שאול קנז
שאול קנז
  22/6/1938
  14/2/2022
ארץ לידה  ישראל
יישוב/עיר  גן שמואל
שכבה/קבוצה  נשר
בן/בת זוג  חנה, איריס (ז"ל)
הורה של  גל, נוגה ולי


אבא שלי | נוגה קנז

היום הזה ממנו פחדתי כל חיי הגיע. הוא אמנם לא הגיע בהפתעה, אבל כמו שאמרתי לך בהמון הזדמנויות – אני עדיין לא בשלה. לא מתאים, ממש לא מתאים לי שתשאיר אותי לבד.

מכירים את הסיפור על האיש שמנופף במקל? שואלים אותו "מה אתה עושה?" והוא עונה "מגרש אריות בסהרה", אבל אין אריות בסהרה עונים לו...ברור, אני מגרש אותם!!

אז ככה אבא שלי – בכל מקום, בכל שעה דואג. דואג למדינה, דואג לקיבוץ והכי הכי דואג לנו. כי אנחנו האוצרות הכי יקרים, אנחנו בבת עינו, או בשפתו – אנחנו היצירה הכי חשובה שלו. ואנחנו בסדר כי אבא דואג לנו, כי תמיד מרגישים אותו שם ברקע, עם החוכמה, הרגישות והאהבה - אוי כמה אהבה! אבא שלנו תמיד אומר שמה שילדים צריכים זה אהבה ובכמויות, בלתי מותנית ולא שופטת. 

להגיד זה יפה, להצליח לתת זו מתנה ענקית לנותן ולמקבל. ואבא שלנו נתן אהבה ובכמויות, תמיכה בלתי מסוייגת לכולנו – ילדיו, חבריו, נכדיו. אהבה עמוקה, לא דביקה ולא בין 2 ל 4, כי עד כאן! - יש דברים שלא משחקים איתם...
הידיעה שמאחורייך עומד איש חכם כל כך, יצירתי כל כך שיהפוך את העולם בשבילך היא נכס שקשה להפריז בערכו – אבא שלי הוא איש טוטאלי והוא לגמרי, טוטאלי כל הזמן בעדי, נאמן רק לי. אני הפוצק'לה הראשונה של אבא (תסלחו לי בנות), בכל גיל אני יכולה לבוא לחדר ציור ולהיות בטוחה שאבא שלי ימצא הסבר משכנע למה אני הכי טובה, למה "הם לא הבינו". אני יודעת שהוא לא צודק, אבל כל כך נהנית מהמאמץ, מההסבר המנומק. תמיד מנומק
אני מרגישה מאד ברת מזל. זכיתי בך, אבא. 

כולנו כבר מזמן לא צעירים, כולנו מסתכלים כבר הרבה שנים על הורינו בגובה העיניים, בוחנים אותם באופן מפוקח כאנשים בוגרים – מעריכים את סגולותיהם, מכירים במגבלותיהם, נהנים מהטוב, נושמים עמוק את הפחות...אבל כל מי שמכיר אותי יודע כמה תמיד הייתי גאה באבא שלי!

היום כולכם תסלחו לי – 
אני זכיתי באבא הכי חכם! חכם של החיים, חכם של אנשים, חכם בהפרדת העיקר מהתפל, חכם בסדרי עדיפויות, חכם בניתוח תהליכים היסטורים גדולים וחכם בניתוח נבכי נפשו של האדם, חכם בלדבר וחכם בלשתוק.
אני זכיתי באבא הכי אמיץ – אמיץ בשדה הקרב, אמיץ בחיים – נלחם ללא פחד על האמת שלו, על דעותיו, על זכותו להביע אותן בכל דרך, בכתיבה, בציור בנאום בשיחה – תמיד ללא מורא, ללא משוא פנים. כי בנפשו הדבר, כי כמו שנהג לומר: בבסיס האמנות יש חוסר שביעות רצון, רצון מתמיד לשנות ולשפר, לנקוט עמדה, להציג אמירה נוקבת: אני זכיתי באבא הכי יצירתי וביקורתי – הראש כל הזמן עובד, ממציא רעיונות, מביע בכתיבה נפלאה, בציור ובשילובים בין השניים. מרחף במחשבות, מקיף את העולם הגדול מהכורסא בסלון ונטוע עמוק עמוק באהבתו הגדולה – הקיבוץ. סלע קיומו, בבת עינו, היצירה הגדולה שהוא חרד לגורלה. אהבת אמת. נולד ומת בקיבוץ שלו, בביתו. אדם עם בית. בית אמיתי של איש אמיתי.

אני זכיתי באבא הכי מצחיק, שנון, ציני, סרקסטי, אך בלי טיפה של רוע וזדון. חוש הומור אמיתי, לא בדיחות – רק פאנצ'ים שנונים ומשפטי מפתח שלעולם לא נשכח. אפילו גיא כבר מצטט:"כמו שסבא אומר – 'כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף גרמניה מנצחת'...או 'לא עושים לאהבה מבחנים קשים מידיי' שמשמעותו לא להתקשר בשלוש בצהריים, לא לאחר לארוחת צהריים בשבת פן יגמרו לנו את הקרטופלניק (ומשמעויות רבות נוספות שנידונו בהרחבה)...או לתאר אדם כ"צנוע ובצדק" ועוד רבים בהם נחזור ונשתמש כולנו זו תמיד תעלומה בעיניי איך צמח לו כך בכפר ילד כל כך מיוחד. בסביבה הקיבוצית הלוחצת לשוויון ואחידות גדל לו פרח כל כך צבעוני ומיוחד. פרח שבכל התנגשות בין חוקי המקום הנוקשים לצרכי ילדיו יאבק ללא מורא, לא ינסה "להיות בסדר"...ואל יהא הדבר קל בעיניכם. לעולם לא אשכח לך אבא, איך עמדת מאחורי, ילדה בת 9 לאחר האסון, שרק רוצה להישאר לישון בחדר. לא לחזור לבית הילדים. איך עמדת איתן מול המערכת, מול התביעה "לחזור לשגרה", איך לא ראית את נעמי ארבל ממטר כי ראית רק אותי! אהבת להגדיר את עצמך כפסיכולוג חובב (הלוואי על כל הפסיכולוגים היכולות שלך), ככזה הכנת איתי ספרים דרכם הוצאנו את הזעם והתסכול. מצאנו אותם עכשיו – כמה חכם ורגיש היית, איזו דרך יצירתית ונפלאה זו היתה, איזה שיח זה איפשר...גם לפסיכולוגים יש מה ללמוד ממך.

אפשר להמשיך ולהפליג בתאור מעורבותך הפוליטית והחברתית הענפה, איך רתמת את כישורייך להבעת דעה, איך תמיד השמעת את קולך היחודיי, או בשפתך :"היית מעורב בחיים" – אבל נשאיר משהו גם לאחרים.

אני מודה כל יום על שזכיתי בך. שזכיתי ללמוד ממך על המורכבות של החיים, המורכבות של אנשים. זכיתי ללמוד ממך אהבה. זכיתי בנקודת המבט הביקורתית שלך מחד וממידת החמלה ואהבת האדם באשר הוא אדם מאידך. 
זכיתי להיות הפוצקל'ה שלך, בכל גיל, בכל מצב - אבא תמיד מחכה לי עם מילה טובה וטוסט עם אבוקדו בחדר.

אוהבת אותך אבא שלי


סבא שלי | כתבה שירה

אני לא יודעת מה אמורים להגיד, זה התפקיד שלך. ואתה גם מיוחד כל כך וחי כל כך בשביל לסכם במילים. אני פשוט אתגעגע אליך כל כך.
מדמיינת את עצמי מספרת לך כמה אנשים הגיעו לפה ואתה אומר לי  "מה את אומרת, איזה יופי". מסדרת את חדר הציור והקול שלך בראש אומר "או לא לא, את זה לא...זה לא..."

אני כל כך, כל כך שמחה שנולדת, ושחיית, ושהיית סבא שלי, ושתמיד תהיה הסבא שלי.
כל מי שמכיר אותי יודע שהסבא שלי הוא משהו ממש מיוחד, וכמה אני זכיתי שהאדם הכי מיוחד, חכם ורגיש שהכרתי הוא במקרה ממש גם הסבוש שלי.
כל כך הרבה למדתי ממך. למדתי שצהריים אוכלים ב 12:15 ולא דקה אחרי, שבין שתיים לארבע שום דבר חשוב לא יכול לקרות, שחומוס זה דבר אינטימי ושהכי טוב לנהוג עד 90 קמ"ש ולא צריך יותר. ובעיקר למדתי ממך, סבוש, מהי אהבת אדם וטוב לב. לצד ההומור הסרקסטי שלך, שאין שני לו, לימדת אותי איך לאהוב, לדאוג ולהאמין בטוב שבאנשים. כי למרות מה שתמיד אמרת, אין מבחן קשה לאהבה שלא עמדת בו. 

אני מודה לך על כל מכתב שקיבלתי, למרות שתמיד הבטחת שמעכשיו הסבא הנודניק שלי יכתוב לי עד שימאס לי, ועוד לא נמאס.
מקווה בשבילך סבוש, שאולי יש שם למעלה מקום מיוחד לאנשים טובים כמוך. מקום שהאבוקדו בו תמיד בשל, ויש בו אנשים שרודפים אחרי כדור. ואולי אולי האיש והאישה נוגעים בו בסוף. 

אוהבת אותך סבוש. תמיד תישאר הסבא הנדיר שלי וחבר נפש. 

ממני, זו שעשתה אותך סבא
או כמו שאתה אומר – יה.


סבוש שלי | כתבה נטע

תמיד פחדתי מהרגע שאצטרך להיפרד מאדם כל כך יקר לי, שכבר לא יהיה כאן לצידי. לא נתפס בעיניי שלא יהיו יותר שיחות שאוכל אחריהן, במשך שעות, לחשוב על כמה חד אתה, שנון, רגיש, חכם, יצירתי, מוכשר ומעורר השראה. 

שלא תכתוב או תצייר יותר ולא נשמע את דעתך החכמה, הצינית, הבלתי מתנצלת, המיוחדת והכל כך אותנטית שלך. לפני שבועיים היינו יחד בחדר ציור וראיתי שלא הספקת לחתום על כמה ציורים. שאלתי אותך אם לחתום בשבילך כי כבר לא יכולת ובתנועת ביטול סימנת לי שזה לא חשוב. והאמת – זה לא חשוב. במבט אחד על כל יצירה שלך, מרגישים ויודעים שזה אתה.  אתה האדם המיוחד והמוכשר בעולם (לפחות בשבילי) ורואים את זה בכל פיסה שאי פעם יצרת. גם בלי חתימה שלך אי אפשר להתבלבל שזה אתה, יחיד ומיוחד.

תודה שהשארת לנו כל כך הרבה חלקים ממך להיאחז בהם. להקיף את עצמינו בזיכרונות יפים שלך וליהנות מהנוכחות והקיום שלך גם כשכבר לא תהיה איתנו. 
תודה שגידלת בשבילי אמא לביאה שאוהבת את הילדים שלה יותר מהכל ותהפוך בשבילם את העולם.  אני יודעת שהיא קיבלה את זה ממך ושהיא זכתה לגדול באותה אהבה שלא תלויה בדבר ולא מוטלת בספק אף לא לרגע אחד.

תודה שתמיד נתת לנו תחושה שאתה הכי אוהב אותנו, שתמיד הסתכלת  עלינו כאנשים בוגרים גם כשממש לא היינו כאלה ודיברת אתנו בגובה העיניים.
אני מודה על הזכות לגדול לצידך, ליהנות ממך וללמוד ממך.

אני יודעת שאמרת את כל מה שהיה לך, יצרת את כל מה שחלמת, חיית את חייך בדרך שרצית וגם נפרדת מהם בדרך המיוחדת שלך, בליווי צמוד של סבתוש שכמו שאתה כתבת "טוב שחנה על ידי".  תודה לך שתמיד היית על ידו.  
סבוש אני נפרדת ממך בכאב ועצב רב אבל יודעת שאתה במקום שלו ורגוע, ושגם משם תמצא סיבה לדאוג לנו כמו תמיד, ואני אמשיך להקיף את עצמי ביצירה שלך כדי שתמשיך להשתתף בחיים שלי באמצעים יצירתיים.
מילים באמת לא יכלו לתאר כמה אני אוהבת אותך ומעריכה אותך ואיזה חלק גדול אתה תופס בחיי. 
כבר מתגעגעת אליך מאד
פוצקי שלך 


לשאול | כתבה תמי כהן

חזרתי להיזכר בשאול, שהיה בחיי מימי הילדות שלי ועד ימי הילדות של עמליה ונעמי בנותי.

ורציתי להגיד תודה. שקיבלת אותי. שראית אותי. שהאמנת בי, גם כשלא היה ברור במה אפשר להאמין ולמה.

תודה שתמיד זכרת שיש לי אבא, וכיבדת את מקומו, ובכל זאת, מצאת את הדרך להיות עוד דמות אב בשבילי, בעדינות, ברגישות ובזהירות. 

תודה שתמכת באמא בזמנים הקשים שהיו לה איתי, ושנטעת בה תקווה שכשאגדל אהיה ממש בסדר והכל בסוף יבוא על מקומו בשלום. כמו שבאמת קרה.

תודה על השבתות שבהן היית עגלון ולקחת אותי איתך בטרקטור. תודה על הטיולים המשפחתיים למטעי האבוקדו. תודה על הלילות שבהם היית שומר והיינו נוסעים בטנדר בסיורים מסביב לקיבוץ. תודה על כל הנסיעות לים בשבתות. 

תודה שסבלת אותי בתור מתבגרת מעצבנת, במשך שנה שלמה בארצות הברית, כשכולנו מתאמצים להמציא את עצמנו מחדש ולהתנהג כמו משפחה נורמטיבית.

תודה על ההרצאות הפרטיות המאלפות. על תולדות האמנות, על הרונימוס בוש, על הגרניקה של פיקאסו, על איך ג'קסון פולוק ורותקו מסמלים את סוף האמנות ולמה סלבדור דאלי הוא לא כזה ביג דיל.

ותודה על כל אחד ואחד מסיפורי מלכוד 22 הפרטיים שלך מכל המלחמות בהן השתתפת. לא אשכח יום זיכרון ארוך אחד בו ישבנו יחד וסיפרת לי על עוד ועוד אירועים קודרים, כואבים ומייאשים מהמלחמות. סיפורים שהיו כל כך הרבה יותר אמיתיים מסיפורי התהילה והגבורה של האתוס הלאומי שלנו. תודה שחיפשת כמוני לא רק את עוז הרוח וגדלות ההקרבה, אלא גם את מצוקת הנפש האנושית, החולשות, הפחדים והמעשים המבישים והמבזים של מי שרק רוצים לשרוד את כאוס המלחמה ולחזור לחיים של שפיות.

תודה שחלקת איתי את האהבה לסרטים איטיים שלא קורה בהם הרבה, של קישלובסקי ואינגמר ברגמן וחבריהם, ואת האהבה לספרים של מילן קונדרה וגבריאל גרסיה מרקס ועוד רבים וטובים והאהבה לשביעית של בטהובן, שגם ביקשת שישמיעו על קברך.

תודה שהיית סבא של עמליה ונעמי, ותודה על כל הפעמים שלקחת אותן לחדר הציור, ונתת להן זמן ושקט יקרים מפז להפליג אל עולם של דמיון בלי גבולות. והצעת להן כלים ליצור וחומרים ודרכים ורעיונות וחוויות, שילוו אותן כל החיים.

תודה על חוש ההומור ועל הציניות. 

אתה, שהיית בטוח שלא תחזיק מעמד יותר מדי זמן, ובכל יומולדת היית מופתע ששרדת עוד שנה כאילו מבלי להתכוון, נלחמת כמו אריה, נאחזת בחיים בכוח ולא ויתרת. עכשיו, דע שאתה משאיר מאחוריך מורשת גדולה ומשפחה אוהבת וחיים מלאים. עכשיו, נוח על משכבך בשלום.





כמה רגעים של שאול - מתוך ארכיון הקיבוץ
מזהה  533
העתקת קישור