בשורה, תקווה או אנדרטה | שאול קנז מגן שמואל צייר על קיר גדול את הווי הקיבוץ
נחמן גלבוע, "הדף הירוק"
בשורה, תקווה או אנדרטה
נחמן גלבוע
ה'ביחד' של העצים האלו והניגודים בין העצים האלו, ההדרים והברושים, אלו הדימויים שאימצתי לעצמי בכדי לומר את האמירה העיצובית שלי לבית הזה ולחיים המשותפים האלו. האמן שאול קנז הפך קיר בלוקים אפור לאמירה מקומית
במשך שנים רבות חלם האמן והמעצב הגראפי, שאול קנז, מגן שמואל, לקחת את קיר הבלוקים האפור המקיף את מחסני בית החרושת של קיבוצו, ולהפכו לקיר עם אמירה מקומית המקדמת את פני הנכנסים לקיבוץ. החלום זכה להתממש בקיץ שעבר כאשר הוחלט בוועדת תכנון, לטפח את הכניסה לקיבוץ ולהפכה לטיילת נאה לשימוש החברים. לאחר שגיבש לעצמו את התכנים פיתח קנז טכניקה מיוחדת לעיצוב הקיר, תוך שימוש בטיח אקרילי ובצבעים עמידים לפגעי מזג האוויר. ביולי 2003 הוא החל בעבודה בסיוע טייח מקצועי, וכעבור חצי שנה השלים את המלאכה.

הקיר שאורכו 180 מ' מחולק ל-4 קטעים עיקריים, המבטאים את קיבוץ גן שמואל כמכלול. הקטע הראשון מתחיל במכולה של מפעל המזון שעל חזיתה מתנוססת מעין כרזה פרסומית עם צילומיהם של עובדי המפעל ונתונים על המפעל ומוצריו, עובר לתבליטים המתארים את ההיסטוריה של הקיבוץ ואת ענפי המשק עם דגש על הפרדסנות שעליה התבססו המייסדים, ומסתיים ביצירה האנושית המקומית של חג הביכורים. הקטע השני מוקדש לחיי החברה, התרבות החינוך והספורט של הקיבוץ. קטע נוסף בעל גוון פוליטי מתאר את המפגש בין דגל הלאום לדגל האדום, ובהמשך יוצקה בבטון המילה "שלום" ב-30 שפות. הקטע האחרון נקרא "גן שמואל - תוכנית לחלום" והוא בא לבטא את התקווה להמשכיות ולעתיד טוב. על גבי 250 אריחי קרמיקה בקיר ממטבעות גם חתימותיהם של כ-1,000 חברי, תושבי וילדי גן שמואל בתחילת 2004.
אמירה גדולה

"מראש הנחתי שלא כל חברי הקיבוץ יאהבו את הקיר הזה", אומר קנז. "חלק גדול מהציבור אוהב אותו, חלק אדיש אליו ומקבל אותו איכשהו, וכנראה שיש גם כאלו שפחות אוהבים את היצירה. קיבלתי הרבה תגובות טובות ממבקרים מבחוץ. זו עבודה גדולה ואמירה גדולה כלפי הסביבה, ומראש הבנתי שלמרות שאני רוצה שכל העולם יאהב אותי - זה לא מה שיהיה."

· ש: זה שונה מאוד מהסגנון האירוני, הציני, העוקצני עם החיוך, שבו הכרנו אותך בעיתונות התנועתית ובפרסומים שהוצאת. זה מזכיר יותר את הריאליזם הסוציאליסטי ואת יוחנן סימון שהחל את דרכו בגן שמואל.
"אתה יכול לחשוב ככה. בשבילי גן שמואל זה מולדת לטוב ולרע. זו אהבה גדולה, ולפעמים - אהבה נכזבת. הקיר הזה הוא ביטוי שלי לקשר של אדם למקום. רוב בני האדם בעולם המודרני לא קשורים למקומות, לא חיים במקומות שנולדו בהם, ואינם 'תבנית נוף מולדתם' כפי שאומר המשורר. אני עם עצמי, לעצמי - גן שמואל. גן שמואל זה הנוף, זה החברה, החברים, זה שישים שנה פלוס לחיות וליצור בבית הזה. הקיר הזה הוא עבורי מחווה לדור ההורים, המייסדים, שהגשימו פה אפוס אנושי עצום, וזו גם אמירה לדורות של ממשיכים ליצירה האנושית המשותפת הזו שממשיכה להיווצר פה כבר למעלה משמונים שנה.

זה נשמע קצת מליצי אבל אני מרגיש מספיק 'זקן' בכדי להיות מסוגל לראות ולהעריך את ההישג החברתי-כלכלי-אנושי שנבנה פה. תבליט קיר או אמנות פלסטית בכלל אינם דרך לנאום נאומים או להסביר תהליכים, אבל אני מוצא את עצמי מנסה להשתתף בחיים באמצעים אמנותיים. בקיר הזה אני מנסה לומר בדרך שלי שיש פה משהו בבית הזה, שהוא מעבר לוויכוחים ודיונים וועדות וביקורת, משהו מעבר לאכזבות וכישלונות והסכמות ועלבונות."

· ש: האם זה לא קצת מסוכן לפאר את החברה דרך אמנות?
"לא, לאורך כל תכנון העבודה נזהרתי לשמור על איזונים בין אמירה ברמה העיצובית עם המחויבות לערכים שהאמנות הזאת מחייבת, לבין אסוציאציות הקשורות לבית הזה. אני לא עוסק בסיסמאות בוטות של 'יחי הביחד' או 'הקיבוץ מעל האדם'. בקיר הזה, בשפה שלי, יש שימוש רב בסמלים כמו עץ ההדרים, המייצג את הפרי היוצר חיים חדשים, או אם תרצו, האישה, לעומת עץ הברוש עם הדימוי הכוחני, הגברי. אלו דימויים שבאים מהנוף שלנו פה. אנחנו חברה שנולדה בנוף של הדרים. ה'ביחד' של העצים האלו והניגודים בין העצים האלו, ההדרים והברושים, אלו הדימויים שאימצתי לעצמי בכדי לומר את האמירה העיצובית שלי לבית הזה ולחיים המשותפים האלו. גם היום, כמעט שנה לאחר שהקיר הזה הושלם, אני מתלבט בשאלה האם הצלחתי לשמור על איזון בין אמירה אמנותית-עיצובית לבין האמירה החברתית. ידוע לי שהממסד האמנותי בארץ רוצה לראות אמירות יותר טהורות ואוניברסאליות. לקחתי את הסיכון הזה. יכולתי כמובן לעצב אותו אחרת, ורק הזמן ישפוט אם לקיר הזה יש זכות לחיות."

· ש: בעצם עסקת הרבה בעיתונות, גרפיקה, בעיות קיבוץ. איך זה מסתדר עם האמנות שלך?
"הסביבה מעדיפה לתייג אנשים ולהועיד להם תפקידים בהתאם למקצוע. אמנים שיעסקו באמנות, כלכלנים בכלכלה, ויועצים - בענייני חברה. בעיני החלוקות האלו הן מלאכותיות. בני אדם זה 'גם וגם', גם עוסקים ויוצרים באמנות וגם רואים ראיית עולם וחברה, ורוצים להשתתף בחיים בדרכי ביטוי שונות ובראיית מציאות שונה מזוויות שונות. ואני, כמו כולם, בדייסה הזו של השינויים, התמורות החדשות, המבוכה, אני, מנקודת המבט של עיסוק באמנות, מגיע להגדרות באשר לחברה הקיבוצית ככלל.

האמנות הפלסטית והאמנות בכלל עוסקת כבר אלף שנים באותם הנושאים, ומה שמשתנה זה ה'איך' ולא ה'מה'. האמנות עוסקת תמיד בלידה ומוות, בנוף, בזריחה ושקיעה, ובאדם עם אותם היצרים והפחדים. מה שמשתנה זה הסגנון. בכל דור השפה האמנותית משתנה, בכל דור אומרים את אותן אמיתות בדימויים חדשים, בדרך חדשה, נכונה ולגיטימית. ההרגשה שלי כאדם יוצר היא שהיצירה החברתית שלנו לא זכתה לדור שני ושלישי, שייצור פה מערכות ניהול חדשות ומעודכנות בכדי שהאמיתות של טעם החיים יישארו רלוונטיות. פחות מדי עוסקים ב'איך', מהר מדי מוותרים על ה'מה'.

תחושת ייאוש מחוסר יצירתיות של מנהיגים ברמה התנועתית והמקומית, הופך את כל הוויית החיים פה לחוויה עסקית במובן הכי חנווני שאפשר. בשם 'הכלכלה הנכונה' הופכים את כל מערכת היחסים של פרט וחברה, להוויה מדכאת של מלחמת הישרדות וצדקה. הופכים את הרוח של היצירה האנושית הזו עם החלומות הנשגבים של חירות אנושית ויצירה אישית וחברתית, למערכות התחשבנות של קבצנים, של כל אחד לנפשו, של לעג וכעס על עצמנו על שהעזנו לחלום על חיים בעולם הוגן יותר, יפה יותר. מוותרים בשמחה על ה'מה', וה'איך' נראה כל כך פשוט... איך לא הבנו במשך שלושה דורות שהחיים אינם אלא אירוע עסקי?"

· ש: מילים יפות אבל זה נשמע נאיבי על רקע המציאות הכלכלית.
"נכון, להיות נאיבי זו זכות שקל יותר לחיות אתה בקיבוצים חזקים כלכלית. זה 'לוקסוס' של אנשים יוצרים. המוטיבציה ליצירה, לאמנות, היא חוסר הנחת מהתנהלות החיים סביבך. כן, כתנועה וכחברה וכקיבוצים איבדנו את הנאיביות, וויתרנו כמעט ללא קרב על הזכות לחיות את זה אחרת. הקלות הבלתי נסבלת של לחלום ביחד להיות כמו כולם, נראית כל כך עצובה, כל כך משמימה. אז נכון, אני נאיבי, אני עושה קיר בטון גם בכדי לומר לחברים שלי שפה אפשר גם אחרת. אני מנסה דרך אמירה עיצובית-אמנותית לומר לחבריי, שבבית הזה יש בשורה אנושית אמיתית ו'נאיבית' שחייבת להתחדש, להשתנות, להתעדכן ולהתרענן.

אולי אני נשמע קצת נביא זעם מתגנדר, אבל באמת, ללא שחצנות, אני מאמין שבעתות של מבוכה ומשבר וקצת אובדן דרך, יש לאנשים יוצרים תפקיד. מאמין שמזווית ראייה של אנשים יוצרים אפשר לראות את המציאות והעתיד וה'איך', כן ה'איך', לא לוותר על הנאיביות. אנשים יוצרים חייבים להשתתף במשחק הזה."

· ש: אז הקיר קיים וזוכה להדים. מה אתה מרגיש כשאתה עובר לידו יום יום?
"אני בעיקר אוהב את הכוח הנפשי והפיזי שהיה לי להתמודד עם אתגר כל כך מסובך טכנית ופיזית, שיש בו שימוש בחומרים חדשים ופיתוח דרכי התמודדות ואתגרים עיצוביים. אוהב את חצי השנה הזו שבה היה לי כוח לעמוד לבד עם הפנים לקיר ולעשות את זה. אוהב את הסך הכל למרות שהרבה נקודות וקטעים הייתי עושה היום אחרת. אוהב את הזכות שניתנה לי פה בבית לעשות את זה, ומאמין שקיבוץ שעדיין תומך ביצירות כאלו... יש לו עתיד. ובכל זאת, כשאני עובר מדי יום ליד הקיר הזה, אני מתלבט עם עצמי האם יש פה בשורה ותקווה לעתיד, או שאולי זו בכלל מין אנדרטה תמימה לחלום אנושי של חיים משותפים?"

מסמכים חדשים בעיתונות תנועתית וכללית

תגובות לדף