ב -21 ביולי 2003 בשעה 7:30 בבוקר, נפל מפסגת ה"אלפמיו" גוש קרח בגודל של אוטובוס
יונתן בן-משה
ב -21 ביולי 2003 בשעה 7:30 בבוקר, נפל מפסגת ה"אלפמיו" גוש קרח בגודל של אוטובוס
נכתב ע"י יונתן בן-משה, הווראז, פרו 5.8.2003
ב-21 ביולי 2003 בשעה 7:30 בבוקר,נפל מפסגת ה"אלפמיו" גוש קרח בגודל של אוטובוס לאורך 300 מטר של קיר מושלג כמעט אנכי.
הגוש נפל לתוך המסלול הפופולרי והמטופס ביותר בהר.
שני מטפסים שהגיעו לפיסגה 20 דקות לפני כן, ניצלו, אך שמונה מטפסים שעדיין היו על המסלול – ניספו, מתוכם שני ישראלים.

להסבר קצר על המקום
חודש וחצי לפני כן הכרתי את אופירה, צעירה יפה ומלאת חיים נכנסה לסוכנות טיולים שבה עבדתי כמדריך טיפוס בעיירה הווראז הנמצאת בפרו.
בתור חובבת טבע מושבעת ובתור מדריכת טיולים , היא התרגשה מאד להגיע להווראז הנמצאת מתחת לשני רכסי הרים מרשימים ביותר , ועקב כך מהווה בסיס ליציאה לטרקים רבים , טיפוס מצוקים , טיפוס – הרים ועוד אטרקציות טבע רבות .
היא סיפרה לי שהיא רוצה לעשות את כל מה שיש להווראז להציע , גם אם זה יקח חודשים , וכבר התחילה לתכנן את הלו"ז הצפוף.

כבר לאחר שבוע לו"ז זה נקטע כאשר אנדרס , הבעלים של הסוכנות טיולים בה עבדתי , הציע לה לעבוד יומיים ובתמורה היא תוכל לצאת ללא תשלום לטפס על הר שנחשב לקל ובטיחותי ביותר , ביחד עם קבוצה שכבר התארגנה ויוצאת לטיפוס זה מטעם הסוכנות.
טיפוס על הר הוא ספורט , זה כמו להתאמן בחדר כושר , זה כמו לרוץ ריצה ארוכה או לרכב על אופניים .
זה קשה פיזית מפני שצריך ללכת בעלייות תלולות במשך שעות ארוכות ולשאת על הגב תרמיל כבד בגובה רב שבו קשה לנשום , וזה קשה מנטלית מפני שקר מאוד וקשה מאוד לאורך זמן רב.
אך החוויה שווה את זה ! אין זה משנה אם הגעת לפיסגה או לא הגעת מכל סיבה
שהיא , ההתמודדות הפיזית והמנטלית תעניק לך הרגשה מצויינת וסיפוק שלא יתואר במילים – ספורט , פשוטו כמשמעו !
לאחר יומיים רצופים של טיפוס וירידה מההר , חזרה אופירה לסוכנות מלאה בחיוכים וסיפורים "היה מדהים! הגענו ממש ליד הפיסגה והמדריך אמר שמסוכן לעבור אז חזרנו, אבל זה לא משנה , היה כיף , פשוט מדהים היה מאוד מאוד קשה אבל היה שווה" סיפרה לי בהתלהבות. אני לעומתה לא כ"כ התלהבתי מסיפורייה , שכן אני רגיל לראות מדי יום אנשים רבים יוצאים וחוזרים מההרים ובפניהם תמיד אותה ההתלהבות הטהורה ואותו ברק בעיניים שכל כך כיף לראות , אך בכל זאת , מאד שמחתי שעוד ישראלי הינו מרוצה מחווית טיפוס טובה.

בישראל אין הרים מושלגים שניתן לטפס ולכן רוב האוכלוסייה אינה מבינה את מהות הטיפוס ורואה בה כמיותרת וכמסוכנת שלא לצורך .
כשאתה אומר בישראל שאתה מטפס התגובה שאתה זוכה לה היא " על סולם ? למה? " וכשאתה אומר זאת במקומות אחרים בעולם מעריכים אותך בתור ספורטאי ומתעניינים ביעדך , לכן כשאופירה, כמו ישראלים רבים לפניה , סיפרה לי בהתלהבות על חווית הטיפוס שמחתי בשימחתה וחשבתי לי " יופי , עוד מישהו מבין! ".
אופירה בילתה את שני ימי העבודה שלה בסוכנות כשהיא מציירת וכותבת שלטי פירסום.
"אין ספק שלילדה יש כישרון ושהיא בטח עשתה מאות כאלו מאז שהיא היתה קטנה" חשבתי בעת שביקשתי ממנה להכין עוד שלט שגם אותו היא הצליחה לעשות ביצירתיות רבה.
באחת משיחותינו ביומיים האלו , התפתח ביננו הוויכוח שמטפסים ישראלים אוהבים ביותר – "למה רשות שמורות הטבע והגנים לא מאפשרת לטפס בעוד מצוקים בארץ?"
כאמור , נושא שיחה נדוש בקרב מטפסים ישראלים , ואני זימנתי לקרב את כל עברי העשיר בנושא זה , את כל הטריקים ואת כל התרגילים שיכולים לעבוד עליה , שכן אני ווכחן ידוע , אך אופירה לא היתה קרובה לשכנוע והשיבה בלויאליות מלאה כמי שהתחנכה היטב לערכי שמירה פדנטית על הטבע.
לאחר שני ימי עבודה שלה , לאנדרס היתה עוד הצעה :"אופירה תעבוד אצלי שלושה שבועות ובתמורה תוכל לטפס את האלפמיו מטעמי לא תשלום" .
אופירה , לאחר החויה האוטופית בטיפוס הקודם , הסכימה מיד .
טיפוס הר הוא דבר יקר :
יש להשכיר ציוד יעוד , יקר ומתבלה – נעלי פלסטיק , גרזני קרח , ריתמה , חבלים , קסדה , חותלות וביגוד אטום למים הם רק חלק קטן מפרטי הציוד הרבים הנדרשים לטיפוס.
יש להשכיר את שרותיו של מדריך , שכן גם טיפוס פשוט ובטיחותי ביותר יהיה מסוכן מאוד אם לא יוביל אותך מדריך בעל ניסיון רב בתחום .
ובנוסף , קיימות כל המנהלות הרגילות ביציאה לטבע – אוכל , הסעות וכו'...
הר הדורש יומיים לטיפוס ולירידה ממנו עולה בסביבות 80 $ לאדם בעוד שהר כמו האלפמיו דורש לפחות שישה ימים , עולה בסביבות 400-500 $ .
ה"אלפמיו" (5947 מטר) אינו ההר הגבוה ביותר בפרו , אך ללא ספק הינו המפורסם ביותר ולכן המטופס ביותר.
בעונות הטיפוס (בין אמצע מאי עד אמצע אוגוסט)מטפסים על ה"אלפמיו" בין חמישה לעשרה אנשים מדי יום .
שלוש סיבות עיקריות הופכות אותו למפורסם:
א. הפרואנים מכנים אותו כ"ההר הכי יפה בעולם" לא ספק הוא הר מרשים ביותר ויפה מאוד לטיפוס . במבט מצפון הוא נראה כפרמידה צחורה מושלמת ובמבט ממערב הוא נראה כטרפז המלא בתעלות מושלגות לגמרי המוליכות עד לפיסגה שני דברים אלו מאפיינים ומייחדים את כל ה"קורדיירה בלנקה" (רכס ההרים שבו נמצא האלפמיו) – רכס הרים צעיר , תלול וטכני לטיפוס שעל קירותיו לרוב מתהוות תעלות מושלגות הנוצרות בגלל משטר הרוחות הייחודי.

ב. הטיפוס אל הפיסגה דורש ידע טכני וניסיון , שכן קטע הטיפוס האחרון מורכב מקיר
קרח כמעט אנכי (60-70 מעלות) באורך 300 מטרים .
שום קטע ספציפי בקיר זה אינו קשה במיוחד ולכן מדריך יכול להוביל קבוצה של שני אנשים שאין להם שום ניסיון קודם בטיפוס ולמרות זאת יוכלו להגיע לפיסגה.
קיר הקרח הארוך והגבוה , אך עם זאת אפשרי לכולם , מושך אליו תיירים ומטפסים רבים.

ג. הרים רבים ברכס ה"קורדיירה בלנקה" הינם מסוכנים מאוד מסיבות רבות , אך
האלפמיו נחשב להר בטיחותי ביותר (באופן יחסי).
סטטיסטית ניתן לראות שפרט לאסון הנוכחי ההר טבע 6 קורבנות , בתקופה של מעבר לעשרים שנה – מספר קטן מאוד ביחס לכמות האנשים המעפילים אל הפיסגה מידי שנה.
שלושת סיבות אלו הופכות את ההר לאטרקטיבי ביותר.
וביחד עם פירסום פרואני נכון , מאות אנשים מעפילים אל הפיסגה מידי שנה – חלקם מטפסים חובבנים או מקצוענים , חלקם משלחות המתארגנות בחו"ל ומגיעות במיוחד בשביל לטפס על ההר , ובחלקם תיירים ומוצ'ילרים המגיעים להווראז במסגרת טיולם הארוך , מוקסמים מעוצמתם ומיופיים של ההרים , ומגודל החוויה הצפוייה וכך הם שוכרים את הציוד הנדרש ומדריך ויוצאים לדרך.

אופירה עבדה את הזמן הנדרש בסוכנות ובתאריך ה- 17/7 יצאה לכיוון ההר יחד עם בחור ישראלי נוסף העונה לשם גיא בן זאב.
את שניהם הוביל מדריך ארגנטינאי החי בוונצואלה ושמו סבסטיאן .
הדרך להר היא יפיפייה ולא קצרה. ביום הראשון , לאחר נסיעה מתישה של שלוש שעות על דרכי עפר פתלתלות , מתחילים לצעוד מגובה 3000 מטר מעל פני הים בעליה שעומדת להמשך ארבעה ימים רצופים .

היומיים הראשונים הינם קלים יותר משום שניתן להשכיר חמורים שישאו את התרמילים הכבדים (כל תרמיל שוקל בין 25 ל 30 קילוגרם).
את הלילה הראשון מעבירים בגובה 3800 מטר בתוך העמק המרכזי הרחב שנוצר ע"י קרחון ענק מעידן הקרח האחרון. שני רכסי הרים מצוקיים תוחמים אותו מצפון ומדרום, מפלים אקזוטיים נשפכים ללגונות צבעונייות , ובהן ציפורי מים שונות ולצידן עידרי פרות וסוסים הרועים במישורי העשב העשירים , באופק מזדקף לו הר מושלג ותלול והמחשבות כבר מתמקדות באלפמיו שיחשף במלוא הדרו רק בעוד שלושה ימים.

ביום השני של ההליכה עוזבים את העמק המרכזי ומתחילים לעלות בעמק קטן יותר בתוך הרכס. העלייה נהייה תלולה יותר ומתחילים לראות פסגות מושלגות רבות הנראות בתולייות ופיראיות בסביבות אחר הצהריים מגיעים ל – הנמצא בגובה 4500 מטר. הציוד הרב נפרק מגב החמורים ומכאן הם לא ימשיכו , העליה תלולה מדי בשבילם ומעכשיו כל מה שנארז יסחב על הגב.

המחשבה המדכאת של לסחוב את התרמיל הענק הזה במעלה העליות התלולות מתפוגגת אל מול יופיו של המקום הרים תלולים , מחודדים לבנים נמצאים ממש מעל הראש עד שניהיה כאב צוואר מלהסתכל עליהם זמן רב , ולמרגלותיהם גדלים עצים עתיקים ומיוחדים המרכיבים יחדיו יער קסום ומעניין שנראה כאילו אינו קשור בכלל לסביבה . באמצע היער זורם נחל של מים צלולים ונקיים המגיעים מההרים ולידו מקימים את האוהל ומתחילים לבשל ארוחת ערב. פרט לקור המתפשט לאיטו , המקום הוא האוטופיה של כל חובב טבע.
בבוקר היום השלישי הטיפוס מתחיל להיות קשה , התרמיל כבד מאוד ומגושם והעליה תלולה ואינטנסיבית מאד. בסביבות הצהריים המאוחרים מגיעים ל –
הנמצא מטרים ספורים מתחילת הקרחון בגובה 1950 מטר כבר אין כלום חי לא ציפורים , לא עצים ולא שיחים הגובה נותן אותותיו וכל משימה קטנה דורשת איסוף כוחות מנטליים ופיזיים לעשייתה. בלילה הטמפרטורה מחוץ לאוהל היא 10 – מעלות .
בבוקר היום הרביעי לובשים לראשונה את כל ביגוד השלג ויוצאים לקרחון , ההרגשה מסורבלת : כפות הרגליים סוחבות נעלי פלסטיק כבדות ולהן מחוברים קרמפונים (מאין חודי ברזל המיועדים להתקע בקרח הקשה ולספק את היציבות הדרושה).

שכבות לבוש רבות , תיק כבד על הגב , גרזן קרח כבד וחבל מחובר בין כולם.
במקומות מסויימים בקרחון נוצרים סדקים , חלקם קטנים ולא משמעותיים וחלקם יכולים להגיע לרוחב של עשרה מטרים ולעומק של חמישים מטרים , סדקים אלו נקראים "קרוואסים" , במידה שאחד המטפס יכול לקרוואס , יצטרך מי שקשור אליו בחבל לבלום את נפילתו.

כשעולים על הקרחון עוברים לעולם אחר , עולם של קרח שהוא קסום מיוחד ומרגש.
הכל קיים רק בגוונים של לבן , לפני רגע היו אדמה , צמחים , בעלי חיים , נחלים ושבילים ועכשיו יש קרח נוקשה , שלג רב , קרוואסים וקירות קרח אימתניים המזדקרים ממדרונות אין סופיים , קרוואס גדול נראה במעלה הדרך בה הולכים.
גשר משלג עם עקבות שמראות שאנשים רבים עברו עליו בביטחה , כשעוברים על הגשר הגוף כולו מתמלא באדרנלין אך העובדה שלמטה לא רואיםאת תחתית הקרוואס אלא רק עלטה אין סופית מפאת עומקו מצמררת.

הדרך קשה , תלולה ולא נגמרת , לפתע מגיעים למדרון חלול במיוחד שאינו קצר, יש להוציא מהתיק את גרזן הקרח השני ולהעזר גם בו לאורך המדרון הנמשך 150 מטר בתלילות של 40 מעלות . לאחר ימים רבים של עליה רצופה ושעות רבות של הליכה בקרח עם התרמיל הכבד , התגברות על מדרון זה נראת כדבר הקשה ביותר ונמשכת זמן רב .

הנשימה כבדה והמדרון ארוך , אך לפתע אתה מרים את ראשך למעלה ורואה שנשארו רק מטרים ספורים עד סופו . אתה עושה אותם במהירות מפתיעה ולימינך מופיע במלוא הדרו האלפמיו.
המראה פשוט מאלף , ולמרות שראית אותו בעשרות גלויות , שום דבר לא גורם לך להפסיק להסתכל על ההר שבישבילו עמלת כל כך עד לרגע זה , כל הקושי נשכח והגוף מתמלא באנדרנלין ומסמן :"אני מוכן להמשיך עוד שעות רבות" אבל אין צורך , כחמישים מטר לצידך נראים אוהלים רבים , סוף סוף מגיעים ל - (5400 מטר) פורקים את כל הציוד ומקימים את האוהל על השלג .
ההחיים אינם נוחים במיוחד : בכדי לשתות יש להמיס את השלג , כשיושבים או שוכבים צריך להיות רק על מבודד כלשהו כמו מזרון או חבל , קר באופן מיוחד (כמעט תמיד מתחת ל -0 ), אסור להוריד את משקפי השמש לרגע (מפאת עיוורון שלגים) ועל הכל משפיע הגובה הרב והחוסר בחמצן . למרות זאת הכל מתגמד לעומת הרגשת הסיפוק הפיזי האדיר , עוצמתו של המקום ויופיים של ההרים הגבוהים המקיפים את המחנה.

אופירה , גיא וסבסטיאן הגיעו בתאריך ה-20 ליולי בסביבות אחר הצהריים , איתם במחנה היו קבוצה של ארבעה מטפסים גרמניים , מדריך פרואני ואיתו לקוח הולנדי , מטפס אמריקאי , שני מטפסים מאקוודור , שני מטפסים ניו זילנדיים , שני מטפסים ספרדים ומדריך פרואני נוסף הנקרא אלדו עם שני אחים ישראלים אסף ובועז . אסף הכיר אותי בארץ וכשהגיעו להווראז השניים ביקשו ממני שאדריך אותם אל ההר , אני הייתי עסוק באותו הזמן והמלצתי להם על אלדו שבסוף איתו יצאו .

קצת לאחר חצות הלילה בין ה- 20 ל- 21 ביולי יצאו הקבוצות מהאוהלים לעבר הקיר המושלג של האלפמיו.
במקרים רבים ביום תקיפת הפיסגה , מרבית הטיפוס נעשה בלילה וזאת מפני שבלילה קר יותר ולכן כל ההר נמצא במצב "יציב" יותר , ישנו סיכון קטן יותר למפולות שלגים , ישנו סיכוי קטן יותר לנפילת אבנים , יש פחות עננים , יש פחות רוח וכל השלג הרך קופא והופך לקרח קשה שקל יותר ללכת עליו ולטפס עליו . השעה הטובה ביותר להגיע לפיסגה היא בין 6 ל 8 בבוקר , כך אפשר להנות מהנוף מבלי למהר ולרדת חזרה למחנה לפני שעות אחר הצהריים החמות שבהן נמצא ההר במצב הכי פחות יציב.
לקום בלילה במחנה הנמצא בשלג הוא דבר קשה כל פעם מחדש. בחוץ , טמפרטורה של מינוס עשרים היא בשיגרה ולמרות זאת צריך לצאת משק השינה החם , להתלבש , ואז לעשות את הדבר הנורא ביותר – לצאת מהאוהל.

כמה התארגנויות אחרונות מחוץ לאוהל ומתחילים ללכת... ההליכה מהמחנה עד הקיר לוקחת כשעה כשמסביב חושך מוחלט ורק הפנס והירח שמשמש כזרקור מאירים את הדרך כדי להמנע מקרוואסים גדולים ואיבוד הדרך. העקבות מובילות למסלול הפשוט והפופולרי ביותר – תעלת קרח ברוחב חמישה מטרים ואורכה 300 מטרים המובילה עד הפיסגה.
הקבוצות מגיעות לקיר אחת אחרי השנייה לפי קצב ההליכה ושעת היציאה של כל אחת מהן. ראשונים מגיעים המדריך הפרואני עם הלקוח ההולנדי , ההתארגנות ליד הקיר אורכת כשלושים דקות בערך , יש להוציא ולארגן חבלים , להקשר , לסדר ציוד על הריתמה כמו טבעות , ברגי קרח וכו'... הסברים אחרונים...והמדריך מתחיל לטפס.

הטיפוס מתבצע כאשר המדריך מטפס את כל החבל (50-60 מטרים), אז הוא מניח עוגנים חזקים על קיר הקרח עצמו , ואז המטפס ההולנדי מטפס עד אליו.
כשהוא מגיע למקום בו המדריך נמצא , ממשיך לטפס המדריך וכך חוזר חלילה עד סוף הקיר. הטיפוס אינו מהיר במיוחד, ובעוד שלקבוצת מטפסים מהירים ומיומנים במיוחד הוא לוקח ארבע שעות עד הפיסגה , למדריך עם שני לקוחות חסרי ניסיון בטיפוס לוקח במרבית המקרים יותר מעשר שעות.

אחריהם הגיעו לקיר סבסטיאן , אופירה וגיא ורק זמן ניכר לאחר מכן ארבעת המטפסים הגרמנים. מזג האויר היה מושלם , הכל היה שקט , כוכבים בשמיים וקצב הטיפוס של כל הקבוצות היה טוב ומספק.
בשעה 6:10 בבוקר ה-21 ביולי הגיעו המדריך הפרואני והמטפס ההולנדי כ – 50 מטרים לפני הפיסגה המיוחלת , לפניהם ניצבה קורניסה גדולה , שלילית ומאיימת שעליה לא ניתן לטפס.
קורניסה נוצרת כאשר שלג רב יורד על הפיסגה , מצטבר בכמות גדולה וכך נדחס והופך לקרח. הרוח שנושבת כל הזמן לאותו הכיוון מצליחה בתהליך מורכב להסיט את גושי הקרח לכיוון שאליו היא נושבת וכך קורה שגושי קרח יכולים להגיע לגודל של בניין בן 5 קומות מקבלים זווית שלילית ומפאת הכובד קורסים ונופלים למטה. היווצרות הקורניסות משתנה משנה לשנה באופן דרסטי וטיפוס שהיה השנה בטיחותי לחלוטין עלול להיות מסוכן יותר בשנה לאחר מכן.
גם כשהקורניסה מקבלת זווית שלילית ביותר , לא ניתן לצפות מתי היא תיפול.
היא עלולה ליפול כל חמש דקות ויכולה להחזיק שנתיים.
עד כדי כך קשה לצפות את רמת הסיכון שבפנים אתה נעצב בתור מטפס.
ולכן , כמו מאות מטפסים שהגיעו לפיסגת האלפמיו השנה , אף מטפס או מדריך לא היסס לצאת באותו הלילה לכיוון הקיר בגלל הקורניסה התלויה שם כבר מתחילת העונה.

המדריך הפרואני המשיך לטפס בדיוק כמו מאות האנשים שטיפסו לפניו בעונה הנוכחית כשהוא מקיף את הקורניסה מימין ועולה לפיסגה בדרך פשוטה ולא מסוכנת. הוא מניח את העוגנים האחרונים על הפיסגה עצמה , המיועדים לאבטח את המטפס ההולנדי שעדיין נמצא מתחת לקורניסה הגדולה...

ואז זה קורה...
בשעה 7:30 בבוקר , גוש קרח בגודל של אוטובוס התנתק מהקורניסה התלויה והתחיל ליפול לאורך התעלה שבה טיפסו כולם .
ראשון נפגע המטפס ההולנדי שנהרג במקום ונשאר תלוי על החבל שהיה מחובר אליו מהעוגנים ומהמדריך הפרואני ששהו בביטחה על הפיסגה מצידה של הקורניסה.
הגוש המשיך ליפול בעוצמה אדירה כשהוא תולש מקיר הקרח את כל המטפסים שהיו על המסלול. סבסטיאן , אופירה וגיא היו בשעה זו כ – 100 מטרים מהפיסגה ומיד אחריהם ארבעת המטפסים הגרמנים.
אם כל זה היה קורה שעה – שעתיים לאחר מכן , בהווראז היינו שומעים על ההרפתקה האדירה שחוו כל שמונת המטפסים...
"ההרים הם ככה" , פרקנו רגשות , מחשבות וחששות אני ומטפסים רבים מהעולם בשיחות רבות שנמשכו מספר ימים אחרי התאונה.
ואם זה נכון וזה ככה , כל פעם שאתה יוצא להרים אתה לוקח סיכון מסויים.
אין זה מקום בטיחותי כמו לשבת בבית אך מאידך , אין להשוות זאת להליכה בשדה מוקשים , ע"י ידע רב מקצועייות וניסיון אתה משתדל להנמיך ולהימנע מהסיכונים כמה שאפשר , אם למרות שבכך אינך קופץ לגלגלים של מכונית נוסעת , גם הולך על מדרכה עלול להיפגע ע"י מכונית טועה .
ככה זה להיות בעונה בבירת הטיפוס של דרום אמריקה . אלפי מטפסים מכל העולם יוקדים את המקום מידי שנה , במרבית המקרים אתה שומע או חווה בעצמך חוויות מצויינות והרפתקאות אדירות , לפעמים... אתה שומע או חווה בעצמך סיפורים עוצרי נשימה על קשיחות קוצנית או על גבורה או על החלטות קריטייות ברגע הנכון או על מזל משמיים , ולפעמים... אתה נאלץ גם לשמוע על תאונות.

בעונה הנוכחית , פרט לתאונה המדוברת ה"קורדיירה בלנקה" תבעה עוד ארבעה קורבנות בשלוש תאונות שונות : שני מטפסים אוסטרים שנספו במפולת שלגים , מטפס יפני שנהרג מבצקת במוח שנגרמה ממחלת גבהים קשה ומטפס אמריקאי שנמצא מת באוהלו בגובה 6000 מטר.
תגובות לדף