הארכת תקופת החופש בהסדר הצעירים
צליל סיון
הארכת תקופת החופש בהסדר הצעירים
דעה אישית של צליל סיון - 31/3/2004
למרות שההחלטה בדבר השינויים בהסדר הצעירים התקבלה ועברה בקלפי, אני מוצא לנכון לכתוב כמה מילים בנוגע לסעיף שבו אושרה הארכת תקופת החופש משנה וחצי לשלוש שנים. אני התנגדתי לשינוי זה ואנסה להסביר מדוע.

ראשית, אני רוצה להדגיש שאין בליבי דבר כנגד הצעירים בקיבוץ למרות התנגדותי לסעיף שכביכול בא להיטיב עימם. אני חושב שבסופו של דבר ההחלטה שהתקבלה עלולה (בטווח הארוך) שלא לשחק לטובת הצעירים וגם לא לטובת הקיבוץ. החלטה זו גורמת לכך שבתקופת הגילאים המאוד משמעותית הזו (גם לצעיר וגם לקיבוץ) הקשר שבין הקיבוץ לבין הצעיר יהיה רופף ביותר. נוצר מצב שבו במשך 6 שנים לפחות (3 שנות חופש + 3 שנות לימודים), לצעיר אין למעשה שום מחויבות, אחריות וקשר אמיתי כלפי המקום בו הוא חי.

הקיבוץ משדר לטעמי התבטלות והתרפסות בפני הצעיר ולמעשה אומר לו שבתקופה זו הוא מוזמן לעשות כרצונו ולכשיחזור מהחופש ומהלימודים, רק אז נשב, נדבר וננסה להגיע לדיאלוג אמיתי: "אנחנו ניתן לך את כל שתבקש ובתנאי שתבטיח לנו שבתקופה זו לא תעזוב את הקיבוץ".

זו תפיסה מיושנת לטעמי שאין לה כיום אחיזה במציאות. הוספה או גריעתה של שנת חופש לא תשפיע כהוא זה על החלטת הצעיר לגבי המשך דרכו בקיבוץ. אנחנו עושים לעצמנו חיים קלים מדי אם אנחנו חושבים שבזה שלא "נפריע" לצעירים במהלך שנים קריטיות אלו וניתן להם כביכול את כל מבוקשם, הם יחליטו להישאר בקיבוץ.

הקיבוץ כמערכת דינאמית ומתחדשת לא יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס שבחוסר מעורבות פעילה ונשיאה באחריות של הצעירים. גם הצעירים מצידם, וכאינטרס אישי שלהם בהחלט צריכים לשאוף להיות חלק מרכזי במקום בו הם חיים. לגבי הצעיר הדבר נכון בכל מערכת, גם החוץ קיבוצית, בה ככל שהצעיר יאריך את תקופת "חוסר מחויבותו", כך יתעכב תהליך התפתחותו וקידומו האישי והמקצועי בכל תחום בו יבחר בסופו של דבר לעסוק.

אנחנו צריכים להשקיע מאמץ כן ואמיתי בחיזוק הקשר בין הצעירים לבין הקיבוץ. את זה ניתן לעשות אך ורק אם נדע להסתכל לצעירים בגובה העיניים ולהתייחס אליהם כאל אנשים בוגרים שיש להם זכויות מצד אחד אבל גם חובות מצד שני. אנחנו חייבים להעביר להם את התחושה שאנו רואים בהם שותפים מלאים ואמיתיים לחיים כאן. את זה צריך לעשות כבר עם סיום הצבא ולא בגיל 28-30. לא צריך לפחד ממילים כמו "אחריות", "קבלת החלטות" ו"מחויבות". יש לנו נטייה להירתע משימוש במושגים אלו בבואנו להידבר עם הצעירים. אני לא חושב שיש לנו ממה לחשוש.
המשאבים שלנו חייבים להיות מופנים לכיוונים הבאים:
1. יצירת דיאלוג אמיתי בין הצעיר לבין הקיבוץ החל מסוף תקופת השרות הצבאי.

2. לנצל את היתרונות היחסיים שיש לקיבוץ כמו גן-שמואל להציע לצעירים שלו על פני הסביבה שמחוץ לקיבוץ:
o תנאים טובים ונוחים לסטודנטים בזמן תקופת הלימודים.
o מגוון רחב של תחומי תעסוקה ואינטרס אמיתי לשילוב הצעירים בהם (בד בבד עם נתינת אחריות משמעותית מחד ומחויבות מאידך בתחומים חברתיים וכלכליים)

אלו שני פרמטרים קריטיים שעשויים להשפיע בצורה מכרעת על החלטת הצעיר בבואו לשקול את המשך דרכו במקום זה בתקופת הלימודים ולאחריה. (לא אכנס כרגע לנושאים של דיור ורווחה חברתית וכלכלית שאף הם חשובים ביותר אך יש להקדיש להם דיון נפרד).
יש דרכים רבות "לקשור" קשר אמיתי בין הצעיר לקיבוץ. הנה רק כמה הצעות:
· יש לנסות ולכוון את הצעירים למקצועות מועדפים בצורה כזו שהצעיר יוכל להשתלב במקום העבודה כבר בתקופת הלימודים עצמה.
· יש לנסות להדק את הקשר בין הצעיר למקום העבודה: יש לאפשר לענפי המשק השונים ליצור "חוזים אישיים" בינם לבין הצעיר (לימודים מטעם הענף תמורת התחייבות לתפקיד מסוים לפרק זמן ידוע מראש).
· יש לתת עדיפות מסוימת לצעירים הלומדים מטעם ענף מסוים כמו גם דרישה מהענף עצמו לממן (בצורה חלקית או מלאה) את הלימודים.
ולסיכום:
אני רוצה לצטט מתוך כתבה שהתפרסמה ב"דף הירוק" ב-18.3. הכתבה מתארת את דרך שילובם של הצעירים בקיבוץ עין השופט. מנכ"ל המפעל של הקיבוץ אומר שם את מה שלדעתי מבטא יפה את רוח הדברים שכתבתי:
"בהיבט של הקיבוץ השאלה היא האם מעניין את הצעיר להתנסות בקיבוץ. אם לא, אז חבל על המאמץ. אם הצעיר רוצה להתנסות, אנחנו אומרים לו:
א. אל תשב על הגדר.
ב. מדברים על תפקיד, ציפיות והתחייבות של הצעיר לתקופה של כשלוש שנים.
תגובות לדף