רוזליה רפפורט
רוזליה רפפורט
  15/8/1913
  11/11/1997
ארץ לידה  ארגנטינה
יישוב/עיר  בואנוס איירס
שכבה/קבוצה  הורים
הורה של  מריו רפפורט, עליזה ברנע וישראל רפפורט
בן/בת של  סופיה ופדריקו קוטליאר
סבא/סבתא של  יונתן, אליאל, אביגיל, גלית, עינת, תמר ז"ל, ענבל, קרין ועידן.
סבתא רבא של: ליאור, ליאם ונועם.

אימא


אני נפרד ממך בעברית. אני מספר עליך, אמא, בעברית. את, שהיית מומחית ליידיש, מכורה לספרות בכלל וליידיש בפרט, שלחת אותי ללמוד עברית, ידעת שהעתיד שלנו הוא העברית, ידעת יחד עם זאת להעביר אלינו את האהבה והכבוד לעולם היידיש, לתחושת השורשים, שאת בעצמך הכרת דרך סיפורי הסבים, הכליזמרים בחתונות המשפחתיות, והספרים, הספרים הרבים שלך.


אמא נולדה בבואנוס איירס בשנת 1913, לסבתא סופיה וסבא פדריקו, אשר בגיל צעיר מאוד היגרו מפולין ורוסיה – לארץ המובטחת
בי"ס יסודי, תיכון כולל מגמה לחשבונאות, ותואר הוראה בשפת היידיש. ההשתייכות החברתית הייתה לאותו מעמד יהודי המתגבש כקהילה יהודית גאה, ובד בבד מתקדם ומשתלב לתוך החברה הארגנטינית המתפתחת וצומחת שבין שתי מלחמות העולם.


היו לך, אמא, חיים טובים, בילדותך, בנעוריך, בנישואייך..

נישואייך לאבא ברנרדו, הבטיחו גדולות. הוא רופא צעיר ומצליח, את נסיכת המשפחה. המוות הטרגי של אבא, בתאונת דרכים אכזרית בדרכו חזרה מבואנוס אירס למירמר, לבית הנופש שהוא בנה לך,VILLA ROSALIA , על מנת להיות ולבלות איתנו בחופש הגדול, המוות הזה הותיר אותך, אמא, אלמנה צעירה, בת 36, אלמנה צעירה גם במושגים של ראשית שנות החמישים.

אמא זו הראשית, ההתחלה, החום והביטחון, הדאגה, זאת הגישה לעולם, התגובות הראשונות שנקלטות אצלנו, actitud .

 

אני לא יודע איזה נוסחאות פלא היו לך, אמא; גישה וחינוך מתקדמים – מאוד מתקדמים – לתקופה!! ליברליזם עמוק, חופש, הרבה חופש, לחשוב, לדבר, לשוחח, לעשות, לנסות!

ההומניזם, האדם, האיש la persona !, הייתה לך גישה מיוחדת לחיים, אידאליסטית, רומנטית במהותה, ובעיקרה אמיתית, כנה!

את לא אהבת פוליטיקאים. אוף, כמה שידעת למיין ולסווג אותם – סלדת מהעולם של הפוליטיקה הברוטלית, העכשווית.  את שייכת לעולם שבאמת הולך ונעלם – של האידיאלים הגדולים, של הערכים הנשגבים, של כבוד האדם באשר הוא. של רגישות לסבל ולעוול. עולם של אנשי חזון, מילה וכבוד! – סופרים ומשוררים מילאו את כל מדפי הבית, הקומפוזיטורים מילאו את החללים הגדולים במוזיקה, הרבה מוזיקה! לא סיסמאות, לא מילים מפוצצות – היית אישה של רמזים, של דקויות.


תופעה מעניינת הזכורה לכולנו היא היות ביתנו בבואנוס איירס ובמירמר, מרכז הנוער. כל בני הדודים שלנו, החברים של מריו, של עליזה ושלי, חברינו מביה"ס, מהתנועה והאוניברסיטה, חברי חטיבת אנילביץ' שהיו באים למריו ליום ולילה לסגור את עריכת עיתון התנועה… ותוך כדי כך מחסלים חצי מקרר. תמיד היו צעירות וצעירים אצלנו בבית, תמיד היה נעים, תמיד היו צחוקים, לא חשוב שיאכלו, שילכלכו, העיקר שהם חבר'ה טובים… וכולם כולם אהבו לבוא אלינו… עבור כל בני הדודים, והרבה הרבה חברים שלנו, את לא היית סתם אמא של… אלא רוזליה. מוסד בפני עצמו.


 ימייך בקיבוץ הרחיקו אותך מבואנוס איירס שאותה כל כך אהבת, מהעולם הגדול. אך קרבו אותך אלינו, לציונים שאת בעצמך גידלת בבית. הבית הקיבוצי קיבל אותך יפה, בחום ודאגה. מצאת בו גם חברים חדשים. ובעיקר, ושוב – את הבנים והנכדים.


 שנותייך האחרונות היו קשות. מחלת האלצהיימר מצאה גם אותך. זכית לטיפול מסור בבית דורות, ובהמשך במוסד הגריאטרי.

אנחנו הבנים, אסירי תודה לכל אלה שעזרו לך ברגעים הקשים, ועזרו בכך גם לנו. אשה צנועה, חכמה, משכילה ורגישה, שמחה בחלקה, היית.


אמא,
נזכור אותך באהבה גדולה,
יהא זיכרונך ברוך לנצח בלבבות כולנו.

ישראל רפפורט 11.11.1998




בשם חברים, בשם אותם הימים מאת גוגה קוגן

Sra. Rosalía

 

עוד נדבך מנעורינו המתרחקים הולך היום מאתנו, אך מחיה מחדש את עברנו. מין פרדוקס אולי לאחרים – אך לא בשבילנו.

אני זוכר אותך, ROSALIA , מאותם ימים רחוקים בבואנוס איירס, ימי סערה וטלטלה, כאשר מחבורת פרחחים פסבדו-אינטלקטואלים – חסרי אחריות ומצפן – נזרקנו להיות המובילים בציונות הלוחמת נגד האנטישמיות, בזכות שהלבישו עלינו שמלת עורכי הביטאון של השומר הצעיר-מפם, Nueva Sion, תותח אמיתי שהשאירו בידינו שליחי ישראל והתנועה לאחר סיום שליחותם.

בנשק הזה אחזנו, וכך הגענו לביתך ברחוב קוריאנטס, לערוך בלילות לבנים את העיתון, מאחר ומריו בנך היה האיש בעל עט הקסם, שהפך גמגומינו הפוליטיים-אידיאולוגיים למישנה סדורה בספרדית עיתונאית, עם הגיון מחשבתי נטול פרעות נעורים. משימה לא פשוטה, עמוסת ויכוחים, גזרי עיתונים, עשן סיגריות וקפה. ואת, אשה אצילית, בשבילנו אריסטוקרטית עם גינונים של סניורה, במלוא מובן המילה – כמו שרואים היום בטלנובלות, קיבלת אותנו כאילו אנו בנים שלך, למרות שמדי לילה, בהפסקה של שבוע, הפכנו את ביתך המסודר למאורת מושכי עט ומלכלכי נייר. לילות בהם רוקנו לך את המקרר בתאבון של חסרי בית, הכתמנו את הספות בסלון המלכותי שפנה לרחוב הסואן והעזנו לנגוע בויטרינות עמוסות פסלי החן. בקיצור – טיפוסים שלא כל אחת במעמדך, אפילו חדורת הלהט הציוני הצורב ביותר, הייתה מרשה שישהו בביתה יותר מאשר 5 דקות. את סבלת אותנו ימים שלמים.

איך סבלת אותנו באותם ימים של אירועים אנטישמיים, שהיו עלולים לפגוע גם בך אם היה נודע שבבית שלך טוענים את התותח של התנועה – עד היום איני מבין. אבל עובדה, ששם עשינו את העיתון הלוחם ביותר של יהדות ארגנטינה, ולו רק בזכות זו, מגיע לך מקום-כבוד בפנתיאון הציונות בגולה.
ובנוסף לכך, אולי בזכות אותה אווירה שיצרת בשבילנו, עזבת את הבית המהודר, עם הספות והויטרינות, עם ריח עץ עתיק, עם המקרר הריק בגלל הטרמיטים של הציונות השמאלנית, ועלית לארץ, להשתקע קרוב לילדיך, בקיבוץ בגליל. צעד ענק שלא כל הורה שלנו עשה מחוסר-אומץ.

אבל את עשית זאת, נדמה לי, בקלילות של רוקדת טנגו מנוסה, במין קריצת עין כאילו אומרת לנו, לחבורת חטיבת אנילביץ: "האם חשבתם שאפשר להשאיר אתכם לבד להגשים? גם אני שותפה לעסק, להיסטוריה הפרטית הקטנה שלכם…"

אני, בשם כל אלה שקיבלת בסובלנות בביתך בארגנטינה, וקיבלו אותך בקיבוץ כאילו היית עוד חברה בגרעין, שצחקו יחד איתך באירועים ובמסיבות, נפרדים היום ממך, אך לא נפרדים מעברנו המשותף – שלמרות הבדלי הדורות, היה יותר משותף מאשר אי-פעם חשבת לעצמך.

נוחי בשלום, Rosalia , המסע הסתיים. גם אנחנו – יחד עם ילדיך ונכדיך – נשארנו עוד קצת יתומים.

גוגה קוגן

ג"ש 11.11.1998





קורות חיים
 
מזהה  98
העתקת קישור