משה פלאם
משה פלאם
  17/5/1931
  25/11/1951
ארץ לידה  פולין
שכבה/קבוצה  איתנים

משה פלאם

משה, בנם של תרצה וצבי, נולד ביום י"ט באייר תר"ץ (17.5.1930) בלודז' שבפולין. בן למשפחה אדוקה, אביו היה רואה חשבון מוסמך ועסקן באיגוד בעלי המלאכה בעיר. משה למד בבית ספר יסודי בעירו.

לודז' נכבשה על ידי הגרמנים ב-8 בספטמבר 1939, שבוע לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה. מיד לאחר סיפוחה לרייך הגרמני החלו רדיפות אכזריות של יהודים, חטיפות לעבודת פרך והתעללויות. חיי הכלכלה והחברה של יהודי העיר התמוטטו, והם חויבו לשאת טלאי צהוב.

ב-8 בפברואר 1940 הוקם בלודז' גטו, שהעברת היהודים אליו לוותה בהתגברות מעשי האלימות. הגטו נסגר באפריל וכ-200,000 גברים, נשים וטף נדחסו בו בתנאים בלתי אנושיים. יהודי הגטו נוצלו ככוח עבודה זול ואולצו לעבוד במפעלי ייצור עבור הגרמנים. במהרה היה הגטו לאתר תמותת המונים: הצפיפות ותנאי התברואה הירודים גרמו מגפות, והאוכלוסייה סבלה מקור ומרעב.

בשנת 1942 נשלחו כ-80,000 מתושבי הגטו למחנה ההשמדה בחלמנו.

גטו לודז', שהיה האחרון שהתקיים בפולין, חוסל באביב 1944. לשם כך הופעל מחדש מחנה ההשמדה חלמנו, אליו גורשו היהודים במסווה של שילוחים למחנות עבודה בגרמניה. מאוגוסט 1944 גורשו כל היהודים שנותרו בגטו למחנה ההשמדה אושוויץ.

משה ובני משפחתו נכלאו בגטו אף הם. בשנה הראשונה למלחמה עוד היה משה מבקר בבית הספר, אולם מיד לאחר מכן נגזר עליו לצאת לעבודה קשה. אחיו, הצעיר ממנו בתשע שנים, נספה יחד עם הוריו במחנה אושוויץ. רק משה החזיק מעמד בעבודה במכרה הפחם, וזכה להגיע ליום השחרור.

בשנת 1946 עלה משה לארץ ישראל עם "עליית הנוער" - מפעלה של הסוכנות היהודית להעלאת ילדים ובני נוער לארץ ישראל, לקליטתם ושיקומם ביישובים ובמוסדות ולהכשרתם לחיי עבודה וחקלאות. הוא הגיע לירושלים, נקלט בחברת הנוער בחוות לימוד של "עליית הנוער" והיה מאושר.

בהמשך נשלח, כחבר "השומר הצעיר", להכשרה בקיבוץ גן שמואל שמצפון לחדרה. משה החל מתוודע לעולם החקלאות, עבד כרפתן ומצא סיפוק רב במקצועו זה. חבריו זוכרים שכל שעות הפנאי שלו היו קודש לקריאה - בעיקר של ספרות העולם - ולאחר מכן היה להוט למסור את רשמיו מקריאתו.

 

 

בפרוץ מלחמת העצמאות גויס משה, ושירת כתותחן עד סוף המלחמה. לחם בעיקר בדרום, באזור משלטי עיראק אל-מנשיה ופלוג'ה. לקח חלק פעיל בהגנת קיבוץ גת (מצפון לקריית גת). "לא חת מפני המוות וידע להפיג את אימתו בבדיחות הדעת, אף כי לא בקלות ראש", מספרים חבריו, "הוא ידע לנהוג רצינות בכל אשר פנה ועשה".

כתום המלחמה החליט להמשיך את דרכו בצבא, בחיל התותחנים. שירת בגדוד שדה, עבר קורס לסגני מפקדי צוותים ותוך שנה הספיק לעלות לדרגת סמל תותחנים. כמפקד צוות תותחנים נודע בדאגתו לשלומם ולגורלם של פקודיו, והיה אהוב ומקובל על כולם. מפקדיו הכירו בכישוריו והמליצו על צאתו לקורס קצינים, אך משה תכנן לסיים את שירותו ולשוב לקיבוץ.

ביום כ"ו בחשוון תשי"ב (25.11.1951) נהרג משה בשעת מילוי תפקידו, בתאונת דרכים בכביש הר-טוב.

בן עשרים ואחת בנפלו. משה הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוץ גן שמואל. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל.

ספד לו מפקדו: "... הצטיין כמפקד ומצב רוחו היה תמיד מורם, אף ברגעים הקשים ביותר של מבצעים או תרגילים. משה היה בכל עת דמות חיה של הנוער החלוצי".

כאות הוקרה למפקד ולאדם, ולהנצחת דמותו האהובה, נקרא חדר התרבות של גדודו על שמו.

קיבוצו של משה, גן שמואל, הוציא חוברת לזכרו.

 

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון) 

*          *          *

 

משה נולד בפולין ב-17.5.1931. לגן-שמואל הגיע בשנת 1946 במסגרת עליית הנוער והתחנך בקבוצת איתנים. בשנת 1950 התגייס לצבא ושירת בחיל התותחנים.

נפל בתאונה בעת אימונים ב-25.11.1951.

 

*          *          *

 

הוא היה אחד מיני רבים. פניו הנמושים-אדמדמים לא בלטו ביופיים, אך בלוריתו הצהובה אדמדמה הזדקפה תמיד בגינדור  מיוחד במינו כאילו אמרה: ראה, עוד לא הכרת אותי? ואמנם כשפגשת את עיניו התכולות, עיני ילד המביטות בסקרנות על כל הסובב וצוחקות תמיד צחוק גלוי של טוב-לב, חשבת בלבך: אדם בעל עיניים כאלה - עולם טוב ויפה משתקף מהן. ודאי קלים היו חייו של נער כזה. אדם המחייך לעולם, כנראה אך טוב גמלו לו החיים.

אבל כשהכרת יותר את משה, וחדרת לנבכי נשמתו, ראית כי סבל הנער. סבל ונפגע ככל שיד התקופה הזדונית יכלה לפגוע בנער רך ויתום. ונשאר הסבל בלב ושקע בעמקי מעמקים ונתווסף לצחוק ולחיוך שבעיניו התכולות גון של תמיהה, ועל שפתיו תמיד מילת הומור דק ועדין.

זכורתני כשמשה קיבל חליל, שעות על שעות טירטר וניסה בו את כוחו. החברים צחקו ולעגו לו במקצת: "וירטואוז חדש קם בעולם", אך הוא קיבל את הצחוק באהבה והוסיף בעקשנות לנגן. מחפש ביטוי לנפשו.

משה נאחז בכל נימי נפשו בעבודה ובקיבוץ. זהו הבית לעתיד לבוא. קיבוץ הרי הוא גילוי בעולם ההרוס והאבוד. גן שמואל התגלמה כבית, כחוף מבטחים ונעשו ניסיונות לחפש אי-פה אי-שם פתרונות מפתרונות שונים, אך הלב נמשך למולדת החדשה    גן-שמואל! פה מצא את שאבד לו. אדמה זו, רפת זו עם ריחותיה המתוקים, בה הכשיר עצמו למקצוע. כל הנוף הקיבוצי המגוון, התוסס, הפך חלק מישותו. וכיעקב אבינו, המשלם בשבע שנות חיים על השגת אהבתו, הולך גם משה לשרת בצבא. ובנפשו חלום חייו – לבנות ולהיבנות.

הימים מתמשכים, מתי יבוא הקץ לשרות? ידיו נמשכות לעבודה. לא לרובה. והנה, כמעט הגיע היום המקווה, אך יד המקרה כה מתאכזרת ומשה שב אלינו, לביתו האהוב, וישכון לעד באדמת גן-שמואל.

לאה גרינשפן

 

 

מזהה  78
העתקת קישור