שעות ביחד ואחרי שאפרת עברה ללונדון, היינו בעיקר אחת עם השנייה, כי אבא היה עסוק, ואז היינו משוטטות לנו, אוכלות גלידה ומדברות, סוף סוף התחלתי להכיר את האישה שנקראת אמא שלי, הכרתי את טוב ליבך, את המחשבות שלך, את ההומור שלך ובכלל- אותך.

השנים האחרונות היו לך כבר קשות, ראיתי את העייפות בגוף ובמחשבה שלך, רציתי כל כך לקחת אותך שוב לים להסתכל על הגלים, לראות את הפריחה של צמחי הבר באביב שהיינו נוסעות כל שנה, אהבתי לראות איך את נהנית להסתכל על הכחול שבשמיים ועל הירוק של העצים, ובנסיעה השבועית שלנו בקלנועית היינו מקשיבות לציפורים, ומסתכלות על כל פרח שפורח, והכי אהבת את השדרה של הברושים ליד פסי הרכבת, משום מה היא ריגשה אותך מאוד.
בימים האחרונים הייתי אוספת לך פיג׳ויות מהעצים בקיבוץ וכמה כיף היה לי לראות אותך אוכלת ונהנית.
 

לחשוב שזהו, לא יהיה לי את החדר שלך שהיה פעם פעם גם קצת שלנו, זה יהיה מוזר אבל מבטיחה שאבוא לבקר אותך גם פה במקום השקט הזה.

אני מודה לך על כל היפה שהיה ונגמר, אבל זה טיבעו של עולם, שמה שמתחיל גם נגמר, בתוך הלב שלי את תישארי לעולם. 

אבא, שמור לי עליה, תתנהג אליה יפה, ועל תכעס אם היא משאירה את האור דלוק, שישאר דלוק לא נורא, הוא מאיר לה את הדרך אליך, אל חיה אחותה ואל ההורים שלה שהיא כל כך התגעגעה אליהם כל החיים.

תנוחו ביחד הורים שלי, צאו למסע שלכם עכשיו ביחד.

הפסדת היום את הקשתות המושלמות שליוו אותך לשמיים.

אוהבים אותך אמא שלנו מכולנו שבט הכהנים

איריס טיבט


סבתא | כתבה דלית לוין

כמה אני שמחה לדעת שאת סוף סוף יושבת מחובקת עם סבא, בנחת ובשלווה שכל כך אופיינית לך.

התחושה שעולה לי כשאני חושבת עליך, זה הרוך של כפות הידיים שלך, הן תמיד היו כל כך חמות ורכות רכות.


לאחרונה הבנתי שבעצם את ביססת לי את האהבה לטקסטיל, לבדים ולאסתטיקה.

זוכרת אותך מראה לי בסבלנות רבה איך מכניסים את החוט למחט, איך סורגים עם שתי מסרגות.

כמה אהבתי לבוא לבקר אותך במפעל הדפסה - זה היה המקום המרתק ביותר בקיבוץ בעיני.

זוכרת את אוסף המטפחות שכה אהבתי, כמה שהיית צנועה אבל תמיד מטופחת וזוהרת, איך כל חורף סרגת לכולנו נעלי בית שנוכל לרוץ בבית שלכם.

זוכרת את הנסיעות לים עם הסנדוויצ'ים הכי טעימים שיש.

את עוגת השמרים האלוהית!

סבתא, כמה אהבה הייתה לך לכל אחד מאתנו, את וסבא תמיד דאגתם לבית חם לכל השבט מהנכד הראשון ועד הנין האחרון.

כולם תמיד הרגישו את האהבה ואת החום ואת הקבלה.

תמיד ידעת לשאול בדיוק את השאלה נכונה והכל בחיוך צנועה ומרגיע.

נוחי על משכבך בשלום, היו שמחים, ותודה שהיית עולם ומלואו.

14 הנכדים ו-14 הנינים.

אוהבת – דלית לוין

 

 

 

 



תמונות של ברכה מתוך ארכיון הקיבוץ
מזהה  528
העתקת קישור